דרשני:עשיית מלאכה ע''י ישראל עבור בן חו''ל ביו''ט שני (Zvi Ryzman)

סימן מא

עשיית מלאכה על ידי ישראל עבור בן חו"ל ביום טוב שני

פרק א: קיבל עליו שבת האם מותר לומר לישראל חברו לעשות לו מלאכה

פרק ב: גדרי יום טוב שני

פרק ג: עשיית קידוש ע"י בן א"י הנמצא בחו"ל ביום טוב שני עבור בן חו"ל

הלכה פסוקה בשו"ע (או"ח סי' תצו סע' א) "בגלויות עושים שני ימים טובים מספק, כל מה שאסור בראשון אסור בשני". ובחו"ל מכונה "יום טוב שני" בשם "יום טוב שני של גלויות", ובהשקפה ראשונה נראה שהטעם לכינוי זה הוא משום שנוהג בחוצה לארץ, מקום גלות עם ישראל עד ביאת גואל צדק. אך כשנדייק בדברי הרמב"ם (הלכות יום טוב פרק א הלכה כא) יש לעמוד על עומק נוסף, שכתב: "זה שאנו עושין בחוצה לארץ כל יום טוב מאלו שני ימים, מנהג הוא. ויום טוב שני מדברי סופרים הוא ומדברים שנתחדשו בגלות". וכידוע דברי הרמב"ם בספרו היד החזקה הם הלכה ולא רק פרשנות, ומעתה צ"ב מהי המשמעות ההלכתית הטמונה בדבריו שיו"ט שני הוא "מדברים שנתחדשו בגלות".

מציאות מיוחדת זאת שבני חו"ל נוהגים יום טוב באותו בזמן שאצל בני ארץ ישראל יום זה הוא יום חול גמור, טומנת בחובה שאלות הלכתיות רבות ומסועפות, והשכיחה שבהן היא, האם רשאי בן חו"ל לומר לבן א"י שיעשה עבורו מלאכה ביום טוב שני, אשר בפרטיה נעסוק להלן.

כדי להשיב לשאלה זו נדון תחילה בשאלה דומה: האם מי שקיבל עליו שבת רשאי לומר למי שעדיין לא קיבל עליו שבת שיעשה עבורו מלאכה.

כמו כן יש לברר את גדרה של תקנת חכמים לנהוג בחו"ל יו"ט שני, וכפי שיבואר להלן.

פרק א

קיבל עליו שבת האם מותר לומר לישראל חברו לעשות לו מלאכה

א. במסכת שבת (קנא, א) מובא כי רשאי אדם לומר לחברו "שמור לי פירות שבתחומך ואני אשמור לך פירות שבתחומי". וכתב הרשב"א: "כלומר אע"פ שהוא אינו יכול לילך שם, דכיון שהוא מותר לישראל חברו לשומרם, אין באמירתו כלום. וכתבו בתוספות דמהא שמעינן דישראל שקבל עליו שבת קודם שחשכה, מותר לומר לישראל חברו לעשות לו מלאכה פלונית, הואיל והיא נעשית בהיתר לעושה אותה".

על דברי הרשב"א השיג הר"ן (שם דף סד, ב בדפי הרי"ף ד"ה ומדאמרינן) וז"ל: "ולי נראה דאין הנדון דומה לראיה, דשאני הכא, שאם יש בורגנין הוא עצמו שומר". כלומר, הסיבה שמותר לומר לחברו שמור לי פירות שבתחומך, משום דאם יש שם בורגנין [סוכות במרחק פחות משבעים אמה זו מזו, שהכל נחשב בתחום] הרי הוא עצמו יכול לשמור שבת "מה שאין כן בשקיבל עליו שבת, הוא עצמו אינו יכול לעשות מלאכה" [כי הוא אינו רשאי ללכת לשמור את הפירות, בשל איסור לצאת מתחום שבת].

על דברים אלו של הר"ן הקשה הבית יוסף (או"ח סימן רסג סע' יז ד"ה כתב הר"ן) "ואיני מבין דבריו, דהכא נמי איכא למימר אם לא היה מקבל שבת, הוא עצמו היה מותר לו לעשות מלאכה". וכוונתו שכשם שנפסק שאילו היו בורגנין היינו אומרים שהוא רשאי ללכת, כמו כן אפילו אם קיבל עליו שבת, מדוע לא נאמר שאם לא היה מקבל עליו שבת היה גם לו מותר לעשות מלאכה.

לאור דחיית דברי הר"ן, פסק מרן המחבר בשו"ע (סי' רסג סע' יז) "יש אומרים שמי שקיבל עליו שבת קודם שחשיכה, מותר לומר לישראל חברו לעשות לו מלאכה". והיינו כדעת הרשב"א, ולא ציין השו"ע כלל שיש חולקים בזה.

גדר ההיתר - משום שיכול להיות היתר לאומר עצמו

ב. בהבנת שיטת הרשב"א נחלקו הפוסקים.

המג"א (שם ס"ק ל) ביאר את הדברים כפשטותם: "מותר לומר, דהא אי בעי לא היה מקבל שבת עליו, וכל שיש לו היתר מותר אמירה, כמו שכתוב (סימן שז סעיף ח)". וכוונתו לפסק השו"ע שמותר לומר בשבת "לכרך פלוני אני הולך למחר", היות ויכול להיות שמותר גם בשבת ללכת לשם, כגון אם היה בורגנין מכאן עד אותו כרך. לכן הוא הדין גם אם לא היה מקבל על עצמו את השבת הוא עצמו מותר במלאכה, אע"פ שעכשיו אינו יכול ללכת. ובעצם אלו הם דברי הב"י, אלא שהמג"א הביא ראיה לדברי הרשב"א מההלכה שמותר לומר לחברו שמור לי פירות שבתחומך. ומבואר בדבריו, שסיבת ההיתר תלויה במה שהדבר היה יכול להיות מותר למשלח עצמו.

אולם הט"ז (סי' רסג ס"ק ג) כתב: "ונראה לעניות דעתי שטענת הבית יוסף אינה טענה בזה". ומה שכתב הבית יוסף שגם לגבי קבלת שבת אם לא היה מקבל עליו שבת היה מותר לעשות מלאכה יש לדחות "דעד כאן לא מהני סברא זו שיש היתר בלאו הכי, אלא כל שיש היתר עכשיו. אבל לא מהני לומר כן למפרע, דהיה יכול להיות תחילה בענין שיהיה עכשיו היתר [כלומר, אם בתחילה לא היה מקבל שבת אז עכשיו היה מותר], דמכל מקום עכשיו אין לו היתר". אך לעומת זאת, ההיתר לומר "לכרך פלוני אני הולך למחר" היינו מפני שעכשיו בשבת יש לו היתר על ידי בורגנין, שאין עליהם איסור תחום שבת.

אלא שדברי הט"ז שההיתר ללכת על ידי בורגנין עכשיו בשבת, צריך עיון, שהרי בשבת אינו יכול לבנות בורגנין [סוכות]. ובדברי הב"ח מיושבת קושיא זו, כי "בשמירת פירות שחוץ לתחומו אף עכשיו יש לו היתר בשבת זו לשמור פירותיו שחוץ לתחומו, אם היו גויים מתקנים בורגנין". והיינו שאף עתה יש לו היתר בשבת זו לשמור פירותיו שחוץ לתחומו, אם היו גוים מתקנים את הסוכות [בורגנין].

גדר ההיתר - אם לעושה המעשה יהיה היתר

ג. הבנה אחרת בדברי הרשב"א כתבו הב"ח והט"ז.

לדעתם, אין כוונת הרשב"א לומר שצריך שעכשיו יהיה היתר לעצמו, אלא כוונתו שבדין האומר לחברו שמור לי פירות שבתחומך, היות ולשומר הפירות הרי זה מעשה היתר [שהרי הפירות נמצאים בתחומו], מותר לומר לשומר לשמור, ואין צריך שיהיה מעשה היתר לזה שמבקש לשמור, אלא די שיהיה מעשה היתר לזה ששומר. ומכאן למד הרשב"א שכשם שמותר לןמר לחברו "שמור לי פירות שבתחומך", כי לחברו השומר מותר, היות ואין עליו [השומר] איסור שבת - כך בנדון דידן, כאשר קיבל שבת קודם חשיכה ועדיין חברו לא קיבל שבת, ברור הדבר שהאמירה מותרת, כדברי הט"ז: "דלא נאסר אמירה אלא בדבר שהוא שוה לכל אדם מישראל".

לסיכום, עלו בידינו ב' דרכים בהבנת דעת הרשב"א, בגדר ההיתר למי שקיבל עליו שבת קודם חשיכה לומר לישראל חברו לעשות לו מלאכה:

לפי המג"א - גדר ההיתר הוא משום שיכול להיות היתר לאומר עצמו.

ולפי הב"ח והט"ז - אין צורך בכך, אלא די אם לעושה המעשה יהיה היתר.

גדר ההיתר - כי לא קיבל על עצמו לשבות מאיסורים "שאינם תלויים בגופו"

ד. על יסוד ההיתר לומר לחברו שיעשה עבורו מלאכה המותרת לחברו, הקשה בשו"ע הרב (סימן רסג; קונטרס אחרון אות ח) שתי קושיות חמורות:

[א] "אבל צ"ע, דהא אַבֵל אסור לומר לחבירו לעשות לו מלאכה אע"פ שלחברו מותר". וכוונתו לדברי מרן המחבר בהלכות אבלות (שו"ע יו"ד סימן שפ סע' ה) "אסור [לאבל] לעשות מלאכתו על ידי אחרים", וזאת למרות שכמובן, לחברו [שאינו אבל] מותר לעשות מלאכה. ואם כן כשם שאסור לחברו לעשות מלאכה עבור האבל, כך לכאורה צריך להיות אסור לומר לחברו שיעשה עבורו מלאכה לאחר שקיבל על עצמו שבת.

[ב] "ועוד קשה, דהיכי שרינן ליה למימר לחברו, הא קיימא לן שלוחו של אדם כמותו וידו כידו, והרי זה כעושה בעצמו". כלומר, מאחר ו"שלוחו של אדם כמותו", הרי זה נחשב כאילו עשה השולח בעצמו מלאכה שאסורה לו [וכמו שמפורש בגמרא (בבא מציעא י, ב) וברא"ש (שם) שהאומר לאשה שתקיף את ראש הקטן, השולח חייב מלקות על לאו דלא תקיפו, והטעם הוא משום שעשתה בשליחותו והרי זה כאילו השליח הקיף בעצמו]. ואם כן גם האומר לחברו שלא קיבל עליו שבת לעשות לו מלאכה, אף שלחברו מותר, מכל מקום הרי מטעם שליחות נחשב שהאומר הוא זה שעושה, ודבר זה אסור לו לעשות מפני שכבר קיבל על עצמו את השבת.

ומחמת קושיות אלו קבע השו"ע הרב, שהביאור בדברי הרשב"א הוא מטעם אחר: "דהמקבל שבת מבעוד יום על עצמו, אף שמסתמא קבל עליו כל חומרות וסייגים השייכים לשבת, כמו שנתבאר בסי' רס"א, מכל מקום לא קיבל מסתמא אלא איסורים התלויים בגופו אבל לא התלויים חוץ לגופו, כגון אחר העושה בשבילו שלא יצטרך למחות [דהיינו, אם חברו יעשה עבורו את המלאכה, הוא אינו צריך למחות בו שלא יעשה]. והוא הדין לענין אמירה שאין בה משום איסור שליחות, דהיינו מה שעושה בשבילו, שאיסור זה נולד בשעת עשיית מלאכה שעושה בשבילו שנעשית ידו כידו, ואיסור הבא מאליו הוא והוא אינו עושה שום מעשה בזה, וזה ודאי לא קבל עליו".

בקבלת שבת יש דין מיוחד, שלמרות שבוודאי מקבל על עצמו שבת עם כל החומרות והסייגים השייכים לדיני שבת, מסתבר שבסתמא הוא אינו מקבל עליו אלא איסורים התלויים בגופו, דהיינו איסורים שהוא עושה בעצמו. אבל אינו מקבל עליו שבת לגבי דברים שאינם תלויים בגופו, כגון שאם אחר עושה בשבילו שלא יצטרך למחות בו. והוא הדין איסור "אמירה" נחשב לאיסור ש"חוץ לגופו", ולא שייך בזה דין שליחות, כי המעשה לא מתייחס אליו ישירות, משום שהוא "איסור הבא מאליו", ואין כוונתו בעת קבלת השבת לקבל על עצמו איסורים מסוג זה. היות וכאשר האדם מקבל על עצמו איסורים, כוונתו אך ורק למעשים שמכח השליחות יתייחסו אליו, ואז נעשית השליחות כידו ממש, אולם באיסורים ש"אינם תלויים בגופו", אין כוונתו לקבל את השבת לענין זה.

נמצא מעתה טעם שלישי, מדוע הותר למי שקיבל עליו שבת קודם חשיכה לומר לישראל חברו לעשות לו מלאכה: משום שלא קיבל על עצמו לשבות מאיסורים "שאינם תלויים בגופו".

ה. ביישוב קושייתו הראשונה של השו"ע הרב, כתב הגרי"ש אלישיב (קובץ תשובות ח"א סימן נד), על פי דברי הרמ"א (יו"ד סימן שפ סע' ה) שכתב כי לאבל אסור לעשות מלאכתו אפילו על ידי עכו"ם אלא אם כן הוא דבר האבד. אמנם לדעת הראב"ד בבבא מציעא (צ, א) יש ספק אם אמירה לעכו"ם נאסרה רק לגבי שבתות וימים טובים וחול המועד, או שנוהג בכל דיני התורה. וכיון שספק זה לא הוכרע, הכריע הפרי חדש שיש להקל ולומר שאין דין "אמירה לנכרי" בכל דיני התורה, למעט שבת ויום טוב "וכן דעת הלבוש באו"ח סי' תס"ח דבערב פסח מותר לומר לנכרי לעשות מלאכה עבורו אחר חצות, מטעם דלא אמרינן אמירה לנכרי שבות כי אם גבי שבת יום טוב וחול המועד".

ומעתה לכאורה גם בהלכות אבלות הדין היה נותן שיש להקל מספק לקולא ולא לאסור עשיית מלאכה על ידי אמירה לנכרי, ואם כן נשאלת השאלה "למה באבל אסורה אמירה לנכרי". והוכיח מכך הגרי"ש אלישיב "דדיני אבלות שאני". וכוונתו היא, שגדר איסור המלאכה לאבל אינו דין על הגברא שלא יעשה מלאכה, אלא גדר האיסור הוא שלא תֵעשה מלאכה עבורו, ולכן אסור אפילו לגוי לעשות מלאכה עבורו אף שאינו באיסור אמירה לעכו"ם.

ומעתה לא קשה קושיית הקונטרס אחרון, ולא ניתן להשוות בין איסור מלאכת שבת לאיסור האבל במלאכה בימי השבעה. במלאכת שבת האיסור הוא על הגברא לעשות מלאכה, ולכן רשאי לומר לחברו שעדיין לא קיבל שבת לעשות עבורו מלאכה, שהרי הוא [המשלח] אכן אינו עושה כלל מעשה, אלא המלאכה נעשית עבורו, וזה מותר. לעומת זאת, בדיני אבלות, גדר האיסור הוא שלא תֵעשה מלאכה עבורו, ולכן פסק הרמ"א שיש איסור לאבל לומר לחברו לעשות מלאכה עבורו, כי אין הבדל מי עושה את המלאכה, הוא עצמו או חברו או אפילו נכרי, כיון שסוף סוף המלאכה נעשתה, ועל זה יש איסור^[1].

ואם יקשה על חילוק זה, היאך אפשר לומר שגדר עשיית מלאכה בשבת הוא על הגברא שלא יעשה מלאכה, והרי נאסרה אמירה לנכרי, ומוכח איפוא שגם בשבת גדר האיסור הוא שלא תֵעשה מלאכה בשבת עבורו. אין זו קושיה כלל ועיקר, כי איסור אמירה לנכרי בשבת הוא דין מיוחד ושונה משאר איסורי מלאכות שבת, וגדרו הוא שכל מה שאסור לאדם לעשות בשבת אסור לו לומר לנכרי שיעשה עבורו, ואין זה מדין איסור המלאכה שנאמרה על הגברא, אלא בעצם האמירה יש איסור, וכמו שביאר הגר"ז בקונטרס אחרון שם, שאיסור אמירה לנכרי נובע מדין "ממצוא חפצך ודבר דבר" [עי' ברש"י (עבודה זרה טו, א ד"ה כיון) "מה שאסור לישראל לומר לעכו"ם עשה לי כך זהו משום ממצוא חפצך ודבר דבר, דיבור אסור"]^[2].

ו. כוונת שו"ע הרב בקושייתו השניה היתה, לאסור על ישראל שקיבל שבת לומר לחברו שעדיין לא קיבל את השבת שיעשה עבורו מלאכה, מדין "שלוחו של אדם כמותו", שבגינו נחשב כאילו הוא עצמו עשה את המלאכה.

ובהשקפה ראשונה, יש להקשות על השו"ע הרב, והלוא כלל נקוט בידינו: "אין שליח לדבר עבירה". וכשאמר לחברו לעשות מלאכה עבורו לאחר שכבר קיבל שבת, נחשבת עשיית המלאכה לעבירה למשלח, ואם כן היה צריך להיות שאין מעשה המלאכה מתייחס למשלח, וצ"ע מה תמה השו"ע הרב, הרי "אין שליח לדבר עבירה".

אולם זו אינה תמיהה, שהרי פסק הרמ"א (חו"מ סימן קפב סע' א) בדין "אין שליח לדבר עבירה", שהוא "דווקא כשהשליח בר חיובא, אבל אם אינו בר חיובא הוי שליח אפילו לדבר עבירה". ומקור דין זה הוא מדברי הגמרא בבבא מציעא (י, ב) "אמר רבינא, היכא אמרינן דאין שליח לדבר עבירה, היכא דשליח בר חיובא, אבל בחצר דלאו בר חיובא היא, מיחייב שולחו". והגמרא הביאה שתי דוגמאות להגדרת שליח "שאינו בר חיובא":

[א] כהן שאמר לישראל קדש לי אשה גרושה - השליח הישראל בעצמו אינו מצווה להמנע לקחת אשה גרושה.

[ב] איש שאמר לאשה שתקיף ראש של קטן - אשה אינה נכללת באזהרת "לא תקיפו" מכיון שאינה בבל תשחית פאת זקנך [וזוהי הדוגמא עליה התבסס הקונטרס אחרון בקושייתו].

ומעתה בנידון דידן, ישראל שקיבל שבת ואמר לחברו שעדיין לא קיבל שבת לעשות לו מלאכה, יש לדון האם נחשב הישראל שעדיין לא קיבל עליו שבת כ"אינו בר חיובא". מחד גיסא, עצם זה שלא קיבל עליו עדיין שבת ואין עליו כל חיובי ואיסורי שבת, גורם שיחשב כאילו "אינו בר חיובא". אולם מאידך גיסא יש לומר שרק במקרים שהביאה הגמרא השליח נחשב "אינו בר חיובא", משום שאינו מצווה כלל במצוה זו ואין לו כל שייכות לאיסור ולמצוה, כי הישראל אינו כלל בחיוב שלא לישא גרושה, וכן האשה אינה שייכת כלל במצוות לא תקיפו. אולם בנדון דידן, הרי כל ישראל מצווים במצות שבת, אלא שישראל זה עדיין לא קיבל עליו שבת וכעת הוא עדיין "אינו בר חיובא", אולם אין לו כל מניעה להתחייב במצות שבת כמשלחו.

ולפיכך, בנדון דידן, מאחר והשליח אכן נחשב "בר חיובא", אם כן הדין של "אין שליח לדבר עבירה", מתייחס גם לנדון דידן, ולכן רשאי המשלח לומר לחברו לעשות מלאכה עבורו, ומתורצת קושיית השו"ע הרב, כי השליח אינו עושה מעשה עבירה משום ש"אין שליח לדבר עבירה".

ברם בסמ"ע (חו"מ סי' קפב ס"ק ב) מבואר הטעם מדוע כשאין השליח "בר חיובא" יש שליח לדבר עבירה, בגלל שיסוד ההלכה ש"אין שליח לדבר עבירה" הוא מהטעם המפורש בגמרא בקידושין (מב, ב) שאומרים לשליח "דברי הרב ודברי התלמיד, דברי מי שומעים", ויכול המשלח לומר סברתי שהשליח לא ישמע לי לעשותו ולכך אין המשלח חייב. אבל כשאין השליח "בר חיובא" לא שייך טעם זה "דמדוע לא ישמע השליח, הרי מותר לעשות מה שמשלחו מבקש".

נמצא לפי דברי הסמ"ע, אין כל הבדל אם אין השליח "בר חיובא" כלל במצוה זו, כמו ישראל בגרושה ואשה בהקפה, או אם רק ברגע זה אינו חייב במצוה כגון ישראל שעדיין לא קיבל שבת - ובכל מצב שהשליח יכול לעשות את המעשה, אין המשלח יכול לומר סברתי שהשליח לא ישמע לי. ומעתה חזרה קושיית הקונטרס אחרון למקומה, מדוע לא נאסור לישראל שקיבל שבת לומר לאחר שלא קיבל שבת לעשות לו מלאכה מטעם "שלוחו של אדם כמותו", וצ"ע.

טעם נוסף להיתר - כי במלאכת שבת לא שייך דין "שלוחו של אדם כמותו"

ז. ביישוב הקושיה השניה של הקונטרס אחרון, כתב הגרי"ש אלישיב:

"על דבר הקושיא הא שלוחו של אדם כמותו והיכי שרינן למימר לחברו לעשות מלאכה עבורו והרי זה כעושה בעצמו, עי' חתם סופר (סימן פז) וז"ל, כן הוא מוסכם בדעתי בלי ספק דלענין מנוחת שבת לא שייך שיהיה שלוחו של אדם כמותו, דהתורה הקפידה על מנוחת גופו של ישראל ולא על גוף המלאכה. ובחתם סופר (ח"ו סימן כד) כתב, וראיתי להגאון בית מאיר דשפיר חזי דוודאי אמירה דשבת לא שייך דין שליחות כלל, דבשבת עיקרה קפידה שינוח הישראל, ולא שייך שלוחו שכמותו כלל".

וכוונתו לומר, שדין שלוחו של אדם כמותו גורם רק שמעשה המלאכה מתייחס למשלח, אבל במציאות הרי המלאכה נעשתה בגופו של השליח, והשליח הוא זה שעסק במלאכה זו. ומאחר ובמלאכות שבת הקפידה התורה על מנוחת גופו של ישראל, וסוף כל סוף גופו של הישראל המשלח נח, אע"פ שהמלאכה מתייחסת אליו, אין למשלח כל איסור מדין "שלוחו של אדם כמותו".

ומיושבת קושיית הקונטרס האחרון, כי לפי החתם סופר אין לדמות איסור מלאכת שבת לאיסור הקפת הראש, כי באיסור "לא תקיפו" עצם הקפת הראש היא העבירה, ועל כן כאשר אין השליח "בר חיובא" ויש שליח לדבר עבירה, אזי המשלח עובר בלא תקיפו. מה שאין כן במלאכת שבת לא שייך כלל דין שליחות, מכיון שסוף כל סוף המשלח שקיבל עליו שבת, שבת ממלאכה. ולכן אפילו אם השליח אינו בר חיובא, וכגון שלא קיבל שבת, והיה לכאורה צריך לחול הדין שיש שליח לדבר עבירה. ועם כל זאת אין הדבר כן, כי "לא שייך לעבור עליהן בדרך של שליחות דהתורה הקפידה על מנוחת גופו של ישראל ולא על גוף המלאכה", והוא לא עבר על איסור שבת^[3].

הנה כי כן נתברר בדברי החתם סופר טעם נוסף להיתר לומר למי שעדיין לא קיבל עליו שבת לעשות לו מלאכה, כי לא שייך לעבור על איסור מלאכת שבת בדרך של שליחות היות והתורה הקפידה על מנוחת גופו של ישראל ולא על גוף המלאכה^[4].

הרשאי כהן לבקש מישראל שיביא לו חפצים מבית שיש בו מת

ח. לפי המבואר לעיל יש לדון בשאלה, האם כהן הדר בבית שיש בו מת [ובשל כך אינו יכול להיכנס לביתו ולהיטמא למת] רשאי לומר לישראל [שאינו מצווה באיסור טומאה למת] שיכנס לביתו להביא לו [לכהן] את חפציו.

• הפרי מגדים (סימן רסג במשבצות זהב ס"ק ג) כתב: "מדברי הט"ז הקדושים [המובא לעיל אות ב] איכא למשמע הלכתא גבורתא, שאין איסור אמירה כי אם כשאסור לכל ישראל, ואע"פ שאמירה לעכו"ם שבות, אע"פ שעכו"ם עושה בהיתר, הכא כיון שלישראל חברו מותר, לא גזרו אמירה בזה. ולפי זה מותר לכהן לומר לישראל לילך למקום טומאת מת ולהביא לו משם חפציו וכדומה, ובאמת לא הזכירו הפוסקים מדין זה לאיסור וכעת לא מצאתיו", עכ"ל.

אולם לפי הטעמים האחרים שהובאו לעיל, יש לכאורה לאסור לכהן לומר לישראל להיטמא עבורו למת, וזאת בניגוד לדברי הפמ"ג:

• לשיטת המג"א, שרשאי המקבל שבת לומר לחברו שלא קיבל את השבת לעשות מלאכה עבורו, משום שגם למי שקיבל שבת יש היתר לעשות מלאכה אם לא היה מקבל על עצמו שבת, בנידון דידן אין לכהן כל היתר ליטמא למת [בנימוק "שאם לא היה"] ולכן יהיה אסור לו לומר לישראל שיביא לו חפציו מבית שיש בו מת.

• גם לשיטת הסמ"ע ושו"ע הרב, בנדון שלפנינו הישראל אינו "בר חיובא" באיסור להיטמא למת, ועל כן שוב חוזר הדין של "שליח לדבר עבירה", והכהן יעבור על האיסור שלא ליטמא למת, כי הישראל אינו "בר חיובא", והכהן יעבור על האיסור.

• לפי דברי השו"ע הרב והלבוש שההיתר הוא מחמת שבדברים "שחוץ לגופו" לא קיבל עליו שבת זהו כמובן דין מיוחד בקבלת שבת, אבל בנדון טומאת מת לכהן, אין לומר את הכלל הזה.

• וכן לפי החתם סופר והבית מאיר, במלאכות שבת יש דין מיוחד שלא שייך לעבור עליהם על ידי שליחות, מה שאין כן בשאר דיני התורה, ובכללם איסור כהן להיטמא למת, במקום שהשליח אינו בר חיובא יהיה המשלח חייב^[5].

חיוב בן המשלח שליח להכות את אביו

ט. עוד נפקא מינה בין הטעמים שנתבארו לעיל, היא בנדון בן [ראובן] ששלח שליח [שמעון] להכות את אביו [של ראובן].

כידוע, על הכאת אב יש חיוב מיתה לבן המכה, אולם ברור שהשליח אינו מצווה בחיוב זה, שהרי המוכה איננו אביו. ונשאלת השאלה האם יהיה המשלח [ראובן] הבן חייב על הכאה זו.

• לפי דברי הפרי מגדים שלמד מהט"ז להתיר לכהן לומר לישראל שיביא לו חפציו מבית שיש בו מת, יש מקום לדון. דהנה הט"ז כתב בסיום דבריו בביאור טעם ההיתר של הרשב"א: "דלא נאסר אמירה אלא בדבר שהוא שוה לכל אדם מישראל". ומאחר ואסור לחבול כל אדם מישראל [ואף שאינו אביו], נחשבת פעולת ההכאה של השליח "שוה לכל אדם מישראל" ויהיה איסור "אמירה" למשלח. אולם מאידך יש לומר שראובן חייב מיתה בהכאת אביו ואילו אחרים [והשליח בכללם] עוברים בהכאה זו על איסור חובל, ואין הדבר נחשב כ"שוה לכל אדם מישראל". כלומר, הספק הוא האם "שווה לכל ישראל" - צריך שיהיה במעשה או בעונש, אם במעשה אז אסור לכולם, ואם בעונש אז אין עונשם שווה, וצ"ע.

• אמנם לפי המג"א, שטעם ההיתר הוא בגלל שלמשלח יש היתר, ברור שבהכאת אביו אין למשלח כל היתר ובוודאי יהיה חייב.

• וכן לפי החתם סופר והבית מאיר, שכל ההיתר שייך רק במלאכות שבת, ודאי ראובן המשלח יהיה חייב.

• גם לפי הסמ"ע ושו"ע הרב, שכאשר השליח אינו "בר חיובא" יש דין שלוחו של אדם כמותו, אם כן בנדון דידן השליח אינו "בר חיובא" באיסור של הכאת אביו של ראובן, ואז כבר חל הדין של יש שליח לדבר עבירה, ויתחייב המשלח [ראובן] מיתה על הכאתו של שמעון שהיתה בשליחותו.

ואין לומר ששמעון נחשב "בר חיובא", אף שאבי ראובן אינו אביו, בגלל שבעצם המצוה הוא "בר חיובא". שהרי כבר נתבאר לעיל לפי דברי הסמ"ע, שאם השליח אינו "בר חיובא" יש שליח לדבר עבירה, בגלל שהמשלח לא יכול לומר סברתי שלא ישמע לי השליח. ולפי זה יוצא כי די בכך שבזמן השליחות אינו "בר חיובא" ואף שבעצם המצוה הוא "בר חיובא". ואם כן השליח להכות אב נחשב אינו "בר חיובא", וראובן המשלחו חייב מיתה. ברם עדיין צ"ע בזה, שכן השליח להכות אכן אינו עובר על חיוב מיתה של הכאת אב, שהרי המוכה אינו אביו, אך סוף סוף אין זה מעשה היתר, היות ואסור להכות כל אדם מישראל אפילו אינו אביו. ואם כן יש לומר, שמאחר ומעשה זה הוא עבירה לשליח, "אין שליח לדבר עבירה", כי יאמר המשלח סברתי שלא ישמע לי, שהרי עבירה היא גם אצל השליח.

והנה התוס' (בבא מציעא י, ב ד"ה דאמר) כתבו על הדוגמא שהביאה הגמרא ל"אינו בר חיובא" כגון כהן שאמר לישראל קדש לי אשה גרושה, שלמרות שישראל המקדש לכהן אשה גרושה עובר על איסור "לפני עור לא תתן מכשול", מכל מקום לא נקרא בגלל זה "בר חיובא", כי לגבי הלאו דגרושה לכהן אינו בר חיובא. ולפי דברי התוספות גם בנידון דידן יש לומר שמכיון ולגבי הכאת אב אינו בר חיובא, אף שהמעשה כשלעצמו הוא מעשה עבירה, עדיין נשאר "אינו בר חיובא" ביחס למעשה הכאת אבי ראובן^[6].

האם רשאי הנוהג כדעת המחבר לומר למי שנוהג כדעת

הרמ"א לחמם עבורו בשבת תבשיל לח שלא נצטנן לגמרי

י. עוד נפק"מ בין הטעמים שנתבארו לעיל, מובאת בספר מאור השבת (סימן ז אות לא).

לדעת המחבר (או"ח סימן שיח סע' ד) אסור לחזור ולחמם דבר לח שכבר נתבשל אלא אם כן עדיין הוא חם כשיעור שהיד סולדת בו. ברם לדעת הרמ"א (שם סע' טו) מותר לחזור ולחמם בשבת תבשיל לח, כל זמן שלא נצטנן לגמרי. ויש לדון האם מותר למי שנוהג כדעת המחבר [שאסור לו לחמם בשבת דבר לח שנצטנן] לומר למי שנוהג כדעת רמ"א, לחמם תבשיל שלא נצטנן לגמרי עבורו.

• ונראה כי לשיטת המג"א, שהתירו של הרשב"א מבוסס על ההנחה שגם למי שקיבל שבת יש היתר כי היה יכול שלא לקבל על עצמו את השבת, סברא זו מתאימה רק כאשר הנדון הוא קבלת שבת לפני השבת, אבל בשבת עצמה שאז אין כל היתר למשלח הנוהג כדעת הבית יוסף לחמם דבר שנצטנן, ברור שלא יוכל לבקש מחברו הנוהג כרמ"א לעשות זאת.

• וכן לפי השו"ע הרב והלבוש, שהיתר הרשב"א הוא כי בדברים "שחוץ לגופו" הוא אינו מקבל עליו שבת, ברור שהלכה זו מיוחדת לקבלת שבת, אבל בשבת עצמה ודאי חייב גם על הדברים שמחוץ לגופו, ולכן מי שנוהג כדעת המחבר אינו רשאי לומר לנוהג כדעת הרמ"א שיחמם עבורו בשבת תבשיל לח שנצטנן.

• אבל לסברת הט"ז שאין איסור אמירה אפילו בשבת בדבר שאינו אסור לכל ישראל, לכאורה הוא הדין בנידון דידן, מכיון שאין האיסור נוהג לכל ישראל, כי לנוהגים בשיטת הרמ"א הרי מותר להחזיר קדירה זו על האש לחממה, יהיה מותר גם למי שנוהג כדעת האוסרים לומר לחברו שיניח הקדירה עבורו.

• וגם לפי החתם סופר והבית מאיר, שבמלאכות שבת יש דין מיוחד שלא שייך לעבור עליהם "בדרך של שליחות דהתורה הקפידה על מנוחת גופו של ישראל ולא על גוף המלאכה", יהיה מותר בנדון דידן שהוא במלאכת בישול בשבת, ואין עוברים על איסור זה בשליחות .

המאריך ביציאת השבת - האם יכול לומר למי שכבר הבדיל לעשות מלאכה עבורו

יא. על דברי מרן המחבר בשו"ע (סי' רסג סע' יז) המובאים לעיל [אות א] "יש אומרים שמי שקיבל עליו שבת קודם שחשיכה, מותר לומר לישראל חברו לעשות לו מלאכה", כתב הרמ"א: "וכל שכן במוצאי שבת". דהיינו מי שמאריך את השבת יותר מן המחויב, רשאי לומר למי שכבר הבדיל לעשות מלאכה עבורו. וזהו "כל שכן", משום שבמוצאי שבת יכול גם המשלח להבדיל בעצמו והיה יכול להיות לו היתר בעצמו, משא"כ בערב שבת לאחר שקיבל עליו שבת, שוב אין אפשרות שיהיה לו כעת היתר.

אך הלבוש חלק על הרמ"א וכתב: "אבל לי נראה דאין דומה עיולי שבתא לאפוקי שבתא, דבעיולי שבתא הדבר תלוי בנדרו וקבלתו עליו קדושת השבת, ונוכל לומר שזה קיבל וזה לא קיבל, אבל באפוקי שבתא שכבר נאסר עליו ביום השבת והוא ממשיך בקדושתו בלילה כל האיסורים נמשכים עמו". ולכן, לדעתו, במוצאי שבת אין לאדם שעדיין שבת אצלו לומר למי שכבר הבדיל שיעשה מלאכה עבורו.

ומעניין לציין כי השו"ע הרב הסכים עם הלבוש בעצם ביאור סברת ההיתר של הרשב"א, אולם חלק עליו ביחס לדין במוצאי שבת, ופסק כדעת הרמ"א שרשאי לומר לחברו כי מסתמא אינו חפץ "שתומשך עליו חומרא זו".

יב. ונראה לדון על פי המבואר לעיל, בשאלה הבאה, אשר התחבט בה בשו"ת שבט הלוי (חלק א סימן נג), האם הנוהג כשיטת רבינו תם ביציאת השבת, רשאי לומר בזמן שעדיין אצלו שבת, לאדם אחר שאינו נוהג כשיטת ר"ת ואצלו כבר מוצאי שבת, לעשות עבורו מלאכה.

וכתב הגר"ש ואזנר כי "לנוהגים כשיטת ר"ת אסור לומר למי שכבר הבדיל שיעשה מלאכה בשבילו, כיון דלדידיה הוא יום אסור. אמנם ישנם כאלה שקבלו עליהם שיטת רבנו תם רק דרך חומרא בעלמא, בזה צריך לי עיון אם מותר לומר לחברו שכבר הבדיל כשיטת הגאונים [שהרי "מי שקיבל עליו שיטת ר"ת רק מצד חומרא, צריך התרת נדרים"].

•ואמנם דברים אלו נכונים לפי טעמו של המג"א, שצריך שיהיה למשלח עצמו היתר, ומאחר ובמוצאי שבת אין לו היתר כיון שנוהג כר"ת, אכן אינו יכול לומר לחברו לעשות עבורו מלאכה בזמן זה.

• אולם לשיטת הט"ז והב"ח שאין צריך שיהיה למשלח היתר, אלא די בכך שיהיה מותר למי שעושה את המלאכה לעשותה, יתכן שמותר למי שנוהג כר"ת לומר למי שאינו נוהג כר"ת לעשות לו מלאכה, משום שעושה המלאכה רשאי לעשותה, וממילא מותר לו לומר לחברו לעשות מלאכה עבורו.

אלא שיש לפקפק בזה, שכן יתכן שהנוהג כר"ת סובר שכך ההלכה מעיקר הדין - שהשבת נמשכת עדיין כשיטת ר"ת, ואם כן לגביו הרי לכל ישראל אסור לעשות מלאכה בזמן זה, ונמצא שאין היתר לשליח לעשות מלאכה. אולם ברור שמי שנוהג כר"ת מצד חומרא, יש לומר, שמכיון שנוהג כך רק מצד חומרא גרידא, יהיה השליח שאינו נוהג חומרא זו, רשאי לומר לו לעשות מלאכה עבור המשלח.

• גם לפי טעמו של החתם סופר בביאור דברי הרשב"א, שאין חילול שבת על ידי שליחות, נראה שאין איסור באמירה לאדם הנוהג כר"ת לומר למי שאינו נוהג כר"ת לעשות לו מלאכה באותו זמן [שאסור לפי שיטת ר"ת].

• ואילו לפי שיטת שו"ע הרב שסברת ההיתר היא מאחר ולגבי מלאכת אחרים לא קיבל עליו שבת, כאשר נוהג להלכה כר"ת, הרי שבת היא אצלו לכל דיניה, בין ביחס אליו ובין ביחס למלאכת אחרים, וממילא יהיה אסור לומר לעשות מלאכה למי שאינו נוהג כר"ת.

ברם מאידך יש לומר שהיות ולנוהג כדעת רבנו תם זמן זה הוא שבת ובעצם גם לשליח אסור לעשות מלאכה נחשב השליח "בר חיובא", ואין שליח לדבר עבירה, ולכן שלוחו אינו כמותו. [וגם כאן יש לציין שכל האמור בשיטת שו"ע הרב שלא שייכת כאן הסברא שלגבי מלאכת אחרים לא קיבל עליו שבת, הוא רק אם נוהג כר"ת מעיקר הדין, אבל אם נוהג רק מצד חומרא, שוב יש לומר שלגבי מלאכת אחרים לא קיבל עליו חומרת ר"ת, ונחשב שיש לשליח היתר לעשות מלאכה גם לגבי המשלח].

להלכה בנדון זה, הביא בספר פסקי תשובות (סימן רסג הערה 101) בשם שו"ת אז נדברו (חלק ו סימן כו) ובשם שו"ת משנה הלכות (חלק ז סימן נה) "שהנוהגים להקליט את רבם בשעה שעדיין עורך סעודה שלישית לא נכון עושים, ושיבוש גדול הוא, וגורמים לרבם לעבור בלא יודעים על איסור, עכ"פ מדרבנן אם לא שיאמר לרב שיאמר ברוך המבדיל".

לעומת זאת פסק בשו"ת תשובות והנהגות (ח"א סימן רלד) "ושפיר העלינו דאף שהוא מהמחמירים במוצ"ש כר"ת, אם נוהג כן רק לחומרא לעצמו או הקהילה שלו ולא נוהג לקולא, יכול לבקש מאחר לעשות אז מלאכה. אבל הנוהג כר"ת להקל ולהחמיר, אסור גם על ידי אחרים"^[7].

פרק ב

גדרי יום טוב שני

ממוצא הדברים שנתבארו לעיל נשוב לדון בשאלה שפתחנו בה, האם מותר לבן חו"ל לומר לבן א"י שיעשה עבורו מלאכה ביו"ט שני.

יג. כתב הברכי יוסף (סימן תצו אות ד) וז"ל: "בן חו"ל שעומד בארץ ישראל, כתב מהריק"ש בהגהות ערך לחם לשו"ע ובתשובותיו כ"י (סימן צ) דמותר לו לומר לבן ארץ ישראל שיעשה לו מלאכה ביום טוב שני. אבל הרב מהר"ר יעקב פאראג'י בתשובותיו כ"י (סימן עו) והרב מהר"ר יעקב מולכו בתשובותיו כ"י (סימן סה) דחו דבריו והסכימו לאסור".

הברכי יוסף דן בבן חו"ל הנמצא בארץ ישראל, ואותה השאלה נשאלת כאשר בן ארץ ישראל נמצא בחו"ל ביום טוב שני, כפי שדן בשו"ת באר משה (חלק ז, דיני בני א"י וחו"ל, עמ' רסח אות כט) במעשה שאירע כאשר הוצרכו בחו"ל ביום טוב שני לכתוב גט בדחיפות, באופן שאם לא יכתבו יהיה חשש עיגון, ונמצא בפני בית הדין בן ארץ ישראל, האם מותר לבעל לצוות לבן ארץ ישראל לכתוב את הגט, או מאחר שהוא דבר הנעשה בפרהסיה, יהיה אסור לכתוב את הגט. והביא שם שאין להקל לכתוב הגט אפילו במקום עיגון, שכבר נשאל בזה החתם סופר (או"ח סימן קמה) מהגאון רבי שלמה קלוגר בענין ה"גט מברודי", ומעשה שהיה כך היה, ביום טוב שני של שבועות רצו לכתוב גט לחולה שלא היו לו בנים, והיה חשש עיגון שתישאר אשתו זקוקה ליבם שלא ניתן להגיע אליו "ורצה המורה בעירו להתיר לכתוב גט ביו"ט שני משום תקנת עגונות". והגר"ש קלוגר אסר את הדבר בתוקף וכתב ש"ישתקע הדבר ולא יאמר". אך "משום שלא תהיה קול דמי האשה צועקת עליו לאמר שהוא חייב בדמה שאסר לכתוב לה גט", שאל בדעת החתם סופר. ופסק החתם סופר שיפה הורה הגר"ש קלוגר שלא לכתוב הגט ביו"ט שני, וחלילה לזלזל ביו"ט שני.

הבאר משה לא הכריע האם יהיה מותר לבן ארץ ישראל הנמצא בחו"ל לכתוב את הגט בציווי הבעל, כי "במקום עיגון לא גזרו, דמצינו הרבה פעמים לאין מספר שבמקום מצוה לא גזרו על אמירה לעכו"ם שבות, ולא רק בשבת ויו"ט אלא אפילו בשאר איסורין". אולם מאידך "שאני הכא שעל ידי מה שהישראל בן ארץ ישראל יכתוב הגט ביום טוב שני, אפשר שיצמח מזה קלקול עצום והירוס גדול בקדושת יום טוב שני, ועל כן אין להקל", ואמנם דעת הבאר משה נוטה לאסור.

ולכאורה בנדון כזה בארץ ישראל, דהיינו שהבעל הוא בן חו"ל ונמצא בארץ ישראל, הבאר משה יפסוק שיהיה רשאי לכתוב את הגט ויהיה ניתן לסמוך במקום עיגון על דעת המקילין שהביא הברכי יוסף הנ"ל, כי אין חשש "שיצמח מזה קלקול עצום והירוס גדול בקדושת יום טוב שני".

[נראה כי אין ללמוד מכתיבת גט ביו"ט שני, לשאלה העקרונית האם יכול בן חו"ל לצוות לבן ארץ ישראל לעשות מלאכה עבורו ביו"ט שני, שכן דווקא בכתיבת גט יש מקום גדול להתיר, על פי דברי התוספות ישנים (עירובין יג, א) שכתבו: "וצריך לחלק בין "וכתב" ל"ונתן", דנתינה בעינן שליחות משום דמסתמא איירי קרא שכל אדם מישראל יכול לגרש את אשתו ואפילו ידיו קטועות". ומבואר כי לכתיבת גט לא צריך שליחות, ואין דין שליחות בכתיבה. ולפי זה כאשר בן חו"ל אומר לסופר בן א"י לכתוב את הגט, מעשה הכתיבה לא נחשבת כנעשית בשליחותו, ולכן יהיה רשאי לכתוב את הגט].

עשיית מלאכה ע"י בן א"י לבן חו"ל הנמצא בארץ ישראל

יד. ונראה לדון האם מותר לבן חו"ל לצוות או לבקש מבן א"י לעשות עבורו מלאכה ביום טוב שני, על פי המבואר בפרק א' בטעמי ההיתר למקבל על עצמו שבת לומר לעשות מלאכה למי שעדיין לא קיבל עליו את השבת:

לדעת הט"ז שסברת ההיתר היא "שאינו שוה בכל ישראל", ולשליח שהוא עושה המלאכה הדבר מותר - יהיה מותר לצוות לבן א"י לעשות מלאכה, מכיון שלעושה המלאכה, שהוא מבני א"י, מותר לעשות מלאכה, ואם כן יהיה גם מותר לומר לו לעשות מלאכה עבור בן חו"ל.

אולם לפי המג"א שצריך שגם למשלח יהיה מותר לעשות את המלאכה, לכאורה בן חו"ל מחוייב לא לעשות מלאכה ביו"ט שני ואין לו היתר לעשות מלאכה בשום אופן, ואם כן יהיה אסור לו לומר לבן א"י שיעשה עבורו מלאכה.

אלא שבדברי החלקת יעקב (או"ח סימן פה) מבואר להתיר גם לפי שיטת המג"א. דבריו נאמרו כתשובה לשאלה, בבן חו"ל שיש לו בית חרושת בארץ ישראל, האם מותר לעובדים שם בארץ ישראל לעבוד עבורו ביום טוב שני של גלויות. והשיב החלקת יעקב, שלא זו בלבד שלפי טעמו של הט"ז יש להתיר, וכפי שנתבאר, אלא גם לפי המג"א, אם הבן חו"ל נמצא בארץ ישראל ביו"ט שני, ודאי מותר לבן א"י לעשות מלאכה עבורו, בגלל שאילו היה בן חו"ל חפץ להחליט שאינו רוצה לחזור לחוץ לארץ, היה מיד דינו כבן ארץ ישראל והיה מותר במלאכה. ובשל כך יהיה מותר לו [בן חו"ל] גם לומר לחברו [בן א"י] לעשות עבורו מלאכה.

וכתב החלקת יעקב שבנדון יו"ט שני, יש יותר מקום להקל מאשר באמירה למי שעדיין לו קיבל שבת לעשות עבורו מלאכה, כדבריו: "ועדיף עוד יותר, דבקבלת שבת הקשו הב"ח וט"ז, דמכל מקום עכשיו שכבר קיבל אין לו היתר לעשות בעצמו, אם כן כל שכן בנדון דידן, כשבן חו"ל הוא בא"י, ובקבלת דעתו שלא לחזור לחו"ל מותר גם בעצמו לעשות מלאכה, ממילא מותר גם אמירה לאחר". כלומר, בענין קבלת שבת הב"ח והט"ז לא הסכימו עם המג"א [הובא לעיל אות ב], כי לא היה למי שקיבל את השבת היתר לעשות את המלאכה. אולם לגבי יום טוב שני, אם הבן חו"ל נמצא בא"י ומחליט שאינו רוצה לחזור לחו"ל, ודאי באותו רגע הוא רשאי לעשות מלאכה. ולכן גם רשאי בן חו"ל לומר לבן א"י לעשות מלאכה עבורו.

עשיית מלאכה בארץ ישראל ע"י פועל בן א"י עבור בן חו"ל הנמצא בחו"ל

טו. אמנם כאשר בן חו"ל אינו נמצא בארץ ישראל ויש לו עסק בארץ ישראל, ובמצב זה הרי אין די בהחלטה שלו לנסוע לדור בארץ ישראל כדי להחשיבו כבן א"י, אלא צריך לעשות מעשה של נסיעה לארץ ישראל, לכאורה היה צריך להיות על פי דברי החלקת יעקב שגם לפי המג"א יהיה אסור לו לומר לבן א"י שיעשה עבורו מלאכה בא"י, כי למשלח אסור לעשות מלאכה ביו"ט שני.

אלא שחידש החלקת יעקב, שלמרות זאת, יהיה מותר לבן חו"ל לומר לישראל שיעשה עבורו מלאכה, וז"ל: "ולולא דמסתפינא הייתי אומר, דיסוד היתר דבורגנין אינו מטעם שאפשר להיעשות עוד בורגנין בפועל, וכדקשינן, רק כיון שיש איזה אופן של היתר, שגם הוא בעצמו היה יכול לעשות, כגון ע"י בורגנין וכדומה, מותר כבר להחשיך", ואם כן גם בנדון דידן, אפילו אם הבן חו"ל נמצא בחוץ לארץ ואינו יכול עכשיו, בעיצומו של יו"ט שני לנסוע לא"י, אולם היות והיה יכול לנסוע, די בזה כדי להחשיבו כאילו הוא בן א"י ולהתיר לו לומר לבן א"י לעשות מלאכה עבורו ביו"ט שני.

אולם בשו"ת באר משה (חלק ז, דיני בני א"י וחו"ל, עמ' רנח) חלק עליו וכתב: "מאחר שהבן חו״ל אינו יכול להפטר מאיסור מלאכת יו״ט ליום מחר, מאחר שחל עליו קדושת יו"ט שני בהױתו כבן חו״ל, ותו אינו יכול לפטור עצמו אפילו על ידי מה שיקבל על עצמו להשתקע בארץ ישראל ולהיות דינו כבן ארץ ישראל, דמאחר שחל עליו קדושת יו"ט שני בהכנסת יוט שני, באמצע היום אינו יכול להתהפך להיות כבן אי, וצריך לנהוג כל היום בקדושת יו"ט שני, ממילא קם דינו שאסור לו לבן חו״ל לומר לבן א״י שיעשה לו מלאכה בשבילו".

ובשו"ת אגרות משה (או"ח חלק ג סימן עג) כתב ש"רוב אלו שדעתן לחזור הרי זה מפני שבאמת מוכרחים לחזור שלא מיתדר להו בארץ ישראל, מפני שפרנסתם בחו"ל וכדומה הרבה עניינים, ולא דמי לקבלת שבת בזמן מוקדם שתלוי ברצונו בלבד, ואין שום דבר המכריחו לקבל שבת בהקדם". ולכן לדעתו, אפילו בן חו"ל הנמצא ביו"ט שני בא"י, אינו רשאי לומר לבן א"י לעשות מלאכה עבורו, כי אין לו את ההיתר של המג"א.

[ובספר שמירת שבת כהלכתה (פרק לא סעיף ל הערה עט*) הביא בשם הגרש"ז אויערבך, שיש להסתפק בבן חו"ל שהחליט באמצע היו"ט שני להשתקע בארץ ישראל, האם חייב מיד להבדיל ולהניח תפילין ולהתפלל תפילת מנחה של חול, גם אם קידש בערב והתפלל עד עכשיו תפילה של יו"ט. ומשמע מדבריו שחלק על האגרות משה, ולדעתו שפיר יש מקום לסברא שעתה ביכולתו לשנות את מקומו].

טז. עד כאן ביררנו על פי דרכו של המג"א את השאלה, האם מותר לבן חו"ל לומר לבן א"י לעשות עבורו מלאכה ביום טוב שני.

והנה לפי דברי הלבוש ושו"ע הרב, שביארו את טעם ההיתר למי שקיבל עליו שבת קודם חשיכה לומר לישראל חברו לעשות לו מלאכה, משום שלא קיבל על עצמו לשבות מאיסורים "שאינם תלויים בגופו" - יש מקום להתיר לבן חו"ל לומר לבן א"י שיעשה עבורו מלאכה ביו"ט שני. משום שבזמנינו החיוב ביום טוב שני נובע מדין "הזהרו במנהג אבותיכם בידכם" (ביצה ד, ב). כלומר, שלמרות שהצורך לנהוג ביום טוב שני מספק שמא קידשו את החודש, כבר לא שייך בזמנינו כי לא מקדשים את החודש על פי הראיה, מכל מקום תיקנו חכמים שיש להיזהר ולהמשיך בחו"ל במנהג שהיה מקובל שם מאז ומקדם, לנהוג יו"ט שני מספק.

ומכיון שנתקבל דבר זה ממנהג, יש לומר כסברת השו"ע הרב, שקיבלנו על עצמנו להימנע רק ממלאכות הנעשות על ידי "גופו", ולא ממלאכות "שאינם תלויים בגופו", דהיינו על ידי אחר. ולפי זה יהיה מותר לבן חו"ל לבקש מבן א"י שיעשה עבורו מלאכה ביו"ט שני.

יז. בשו"ת דובב מישרים (חלק ג סימן פג) נשאל אודות בן חו"ל שיש לו בית מסחר בארץ ישראל שעובדים שם עבורו פועלים הדרים בא"י, האם מותר לפועלים אלו לעשות מלאכה ולנהל את העסק ביו"ט שני של גלויות עבור בעליהם הדרים בחו"ל.

ופסק, כי לפי דברי השו"ע הרב הנ"ל נדון "יו"ט שני של גליות שקיימו וקבלו עליהם מה שקבלו האבות כדשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם בידכם, אינו דומה למי שקיבל שבת שמותר לומר לאחר לעשות מלאכה, משום שאיסור האמירה לא קיבל, אבל ביו"ט שני בן חו"ל בוודאי יהיה אסור לומר לבן ארץ ישראל לעשות מלאכה עבורו".

וכנראה כוונתו לומר, שאינו דומה ההלכה שקבלו עליהם במנהג אבותיהם להלכה שקיבל אדם תוספת שבת. כי מה שאדם מקבל על עצמו מרצונו הרי הוא מקבל כפי חפצו, ואנו אומדים דעתו, שאין רצונו לקבל על עצמו מה שיעשו אחרים בשבילו. אבל ביו"ט שני שחוייבנו לנהוג מנהג אבותינו, החיוב לנהוג הוא כפי מה שנתחייבו אבותינו. ומכיון שמנהג אבותינו הוא גם איסור מלאכת אחרים בשבילם, כמו כן אנו צריכים ליזהר במנהג אבותינו ולאסור גם מלאכות "שאינם תלויים בגופו", ולאסור מלאכות אחרים בשבילנו.

גם האגרות משה (או"ח חלק ג סימן עא) הסכים עם דעת הדובב מישרים, וכתב טעם נוסף מדוע ביו"ט שני יש לאסור גם מלאכה הנעשית על ידי אחרים: "דבכל מה שנהגו איכא דין דמנהג. וכיון שיש לאסור לומר לנכרי לעשות עבורו מלאכה גם כשהוא בא"י, מצד שכן הוא המנהג בחו"ל [שאמירה לנכרי אסורה ביו"ט שני כמו ביו"ט ראשון], לא שייך להקל כשהוא בא"י לומר לישראל שהוא בן א"י המותר במלאכה שיעשה עבורו, אף שלאיסור אמירה לישראל המותר במלאכה לא היה מנהג בחו"ל, דלא היה מציאות לזה, דכל ישראל היו אסורים שם במלאכה אף אלו שבאו שם מא"י, דהא ממילא הוא בכלל המנהג שלא לומר לנכרי, דהוא שנהגו שלא לעשות מלאכה גם ע"י אחרים". ומבואר בדבריו כי איסור "אמירה" לישראל נכלל במנהג שנתקבל ע"י בני חו"ל להיזהר "באמירה" לנכרי, ולכן ביו"ט שני נאסרו גם מלאכות "שאינם תלויים בגופו", דהיינו "מלאכות אחרים" עבור המשלח, ויש לאסור על בן חו"ל לומר לבן ארץ ישראל שיעשה עבורו מלאכה ביו"ט שני.

אולם לפי טעמם של החתם סופר והבית מאיר, שאין דין שליחות במלאכות שבת ויו"ט, נראה כי מאחר ו"כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון", גם כאשר תיקנו חכמים להיזהר במנהג אבותינו לעשות יו"ט שני, היתה זו תקנת חכמים לנהוג ביו"ט שני מדרבנן כעין היו"ט ראשון שהוא מדאורייתא, וממילא גם יו"ט שני דינו כשאר שבתות וימים טובים שההלכה היא שצריך שגופו של ישראל ינוח. ומאחר ואינו מבטל את מנוחתו כאשר עושה מעשה על ידי שליח, יהיה מותר לבן חו"ל לבקש מבן א"י לעשות עבורו מלאכה ביו"ט שני.

יח. גם בשו"ת אגרות משה (חלק ג סימן עא) דן אודות "בן חו"ל שיש לו בית מסחר בא"י, ומחזיק שם שכירים ישראלים לעשות מלאכתו, אם מותר לבן א"י שם לעשות מלאכתו ביו"ט שני", וז"ל:

"אבל הנכון לענ"ד שביו"ט שני לבן חו"ל יש להתיר בפשיטות לכו"ע מטעם אחר, דהא זה ודאי בזמן שהיה ספק ממש למקום שלא הגיעו השלוחים, היה מותר לבן חו"ל לומר לבן א"י שביום שהוא חול באמת יעשה מלאכתו שם, דהרי ברור שהוא חול. שגם הוא בחו"ל מותר במלאכה, ורק שהוא לא יעשה מלאכה מחמת שאינו יודע שהוא חול. שנמצא שברור לבני א"י שבאמת היה יום חול היום, שלא עשה מלאכה, ולא היה עובר איסור הלאו אף אם היה עושה מלאכה, אלא היה נענש רק כרצה לעשות איסור ועלה בידו היתר. שלכן הם בא"י היודעים שהוא חול ובטעות אין עושים מלאכה, אין מקום לאוסרם מלעשות מלאכתו בא"י ביום ההוא".

בזמן שקידשו את החודש על פי הראיה והיו שולחים שלוחים, היו מקומות רחוקים שלא הגיעו השלוחים והיה ספק באיזה יום הוא יו"ט, אך היו מקומות קרובים שהגיעו השלוחים וידעו בוודאות איזה יום הוא יו"ט ואיזה יום חול. ומסתבר כי היה מותר לבן המקומות הרחוקים לומר לבן מקומות הקרובים שידעו איזהו יום הוא החול, שביום שהוא חול יעשו עבורו מלאכה. שהרי ברור, שבאותו יום שבארץ ישראל הוא חול, גם במקומות הרחוקים הוא חול, ומה שנוהגים שני הימים קודש במקום זה, הוא רק מפני חסרון הידיעה איזה הוא החול. ואפילו היה הבן חו"ל עושה מלאכה באותו יום שאחר כך נתברר שהיה חול, לא היה עובר על איסור מלאכה, ואינו נענש אלא ענין זה נחשב כאילו רצה לעשות איסור ועלה בידו היתר. ולכן בני המקום שיודעים איזה הוא היום המותר במלאכה, אין סברא לאוסרם מלעשות מלאכה עבור בן מקום שאין יודעים [ומביא רבי משה דוגמא לדבר גם בזמן הזה, מי שהלך למקום שאין שם יהודים ונתעורר לו ספק באלו משני מימים שבת, וכתב מכתב לביתו שיודיעוהו באיזה יום שבת. הוא מחוייב לשמור שבת מספק בשני הימים, ואילו בביתו ודאי מותר לעשות עבורו מלאכה, כי הרי הם יודעים מתי יום השבת "וכן היה ממש הדין כשהיה ספק ממש מתי הוא יו"ט אם יום ראשון או שני, שאֵלו שבא"י היו רשאים לעשות מלאכתו ביום שהוא חול באמת"].

והנה כאמור לעיל, איסור מלאכה ביום טוב שני בזמן הזה הוא משום "הזהרו במנהג אבותיכם בידכם". ומתוך כך מסיק רבי משה שהואיל ו"אף לנו לא נאסר אלא כמו שהיו אצל אבותינו, ממילא גם לדין זה, לומר לבן א"י שיעשה מלאכתו דבן חו"ל ביום השני שהוא חול שם, נמי הוא כדין הספק שהיה אצל אבותינו, שהיה מותר, מאחר שרק בטעות היה אסור במלאכה הבן חו"ל. כמו כן יש להיות עתה, שגם כן נוהגים אנו רק כמו שהיה ספק אצלינו כבימיהם, ויש להתיר לכו"ע לבן חו"ל שיש לו קרקע ובית מסחר בא"י שיעשו עבורו שכיריו מבני א"י מלאכתו שם. ורשאי אף לצוות להם שיעשו, ואף בעלי נפש אין להם להחמיר כלל".

יט. אולם בתשובה אחרת באגרות משה (שם סימן עג) כתב רבי משה דברים הנראים בהשקפה ראשונה כסותרים לדבריו בתשובה הנ"ל.

רבי משה דן "בענין בן חו"ל שנמצא בארץ ישראל, אם מותר לומר לישראל שבארץ ישראל לעשות עבורו מלאכה ביום טוב שני, וכן לנכרי". וכתב כי מסתבר "שמכיון שזה שצריך בן חו"ל לעשות יו"ט שני גם כשנמצא בארץ ישראל הוא רק מצד מנהג, יש בו צד חומרא יותר מכפי שהיה בזמן שקידשו החודש על פי הראיה, שהיה ספק ממש בחו"ל, אם נזדמן שבן חו"ל היה ביו"ט בא"י לא היה צריך לנהוג אלא יום אחד, דהרי בפעם זה יודע הקביעות. אבל כיון שבזמן הזה ליכא חלוק בין א"י לחו"ל בידיעת קביעותא דירחא אך שמ"מ נשארו בחו"ל במנהגם לעשות גם יו"ט שני כדשלחו מתם בביצה דף ד', נעשה ממילא חומרא מכפי שהיה הדין כשהיה כספק ממש, דגם כשבא בן חו"ל לא"י, כל זמן שדעתו לחזור, צריך לנהוג במנהגו דחו"ל לעשות יו"ט שני כדיני המנהגים".

ומבואר בדבריו כי בזמן הזה, דין יו"ט שני חמור יותר מבעבר בעת שהיו מקדשים על פי הראיה, כי בזמן הזה בן חו"ל הנמצא בא"י ביום טוב שני [ודעתו לחזור לחו"ל] צריך לשמור יו"ט שני, בעוד שבזמן שהיו מקדשים על פי הראיה, בן חו"ל ששהה בא"י לא היה צריך לשמור שני ימים טובים.

ומתוך כך מסיק רבי משה, כמבואר לעיל [אות יז] שהיות ובחו"ל אסורה אמירה לנכרי ביו"ט שני כמו ביו"ט ראשון, אזי יש לאסור לומר לנכרי לעשות עבורו מלאכה גם כשהוא בא"י, מצד שכן הוא המנהג בחו"ל. ולכן "לא שייך להקל כשהוא בא"י לומר לישראל שהוא בן א"י המותר במלאכה שיעשה עבורו. אף שלאיסור אמירה לישראל המותר במלאכה לא היה מנהג בחו"ל, דלא היה מציאות לזה, דכל ישראל היו אסורים שם במלאכה אף אלו שבאו שם מא"י. דהא ממילא הוא בכלל המנהג שלא לומר לנכרי, דהוא שנהגו שלא לעשות מלאכה גם ע"י אחרים"

ונמצא כי דברים אלו (סימן עג) שדין יו"ט שני בזמנינו חמור יותר מהזמן שהיו מקדשים על פי הראיה, ולכן כיום אסור לבן חו"ל לומר לבן ישראל הנמצא בארץ ישראל לעשות עבורו מלאכה ביום טוב שני, עומדים לכאורה בסתירה למבואר בדברי רבי משה (סימן עא) שהובאו לעיל [אות יח] שמותר לבן חו"ל לומר לבן ישראל הנמצא בארץ ישראל לעשות עבורו מלאכה ביום טוב שני, כי גדר יו"ט שני בזמנינו הוא גם עתה בתורת ספק כפי שהיה בזמן שאבותינו היו מקדשים את החודשים על פי הראיה.

כ. ואכן רבי משה נשאל על הסתירה שבדבריו, ובספרו (או"ח ח"ד סימנים קה, קז) כתב ליישבם:

"הנה החלוק הוא פשוט, דלאסור להשכירים שלו בא"י שחייבים לעשות כל ימי חול לא היה שייך להיות בהמנהג, שהוא כמו שנהגו בעת שהיה ספק ממש. וכמו שהדין עתה באחד שהלך למקום שאין שם יהודים ושכח על שני ימים איזו מהן שבת, שאף שהוא אסור לומר אף לנכרי בשני הימים לעשות לו מלאכה, מותרים אלו שבעיר לעשות לו מלאכה שם ביום החול, שלכן מותרים אלו שבא"י לעשות מלאכתו, והוא יכול גם לצוות להם כששכרם שיעשו המלאכה בהעסק בכל ימי החול, שלא יטעו בדין לומר שהן אסורים לעשות עבורו בי"ט שני. אך שלא יכול לומר להם ביו"ט שני ממש, לכו ועשו המלאכה בעדי, כיון שאצלו נגזר מדרבנן שהוא נחשב ספק שאינו יודע ושמא היום השני הוא יו"ט".

רצונו לומר, בעל עסק הנמצא בחו"ל, ודאי רשאי לומר לפני יו"ט לפועלים שלו הנמצאים בארץ ישראל לעשות עבורו מלאכה ביום טוב שני, וכדבריו בסימן ע"א, שגם בעת שהיה ספק בזמן שקידשו את החודש על פי הראיה, היה מותר להם לעשות עבורו מלאכה ביום שידעו שהוא חול, ולכן מאחר ובאמירה כזו לא נהגו אבותינו איסור, גם לנו אין איסור בזה.

אולם ביו"ט שני עצמו אינו רשאי בעל העסק [בן חו"ל] לומר לפועליו בא"י שיעשו עבורו מלאכה, מכיון שביום זה שהוא אצלו ספק יו"ט, יש עליו איסור אמירה לנכרי בהיותו בחו"ל, אף בא"י יש עליו איסור אמירה לבני א"י שיעשו עבורו מלאכה, וכדבריו בסימן ע"ג.

[והוסיף האגרות משה, שאף לשיטתו שמותר לומר לפועליו בימים שלפני יו"ט לעשות עבורו מלאכה כל ימי החול, כולל יו"ט שני, מכל מקום אסור לומר לישראל בן ארץ ישראל אף בימים הקודמים ליו"ט, שיבשל עבורו או שיעשה עבורו מלאכה הנוגעת לשאר ענייני הנאה, וזהו מצד האיסור ליהנות ממה שעשה נכרי עבורו "דכמו שאסור דבר זה בחו"ל, כמו כן צריך לנהוג כך גם בארץ ישראל, אבל בשכירים בבית מסחרו שאינו איסור הנאת הגוף שנהגו בחו"ל, יהיה מותר בארץ ישראל כששכרו באמצע השנה"].

כא. אמנם דברים אלו עדיין תמוהים, שכן לפי רבי משה, גדר חיוב יו"ט שני בזמנינו הוא משום מנהג אבותינו, ואנו מחוייבים בשמירתו רק באותו אופן שהיו אבותינו מחוייבים ביו"ט שני. ולכאורה בזמן אבותינו אם היה נמצא בן חו"ל ביו"ט שני בארץ ישראל, היה מותר לו לומר לבן ארץ ישראל לעשות מלאכה עבורו, כי בשהותו בארץ ישראל הרי ידע איזה יום הוא היו"ט. ואם כן יש לומר שכשם שלאבותינו היה אסור לצוות לעשות מלאכה רק בהיותם בחוץ לארץ, אבל בהיותם בארץ ישראל היה מותר להם לומר לחברו לעשות מלאכה, כך גם בזמנינו היה צריך להיות מותר לבן חו"ל בהיותו בארץ ישראל לומר לבן ארץ ישראל לעשות מלאכתו גם בעיצומו של יו"ט שני, כדי שלא יהיה מנהגנו היום חמור יותר ממנהג אבותינו, ואילו רבי משה אסר על בן חו"ל לומר ביו"ט שני לבן א"י לעשות עבורו מלאכה, וצ"ע.

וביותר צ"ע בדבריו של רבי משה, כי כשם שמתירים אמירה לבן א"י ביו"ט שני, כך היו צריכים להתיר לבן חו"ל לעשות מלאכה בעצמו ביו"ט שני כשנמצא בארץ ישראל, שהרי בזמן אבותינו בן חו"ל שהיה בארץ ישראל ביו"ט שני, אם היה מתברר לו שהוא חול, היה רשאי לעשות מלאכה. ומאחר והיום אנו בקיאים בעיבור השנים, וברור שיו"ט השני בעיקרו הוא חול, אם כן צריך להיות מותר גם לבן חו"ל כשנמצא בארץ ישראל לעשות בעצמו מלאכה, ומדוע עליו לנהוג חומרי חו"ל מה שלא נהגו אבותיו, וצ"ע.

עשיית מלאכות בבתי מלון בא"י עבור בני חו"ל השוהים בהם

כב. גם בשו"ת מנחת יצחק (חלק ז סימן לד ולה) דן בשאלה האם "בני חו"ל מותרים לומר לבן א"י ביו"ט שני של גלויות לעשות מלאכה בשבילם", ולאחר שצידד כדעת האוסרים שהביא הברכי יוסף [הובא לעיל אות יג], תמה: "וצ"ע מה שבמציאות אין העולם נזהרים בזה, ובפרט במלונות שאופין ומבשלין ועושין שאר מלאכות בשביל בני חו"ל".

וכתב המנחת יצחק על פי מה שכתב בשו"ת הב"ח (סימן קי) שאפילו לשיטת הר"ן שחולק על הרשב"א ואוסר למי שלא קיבל שבת לעשות מלאכה למי שכבר קיבל שבת [הובא לעיל אות א], זהו רק לענין אמירה - שנאסר לצוות עליו לעשות עבורו מלאכה, אבל "היכא שלא אמר לחבירו לעשות מלאכה, אלא חברו עשה מעצמו המלאכה ובישל והניח לפניו, מותר לזה שהמשיך סעודתו ליהנות ממנה, מאחר שלא נעשה שום איסור במלאכה, אלא חברו עשה, לא מקרי מעשה שבת דאסור".

ומכאן שהוא הדין בנדון יו"ט שני, היות ולאמיתו של דבר זהו יום חול ממש, מדוע יגרע בן חו"ל "דבשלמא אם היה הדין דגם בלא אמירתו אסור ליהנות ממנו, אז היה לנו לאסור לבעלי מלונות לבשל עבור הבן חו"ל וליתן לו לאכול משום לפני עור. אבל כיון שהדין שמותר ליהנות כמו שכתב הב"ח, אם כן היכא דלא צווה לבן ארץ ישראל לעשות מלאכתו, כגון במלונות, מותר לבשל ולעשות שאר מלאכות עבור בן חו"ל ביו"ט שני".

אולם על פסק הלכה זה הקשה בספר זכרון בצלאל (שם) "הלא כיון שבן חו"ל משלם לבעל המלון [שהוא בן ארץ ישראל] בעד המלאכות שצריך בעל המלון לעשות עבורו ביו"ט שני, ונתחייב לעשות את המלאכות, הרי אין לך ציווי גדול מזה", וכיון שנחשב כאומר ומצווה, ודאי יש לאוסרו, ודברי המנחת יצחק צ"ע.

ובדברי הבאר משה צ"ע, כי מחד גיסא לדעתו [הובא לעיל אות טו] אסור לבן חו"ל לומר לבן א"י ביום טוב שני לעשות מלאכה עבורו. ואילו במקום אחר (ח"ז, שדיני בני א"י וחו"ל, עמ' רפט) הביא הבאר משה את דברי האגרות משה: "שאלה, בן חו"ל שיש לו בית מסחר בארץ ישראל מהו לענין מלאכה בי"ט שני ע"י בני ארץ ישראל. תשובה, הדבר פשוט להתיר, ובן חו"ל שיש לו קרקע בית חרושת או בית מסחר בארץ ישראל ופועליו מבני ארץ ישראל העושים מלאכתו כל השנה כולה, מותרים שיעשו ביו"ט שני, ואף לצוות להם שיעשו שרי, וגם בעלי הנפש אין להם להחמיר", עכ"ל בשם האגרות משה. [וממה שכתב בסתם "ואף לצוות להם שיעשו שרי" ולא חילק מתי יצוה, משמע שאין שום חילוק זמנים בזה. אולם דבר זה אינו נכון, שכן גם האגרות משה לא התיר אלא לפני יו"ט, אבל ביו"ט עצמו אסר, וצ"ע מדוע לא חילק הבאר משה בדבר].

כג. גם הכרעת הגרש"ז אויערבך בסוגיא דרושה בירור.

בספר שמירת שבת כהלכתה (פרק לא סעיף לא) כתב: "וכן יש לשאול שאלת חכם לגבי בן ארץ ישראל שיש לו בית חרושת בחו"ל, או בן חו"ל שיש לו בית חרושת בארץ ישראל, אם מותר יהא לפועלים לעבוד בו ביו"ט שני של גליות". וציין שם בהערה (אות פ) "ושמעתי מהגרש"ז אויערבך, דבן חו"ל שיש לו בית חרושת בארץ ישראל הוה ליה כשינוי מפני האופק ומותר להם לעבוד". וידידי רבי דוד מנדלבוים שאל את רבי יהושע נויבירט, מחבר ספר שמירת שבת כהלכתה לפשר הדברים. והרב נויבירט השיבו, כי לגרש"ז היה כמה ראיות שהאיסור אינו על האדם אלא על המקום, כלומר שבית החרושת מושפע מהמקום שבו הוא נמצא, ולא מהאדם המנהל אותו.

ולפיכך, אם מקום בית החרושת הוא בארץ ישראל, שבה לא נוהגים במנהגי יום טוב שני, אין זה משנה מי והיכן הבעל הבית של הבית חרושת, ואף אם הוא בן חו"ל שחייב לנהוג יו"ט שני, בכל זאת מקום בית החרושת הוא הקובע. וגם אם בעל הבית חרושת הבן חו"ל יבקר בארץ ישראל ביו"ט שני, מותר לפועלים המקומיים לעבוד בבית החרושת, כי מקום הבית חרושת הוא הקובע.

אולם יש לתמוה, שכן בהמשך דבריו כתב בספר שמירת כהלכתה (סעיף לג) וז"ל: "בן חו"ל שחייב לשמור יו"ט שני של גליות, אסור לו לומר לחברו בן ארץ ישראל לעשות לו כל מלאכה, וגם הלה לא יעשה מעצמו מלאכה עבור בן חו"ל". וציין (בהערה פ*) שאין דין זה דומה למבואר בהלכות שבת (סימן רסג סעיף יז) "דשמעתי מהגרש"ז אויערבך דשאני התם דהרי הציבור לא קיבלו עליהם את השבת, ואף שהוא בעצמו קיבל את השבת, מכל מקום הוא יודע שאצל האחרים באמת עדיין חול, לכן הרי זה דומה כשינוי אופק, וכל שכן אם ננקוט דאצלו הרי זה רק כעין נדר. משא"כ ביו"ט שני, המחמירים סוברים דהרי זה חשיב כאילו הבן חו"ל מסופק באמת אם עכשיו חול או יו"ט". ומסיים שם: "מיהו למעשה רבים נוהגים להקל בזה, דמכיון שבזמן הזה הוא רק משום מנהג אבותינו, לכן חשיב כאילו האורח יודע שלבני ארץ ישראל זה וודאי חול".

ולכשנדייק בדבריו, לכאורה יש בהם סתירה: בסעיף ל"א ובהערה פ' משמע שנקט עיקר להקל לבן ארץ ישראל לעשות מלאכה עבור בן חו"ל ביו"ט שני, ומותר לפועלים המקומיים לעבוד בו, וזה דומה לדין של "שינוי אופק". ואילו בסעיף ל"ג נקט לאסור לבן ארץ ישראל לעשות מלאכה עבור בן חו"ל, ואפילו עושה מעצמו בלא ציווי של הבן חו"ל, וצ"ע.

פרק ג

עשיית קידוש ע"י בן א"י הנמצא בחו"ל ביום טוב שני עבור בן חו"ל

בפרקים הקודמים נדונה שאלת עשיית איסורים ביום טוב שני, על ידי מי שמותר לו [בן א"י] עבור בן חו"ל. ויש לדון האם בן א"י רשאי לקיים מצוות עבור בן חו"ל ביו"ט שני, וכגון במצות הקידוש, שבן א"י הנמצא בחו"ל ביו"ט שני אינו מחוייב בה [כיון שדעתו לחזור] ונשאלת השאלה האם הוא רשאי לעשות קידוש עבור בן חו"ל.

כב. בשאלה זו דן האמרי בינה (או"ח דיני שבת סימן יא) וכתב שבן א"י הנמצא בחו"ל ודעתו לחזור, רשאי להוציא את בני חו"ל ידי חובת קידוש ביו"ט שני, ואף שאינו מחוייב בקידוש "כיון שבידו להביא את עצמו לידי חובת קידוש אם יקבע בדעתו שלא יחזור עוד לא"י". והביא ראיה ממה שכתב הרעק"א שגם מי שלא קיבל את השבת יכול להוציא ידי חובת קידוש של שבת מי שכבר קיבל עליו שבת.

וכתב בשו"ת בצל החכמה (חלק א סימן נה) "והנה לדעת הגאון אמרי בינה, בני א"י בחו"ל ודעתם לחזור, פשיטא שיכולים לעלות לתורה ביו"ט שני אפילו אם חל יו"ט שני בימי אגד"ו שאינם ימי קריאה לבני א"י כלל, כיון שמכל מקום בידו לקבוע בדעתו שלא יחזור לחו"ל והוי ליה בר חיובא. והאחרונים האריכו בבן א"י בחו"ל ודעתו לחזור, אי ישא כפיו ביו"ט שני בתפילת מוסף, כיון דלגביה יו"ט שני חול הוא ולא שייך לתפילת המוספים גביה בו ביום כלל. ודעת רובם שלא ישא כפיו, ועכ"פ לא יברך. ואילו לדעת האמרי בינה פשיטא שיכולים לישא כפיהם ולברך, כיון שבידם להחליט להישאר בחו"ל. אלא ודאי דכולהו לית להו סברת האמרי בינה, ואם כן פשיטא דלדידהו הוא הדין בנדון דידן".

וביישוב דברי האמרי בינה, כתב הגרש"ז אויערבך במנחת שלמה (ח"א סימן ג) וז"ל: "נלענ"ד דאף שאין הבן כרך יכול להוציא את הבן עיר, ולא מהני כלל מה שיכול להחליט להישאר בעיר דהתם כיון שאין זמנו של זה כזמנו של זה, הוי ליה כשני חיובים שונים, ולכן אינו נחשב כמחויב בדבר. והוא הדין נמי דאין בן העיר יכול להוציא לבן הכרך [מטעם זה]. משא"כ הכא [לגבי קידוש ביו"ט שני] הרי שניהם חייבים לקדש רק באותו היום שכתוב בתורה ולא ביום אחר, שהרי חלילה לטעות כאילו באמת לבני חו"ל נוסף עוד יום מעבר למה שכתוב בתורה. אלא דמשום חששא דשמא יחזור ח"ו הדבר לקלקולו ולא ידעו מתי הוא היום הראשון [של יו"ט], נשארו במנהג אבותיהם כאילו גם עכשיו הם חוששים על היום השני שמא הוא היום הראשון. משא"כ בני א"י שמעולם לא נהגו בכך. ונמצא דהוי ליה כאילו גזרו חז"ל על בני חו"ל לא לצאת ידי קידוש שבני א"י יוצאים ביו"ט ראשון בלבד, אלא אם כן יוסיפו לקדש מפני מנהג אבותיהם גם ביום שני, ולראותו כאילו הוא עכשיו יום ראשון. ועל ידי זה שיקדש בשני הימים, הוא יוצא בשלימות מה שחייבה התורה לקדש רק ביו"ט הראשון בלבד. ולכן אפשר דחשיב כשייך באותה מצוה, משום שגם הבן חו"ל שחייב בקידוש ביו"ט השני הרי זה מיסוד חיוב היו"ט ראשון שגם הבן ארץ ישראל חייב בה, ואינו גדר חיוב חדש שהבן ארץ ישראל אינו שייך בו, ואמרינן דאע"ג שכבר יצא ידי חובתו בקידוש שעשה אתמול, מכל מקום כללא הוא דכל ישראל ערבין זה לזה ואע"פ שיצא מוציא".

ומבואר בדברי הגרש"ז, כי גדר יו"ט שני אינו כדבר חדש ותקנה בפני עצמה, אלא זוהי השלמה והמשך לחיוב היו"ט ראשון. ולכן גם בן א"י השוהה בחו"ל נחשב "שייך" לקיום המצוות ביו"ט שני, שכן כל המצוות של יו"ט שני הם "מיסוד חיוב היו"ט ראשון שגם הבן ארץ ישראל חייב בה, ואינו גדר חיוב חדש שהבן ארץ ישראל אינו שייך בו" [ובזה שונה דין יו"ט שני מדיני פורים, שזמן החיוב בעיר וזמן החיוב בכרך הם שני חיובים שונים, ולכן בן הכרך הנמצא בעיר בי"ד אדר אינו נחשב כמחוייב בדבר ואינו יכול להוציא בן העיר].

כג. והנה בשו"ת צפנת פענח (סימן נא) חקר מהו הגדר של יו"ט שני, האם הוא "מציאות חדשה", או "דאפשר דמדרבנן לא קיים המצוה של יו"ט כראוי עד שיעשה עוד יו"ט ואז נגמרה המצוה כהלכתה, וכן כל תקנת חז"ל שהוסיפו על דין של תורה, אם זה הוי מציאות חדשה, או שרבנן אמרו דעדיין נשאר מדרבנן בגדר העבר".

והשיב הרוגאצ'ובר: "בגדר יו"ט שני יש בזה אריכות גדול מאד, אך בקיצור כך, הנה כל תקנת חכמים שהוסיפו על דין של תורה, כמו חציצה מיעוט המקפיד או כמו כלי מתכות חוזרים לטומאה ישנה, או כמו מים שאין להם סוף או כמו גידולי תרומה בדבר שזרעו כלה ועוד, יש בזה כמה וכמה סתירות, ובאמת זה מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בהך דכלים (פרק יד משנה ז), וברמב"ם (פרק יב מהלכות כלים) גבי אם הזאה שלישית של תורה מצטרפת להזאה ז' שהיא אז רק דרבנן". ומסיק הרוגאצ'ובר בדעת הרמב"ם: "אך מכל מקום סבירא ליה להרמב"ם דהוי מציאות חדש".

לפי דברים אלו שגדר יו"ט שני הוא "מציאות חדשה" לשיטת הרמב"ם, נראה שבן ארץ ישראל לא יוכל להוציא ידי חובת קידוש את בן חו"ל ביו"ט שני של גלויות, כי החיוב של יו"ט שני שחייב בו הבן חו"ל אינו אותו גדר של חיוב שחייב בו בן ארץ ישראל ביו"ט ראשון, ולכן בן א"י שאינו מחויב בחיוב החדש הזה של יו"ט שני, הרי הוא נחשב לאינו מחויב בדבר, ואינו יכול להוציא את הבן חו"ל.

ומעתה מדוקדקים דברי הרמב"ם [המובאים לעיל בפתיחה] שיו"ט שני מדברי סופרים הוא "ומדברים שנתחדשו בגלות", ויתכן שכוונתו בדבריו "שנתחדשו בגלות" לומר כהסברו של הרוגאצ'ובר שגדר יו"ט שני הוא "מציאות חדש" ולא רק המשך לקיום היו"ט ראשון, ולחידוש היוצא מכך, שבן ארץ ישראל לא יוכל להוציא ידי חובת קידוש את בן חו"ל ביו"ט שני של גלויות, כמבואר לעיל.

ואמנם לאור זאת, יש לעיין מה תהיה דעת הרוגאצ'ובר בנדון עשיית מלאכה על ידי ישראל עבור בן חו"ל ביום טוב שני, וצ"ע.

• * *

בעיקר הנדון בשיעור זה, כתב רבי יחזקאל ראטה, אבד"ק קארלסבורג, ברוקלין:

וע"ד מה שכתב בסי' כ"א, גם נשאלתי כעת בבעלים יהודים שיש להם בתי חרושת מעבר למדינת הים במקום שיום השבת הוא מוקדם או מאוחר ממקום המצאו של הבעלים, איך יתנהג עם שביתת השבת במקומות הרחוקים הנ"ל אי בתר דידי' אזלינן או בתר המקום.

הנה כבר הערנו בזה בתשובתי עמה"ת ח"ג סי' י"א דהעיקר בזה דאזלינן בתר המצאת של הבעלים, וא"כ אם במקום המצאם של הבעלים חלה עליו יום השבת אסור להעשות מלאכתו אף במקום שעדיין לא חלה שם השבת, אך דווקא דבר שאסור מדינא לעשות מלאכתו בשבת כגון שכיר יום וכדומה, אבל אם הוא בקבלנות מותר, ולענ"ד אפי' באופן שיש להחמיר בקבלנות משום מראית העין כגון מלאכת מחובר, מ"מ באופן זה שבמקום שעושין המלאכה אין עדיין שבת אין לחוש משום מראית העין מכיון שבמקום ההוא אין הוא שבת ליכא משום מראית העין כ"נ לי פשוט.

ואם הוא באופן שאצלו הוא חול ובמקום שעובדין הוא יום שבת לכאורה מדינא שרי הואיל ואין אצל הבעלים שבת, וכמבואר בתשובה שם, אך הלא הבית החרושת שלו נמצא במקום שיש יהודים וא"כ יש לאסור משום מראית העין שיאמרו העולם שעובדין אצלו בשבת באיסור, ואפי' דברים שמותרין לעשות מעיקר הדין ואין אסור אלא משום מראית העין כגון קבלנות במחובר אסור באופן זה הואיל ואיכא מראית העין.

נמצא לפי"ז דבאופן דאסור משום חשש מראית העין יהי' להיפך מדין עיקר האיסור, דבאופן שמותר מעיקרא דדינא יש לחוש לאסור משום מראית העין, ובאופן שאסור מעיקרא דדינא ואין בו רק חשש מראית העין יהי' מותר וכנ"ל בריש הדבר והבן.

ודע דבאופן זה שאין בו משום מה"ע ושרי כשהוא בקבלנות די בזה אם המנהל (המענידזשער) יהי' בקבלנות או חלק באריסות אף שהפועלים יהי' שכירי יום כגון בבנין וכדומה, ואף שהד"ח חשש מאד להחמיר אף כשהוא בשותפות עם עכו"ם דמ"מ שכיר יום אדעתא דהבעלים עובדין עי' בעה"ת ח"א, מ"מ כשאין הבעלים במקום העבודה והפועלים אינן מכירין בהן והפועלים הנשכרים הוא מדעתא דהשוכרן דהיינו הקאנטראקער או המענזער, א"כ עליהן מוטל השכר של הפועלים ואדעתן נשכרין לעבודה וכדין מי שאמר לשלוחו צא ושכור לנו פועלים דאם אדעתא דשליח נשכרין עליו מוטל שכר המלאכה דאדעתו נשכרין, ומכיון שהוא בקבלנות שהוא בעצמו הוא ע"י קבלנות או אריסות שפיר דמי לעשות מלאכה דאדעתן נשכרין כנלענ"ד.

מכתב שהתקבל מאת:

הרב ירחמיאל דוד פריד

ראש כולל האברכים דעיר דאלאס

מח"ס יו"ט שני כהלכתו

מע"כ ידידי היקר ונעלה איש האשכולות

הרה"ג המופלג מוהר"ר צבי רייזמן שליט"א

אחדש"ט וש"ת כראוי.

קיבלתי מאת כת"ר נרתיק ובו עלים לתרופה מלאים דברים נחמדים ואיסוף דברי רבותינו גדולי האחרונים ודיונים נחמדים מענינים רבים הנוגעים ליו"ט שני של גלויות. ורשמתי כמה הערות והארות על דברים הללו כדרכה של תורה, מתוך כך בע"ה ירווחו שמעתתא.

פרק א' מש"כ כת"ר שמבואר מדברי החכם צבי, הסובר דבן חו"ל בא"י נוהג כמקומו. וה"ה להיפך בבן א"י השוהה בחו"ל דחל עליו החובה לשמור יו"ט שני, דיו"ט שני הוי דין בהמקום. הנה שמעתי אחרים גם טוענים כן, אולם לענ"ד אין זה מוכח מדעת החכ"צ דתלוי לגמרי בהמקום, דרק בבן חו"ל הנמצא בא"י, כיון שיש סתירה לנהוג שם יו"ט שני, דהיינו שאם בן א"י יחליט לשמור יו"ט שני איכא משום בל תוסיף, שם בא"י תלוי במקום. אבל להיפך שבן א"י המבקר בחו"ל שנימא דהוא חייב לשמור יו"ט שני מעיקר הדין ולומר דיו"ט שני תלוי לגמרי במקום היותו ולא בדעתו לחזור, זה לא שמענו מהחכ"צ ואינו מוכח. וקשה לומר לדבריו שפטור הבן א"י מלהניח תפילין וכו' וחידוש גדול לומר כך.

מה שהביא כת"ר לענין קיום מניינים של בני חו"ל המבקרים בא"י. בענין תירוצו של האבקת רוכל דעיקר הדין של "אל ישנה אדם מפני המחלוקת" לא נאמר לענין תפילות ורק לענין מלאכה, ובאג"מ כתב עליו שהוא חידוש גדול: הנה לולי דבריו של האבקת רוכל י"ל ביאור אחר למנהג זה של קיום מניינים של בני חו"ל בא"י ביו"ט שני, דעיקר הך דינא ד"אל ישנה מפני המחלוקת" מיירי בשינוי מנהגים שתלוי באיזה מחלוקת בדין. ועיר זו נוהגת כך וזו כך. אבל ביו"ט שני הא דבני א"י אינם נוהגים יו"ט שני אינו מפני שחולקים על הנהגת יו"ט שני. אדרבה כולם מודים שחובה זו מוטלת על בני חו"ל ולו יצויר יעברו לדור בחו"ל אף הם ישמרו יו"ט שני, וכיון שליכא שום מחלוקת בדבר לכן בזמנו של מרן הב"י ואף קודם נהגו לקיים מניינים של בני חו"ל בפרהסיא ולא מיחה אדם. והוא כנ"ל דלא שייך בזה מחלוקת ואדרבה שמחו בני א"י שבני חו"ל עושים מה שמוטל עליהם. ועי' יוטש"כ פ"ב הערה י"ג ובמילואים סי' ט' שהוכחנו דברים הללו ע"פ לשון הראב"ד על הרי"ף בפסחים ריש פרק מקום שנהגו, והסכים עמי מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א. והוסיף דאחרי שהעיד מרן הב"י באבק"ר שכך נהגו לדורי דורות, ברור שלעשות כן הוא לכתחילה. ואף שמו"ר הגרש"ז זצ"ל התנגד לכך באופן עקרוני, אמר לי דכיון שכך נהגו אין להתנגד למעשה. (ופוק חזי דבזמנו ועד היום קיים מנין של בני חו"ל ביו"ט שני בישיבת "קול תורה" תחת כיהונו של מרן זצ"ל ולא מיחה בזה).

פרק ב' מה שהביא כת"ר נידון האחרונים אם רשאי בן א"י הנמצא בחו"ל (או אף בא"י) לעלות לתורה ביו"ט שני ולהוציא בני חו"ל בברכתו ביום שהוא יום חול לדידיה. והביא כת"ר את דברי מו"ר מרן הגרש"ז אויערבך זצ"ל במנחת שלמה לבאר דעת זקנו האמרי בינה המתיר דבר זה אף דאין עיר מוציא בן כרך בקריאת המגילה, דשאני יו"ט שני מהתם, דהתם בקריאת המגילה הויא י"ד וט"ו שני חיובים שונים, לא כזמנו של זה זמנו של זה. משא"כ ביו"ט שני לא הוי חיוב חדש אלא דתקנוהו לבני חו"ל כהמשך של יו"ט א' וממילא שפיר חשיב הבן א"י בר הכי ומחוייב בדבר לענין ערבות דחד חיובא הוא יו"ט ראשון ושני בעיקר חיובם, עי"ש. ואף שדבריו נפלאים, ראוי לציין דשמעתי מפי קדשו דאף שכתב כן לבאר דעת זקנו, דעתו להלכה ולמעשה שאין לסמוך על האמ"ב וסברא הנ"ל אף בשעת הדחק (והבאנו דבריו ביוטש"כ פ"ח הערה ט'. וע"ש דכן שמעתי מפי הגרי"ש אלישיב שליט"א שאין לסמוך על האמ"ב הנ"ל למעשה).

ויש בזה כמה נ"מ לענין מסקנת דברי כת"ר בפרקים הבאים, ונזכיר דעת מרן זצ"ל בזה בכל אתר במקומו כדלהלן.

פרק ג' מה שכתב כת"ר באות ט' בשם הלק"ט לחלק בין תענית צבור ליו"ט שני, דבתענית אף מי שאינו צם מקרי מחוייב בדבר כיון שהוא מבני העיר החייבים ושפיר מצטרף לקרה"ת, משא"כ בבן א"י בחו"ל אינו מצטרף למנין לקרה"ת. דאינו בר חיובא כלל. יש לציין דתלוי חילוק זה בסברת האמרי בינה הנ"ל, דלדעתו כיון שבידו להחליט להשתקע בחו"ל ולהביא את עצמו לידי חיוב כבר עתה מיחשב מחוייב בדבר לענין צירוף, ועוד איכא סברת הגרש"ז בהסבר דבריו שאינו חיוב חדש כנ"ל. אלא דמכאן ראיה שההלק"ט אינו מקבל חידושו של האמרי בינה, ומצטרף הוא לדעת המחמירים למעשה כמו שהבאנו לעיל ודו"ק.

ופשיטא שאם אין ההלק"ט רוצה להקל בסברא זו בבן א"י הנמצא בחו"ל שבידו להתחייב ביו"ט שני, כ"ש בבן א"י הנמצא בא"י שאינו יכול להצטרף למנין בני חו"ל שם, וכמש"כ כת"ר ודלא כדעת הגרצ"פ זצ"ל, ונשאר כת"ר שם בצ"ע על הפמ"ג בזה.

אולם י"ל בזה שנקט הגרצ"פ בסברא כדעת האמ"ב ע"פ ביאורו של הגרש"ז הנ"ל, דאי נימא שמי שמחוייב ביו"ט ראשון נמי מקרי בר חיובא לענין יו"ט שני שפיר מצטרף אף בא"י.

ועפ"ז יש לתרץ גם את דברי הפמ"ג הנ"ל, ונימא מילתא חדתא דסובר היפך דעת ההלק"ט, דבתענית אע"ג שהגברא בר חיובא בעצם כיון שהוא מבני העיר המתענים, מ"מ כיון שעשה מעשה המפקיע עצמו מן התענית ע"י שאכל, הרי הוא נחשב דאינו בר חיובא. משא"כ ביו"ט שני שבר חיובא הוא ביו"ט, ולא עשה שום מעשה להפקיע עצמו מחיוב יו"ט שני, רק דממילא אינו נוהג יו"ט שני כיון שבן א"י הוא, י"ל דשפיר מצטרף עם בני חו"ל דבר חיובא הוא וכסברת הגרש"ז הנ"ל לדעת האמרי בינה.

ומה שכתב כת"ר שם לחלק בין לעלות בתענית ציבור להצטרפות להשלים המנין לקרה"ת כיון שבר חיובא הוא בעצם, נראה שיפה חילק כת"ר בזה. ויש להוסיף לזה תבלין דלעלות ואיהו אינו צם מחזי כשיקרא, משא"כ להצטרף ולאפשר עי"ז לאלה שצמים לקרות כדינם אינו מחזי כשיקרא ושפיר מצטרף עמם.

איברא דלפי"ז אין צריך לומר כמש"כ כת"ר שמי שאינו צם "אינו בפרשה" של קריאה זו. די"ל דשפיר "בפרשה" הוא, אלא דפומא כאיב ליה דאם יעלה יהא מיחזי כשיקרא (מיהו בת"ח ויהא ח"ה בדבר אם לא יעלה, י"ל דשיקרא דח"ה גרע טפי מהמחזי כשיקרא דעולה באינו צם, ושפיר יעלה בכה"ג).

בסיכום לפרק ג' שוב ראיתי שרמז כת"ר לדברינו הנ"ל, דלפי סברת הגרש"ז זצ"ל הנ"ל בביאור האמ"ב שפיר איכא שייכות לבני א"י בקריאה דבני חו"ל.

אולם לדינא כבר הבאנו ביוטש"כ (פרק ט' הערות ב' וג') דנחלקו בזה מרנן, דלהגרש"ז זצ"ל אין לצרפו דהוי פרהסיא, ולהגרי"ש שליט"א כיון שעשיית מנינים הוא דין לכתחילה וכמש"כ האבק"ר הנ"ל כמו"כ שפיר רשאים להצטרף עמם לעשית מנינים ולקרות בתורה ביו"ט שני. (ומענין הדבר שרק תלו מרנן הנ"ל פלוגתתם באם רשאים לכתחילה לקיים מניינים כאלה מצד היותם פרהסיא, ולא דנו בעצם השייכות הבן א"י למניינם של בני חו"ל. וגם לא חילקו בדבריהם אם הוא א' מימי הקריאה, ויל"ע).

פרק ד' נקט כת"ר בפשיטות לענין שחרית דשפיר מצטרף בן א"י עם בני חו"ל כיון שתפילה יסודה "רחמים", לעומת תפילת מוסף. לענ"ד יש לעיין בזה, אם תפילת שבת ויו"ט בגדר רחמים כתפילות יום חול, דיותר נראה דיסוד תפילות שבת ויו"ט שבח והודאה ולא רחמים. (ומכבר הימים נסתפקתי בהא דמשמע מהרמב"ם הל' תפילה והו"ד בביאו"ה סי' צ"ח ד"תפילה דרך תחנונים" מעכב בתפילה כמו שכונה מעכבת, האם דין זה נאמר גם בתפילות שבת. והצעתי הדברים בפני מרן הגרא"מ שך זצ"ל האם תפילות שבת צ"ל דרך תחנונים כמו בימות החול, וענה לי "פחות") ויל"ע עוד בזה.

ומה שנסתפק כת"ר ביו"ט שני שחל בשבת אם בני א"י החייבים במוסף של שבת בלבד, נחשבים "מחוייב בדבר" בנוגע למוסף של יו"ט דבני חו"ל כיון שסו"ס תרוויהו מחוייבי מוסף נינהו, נהניתי מספיקא דמר. וכנראה שכוונתו להסתפק אם עיקר יסודו של תפילת מוסף שבח והודאה על תוספת קדושת היום (והזכרת הקרבן בעיקרו היכי תימצי לשבח של תוספת קדושה) וממילא שבת ויו"ט נכללים זב"ז, או נימא דמוסף עיקרו קיום דעבודת הקרבן מפאת ונשלמה פרים שפתינו בקרבנו של יום. והשבח והודאה על תוספת קדושה ממילא היא באה. ולפ"ז חלוקים מוסף דשבת ויו"ט ביסוד דינם.

וכדי לסבר את האוזן יש להסביר קצת את צד הראשון ע"פ מה ששמעתי מפי הגרש"ז זצ"ל לענין הבדלה של בן חו"ל באמרו יקנה"ז בליל יו"ט שני שחל במוצ"ש, דבדיעבד או בשעהד"ח אם ישמע בן א"י את הבדלת יקנה"ז של בן חו"ל יצא יד"ח. ואמר בזה כמה טעמים וביניהם אמר שחתם הבן חו"ל "המבדיל בין קדש לקדש" שפיר נכלל בזה נמי את המבדיל בין קדש לחול, דאם מודה להקב"ה על הבדלה דקה כ"כ שמבדיל בין סוגי קדושה, כ"ש שמבדיל הבדלה פשוטה יותר בין קדש לחול, וממילא כלפי הבן א"י לא חשיב זה שינוי ממטבע שטבעו חכמים (והו"ד ביוטש"כ פ"ח הערה מ').

וכעי"ז י"ל קצת לענין ניד"ד במוסף, דכיון ששבת איקרי מועד, השבח על תוספת קדושה של שבת נכללת בשבח של יו"ט ושפיר שייכי אהדדי בחיובם ומצטרפים.

איברא דנראה יותר כצד השני דעיקר החפצא של תפילת מוסף הוא עבודת הקרבן של היום ע"י תפילה, ומטעם זה נוהגים בחו"ל לעלות לדוכן בתפילת מוסף דיו"ט בלבד כיון דבעינן עבודה (ראה בזה עוד לקמן בענין נשיאת כפים). ומכבר הימים שמעתי שאומרים "בבריסק" שלכן דוקא במוסף מוסיפים "ישמחו במלכותך" דאע"ג שכל התפילות כנגד תמידים תקנום, מוסף הוי עבודת הקרבן, ותוספת זו מדין שמחה דהקרבת קרבנות.

מה שהעיר כת"ר בסוף אות י"ב לכאו' סתירת פסקי הגרש"ז זצ"ל, דהחמיר לענין צירוף בני א"י למנין בני חו"ל, וזה סותר לביאורו הנ"ל באמרי בינה שיוצא ממנו דשפיר שייכי בני א"י לחיובם של בני חו"ל ביו"ט שני, ונשאר בצ"ע על שהבאנו פסק הנ"ל שאין לצרפם בספר יו"ט שני כהל' שזה סותר מש"כ מרן זצ"ל בעצמו במנחת שלמה. והביא כת"ר סיוע לדבריו ממה שפסק בנו של מרן הגרא"ד שליט"א להתיר הצירוף הנ"ל.

הנה כבר הבאנו לעיל שקבלנו מפי מרן זצ"ל שאין לסמוך על סברתו בהסבר האמ"ב למעשה, וממילא שפיר פסק להחמיר לענין צירוף, ואפשר שבנו הנ"ל לא שמע שאביו זצ"ל אינו סומך על מש"כ במנח"ש למעשה.

אות י"ד מה שחילק כת"ר בדברי האג"מ בין מה שהתיר לבני א"י להצטרף לבני חו"ל לעשרה בהיותם בחו"ל, להך דהתיר האבקת רוכל לקיים מניינים של בני חו"ל בא"י, דשם לא יצטרפו הבני א"י לעשרה לדברי האג"מ, נראה דשפיר חילק בזה.

ומה שציטט תשובת בעל האג"מ להגר"א גרינבלט, שאין לחלק בין א"י לחו"ל בזה ובתרוויהו שפיר מצטרף בן א"י לבני חו"ל, באמת פסק זה צ"ע שמתנגד לכל טעמי האג"מ שכתב בתשובתו.

ומש"כ כת"ר ב"סוף דבר", כאמור בטלה דעת הגרא"ד אויערבך לדעת אביו גאון ישראל שאין לסמוך על סברת האמרי בינה למעשה, ומש"כ לענין צירוף בן א"י למנין בני חו"ל בחו"ל, ראה מש"כ ביוטש"כ פ"ט הערה ז'.

פרק ה' בענין ברכת כהנים צירף כת"ר כמה טעמים להתיר כהן בן א"י הנמצא בחו"ל לישא את כפיו במוסף של יו"ט שני אף שאיהו אינו שייך לתפילה זו, כיון שסו"ס לבני חו"ל הוי תפילה, גם לבן א"י שפיר חשיב "שעת עבודה" לכה"פ לבני חו"ל וזה מאפשר לו לעלות לדוכן, וכ"ה באג"מ ח"ה סי' ל"ז, ודלא כסברת בנו הגר"ד שליט"א שאינו שייך לעבודה זו.

הנה באמת בתשובה הנ"ל באג"מ, אף שנטה דעתו להתיר, למעשה נשאר שם בצ"ע. אולם כתב לי תלמידו של האג"מ הגר"ש פירסט שליט"א גאב"ד שיקאגא בשם רבו שהורה לו למעשה דשפיר יעלה לדוכן בניד"ד, והו"ד ביוטש"כ (פ"ט הערה נ"ה, וע"ש שכן הוא הוראת רוב פוסקי זמננו).

אולם מה שכת"ר צירף בזה דעת הגרש"ז זצ"ל להתיר ע"פ ביאורו הנ"ל באמ"ב, כאמור כ"פ לא היתה דעתו לסמוך על זה למעשה. מיהו שפיר חזי לכת"ר עצם דעת האמרי בינה בעצמו כסניף לכל הנך גדולים ודעת האג"מ להתיר.

ומש"כ כת"ר באות י"ח לחקור אם ברכת כהנים חלק מהתפילה או ברכה נפרדת אלא שתקנו לאמרה בשעת התפילה וביאר בזה פלוגתת גדולי האחרונים. הנה לכאו' חקירה הנ"ל תלויה במה שנחלקו מרנן הגר"ח מבריסק והמ"ב ביסוד חובת התפילה ביחס לנשיאת כפים.

דהנה בספר עמק ברכה (הל' נ"כ אות א') הקשה דעיקר הדין נ"כ אינו אלא בשעת עבודה כדאי' בסוטה ל"ח. ועי"ש בתוס' דהיינו בעבודת הציבור דומיא דוישא אהרן, ולא היתה נ"כ אלא בשעת הקרבת התמיד כדתנן במתני' פ"ה דתמיד. ובגבולין דליכא עבודת הקרבן האיך נושאים כפים, אע"כ דתפילה היא במקום עבודה, וזהו דין דאורייתא כדאי' בספרי פר' ראה דגם בגבולין נ"כ דאור'.

והביא שם מה ששמע מפי הגאון אב"ד דבריסק זצ"ל בשם אביו הגר"ח זצ"ל שאחד הקשה לו להסוברים דתפילה אינה אלא מדרבנן איך יתכן נ"כ בגבולין מה"ת, הא ליכא עבודה דאור'. ותירץ לו הגר"ח דאף להסוברים תפילה דרבנן, היינו דוקא חובת התפילה, דמדאור' ליכא חיובא להתפלל, אבל ענין התפילה הוי מדאור' לכו"ע ואם התפלל שפיר מקיים מצוה דאור' ומקרי עבודה עי"ש.

אולם המ"ב בביאו"ה (רי"ס קכ"ח ד"ה דזר) כתב להוכיח דהא דלא מצינו נ"כ אלא בתפילה, זהו ודאי רק תקנתא דרבנן שקבעוהו בתפילה, ומדאור' אינו תלוי בזה כלל, תדע דהלא תפילה גופא לרוב הפוסקים אינו אלא מדרבנן עי"ש, הרי דחולק על יסודו של הגר"ח וסובר שעיקר ענין התפילה אינו אלא מדרבנן. ובע"כ צ"ל דנ"כ הוי ברכה בפנ"ע ואינו תלוי בתפילה, וזה יסוד לחקירת כת"ר ופלוגתת האחרונים הנ"ל.

ומש"כ כת"ר בפרק ו' לתלות שאלת צירוף בדעת הגרש"ז הנ"ל בביאור האמ"ב, כאמור לעיל כ"פ שקיבלנו ממרן זצ"ל שאין לסמוך על זה למעשה.

יה"ר שנזכה להגדיל תורה ולהאדירה ולפעול רבות בהרמת קרן התורה בכלל ישראל עד כי יבא שילה בב"א.

באה"ר וידידות

ירחמיאל פריד

כ' אדר א' תשע"א יומא דהילולא דמו"ר מרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל.

פה דאלאס יצ"ו