דרשני:קידושין מדין ערב (ו:)

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search

בקניין[1] כסף הקונה נותן כסף (או שווה כסף) למקנה, ובמעשה זה קונה מהמקנה את החפץ. וכן בקידושי כסף, האיש המקדש נותן כסף לאישה ובכך האישה מתקדשת לו. בגמרא (ו:) אומר רבא: "תן מנה לפלוני ואקדש אני לך - מקודשת". כלומר, המקדש לא נותן כסף לאישה, אלא לאיש אחר על פי ציווי האישה, ואף על פי כן האישה מקודשת.

צריך להבין מדוע חלים הקידושין בכזה מקרה, והרי האישה לא קיבלה מהאיש כלום ולא נעשה עימה קניין. הגמרא מסבירה, שדין זה נלמד מדין ערב, שבו ערב משתעבד למלווה למרות שהוא לא מקבל ממנו הנאה - כסף. אם כן, צריך לברר איך הערב משתעבד ללא כסף, ועל פי זה נבין גם את חלות הקידושין בסוגייתנו. הראשונים נחלקו בדבר זה, בסוגיית ערב ובסוגייתנו, וננסה לברר את השיטות השונות. עוד יש לדון במקרים שבהם המקדש עשה עם הכסף דבר אחר בציווי האישה, ולא נתן אותו לאיש אחר. האם גם בזה האישה מתקדשת?

שיטת הריטב"א - הקידושין בהנאה

הגמרא בב"ב (קעג.) שואלת מניין אנו יודעים שערב משתעבד, ומביאה לכך מקור מפסוקים. לאחר מכן שואלת הגמרא, והרי "אסמכתא לא קניא", וערב שמתחייב רק למקרה שהלווה עצמו לא יפרע, לא מתכוון באמת להתחייב, אלא סומך על כך שהלווה יפרע, ולכן אינו חייב. ומתרצת, "בההוא הנאה דקא מהימן ליה גמר ומשתעבד נפשיה".

הריטב"א (שם, ד"ה בההיא הנאה) מבאר, שההנאה ש"מהימן ליה", לא נצרכת רק כדי לפטור את בעיית אסמכתא, אלא היא שיוצרת את עצם הקניין של הערב. כיוון שההנאה הזו שווה כסף, נחשב כאילו הערב קיבל כסף, והוא משתעבד בקניין כסף. הפסוקים, לדעתו (שם, ד"ה ואומר) הם אסמכתא בעלמא ואינם באמת המקור, כי אין בדין ערב כל חידוש, והוא בכלל קניין כסף הרגיל. כך כותב הריטב"א גם בסוגייתנו (ז. ד"ה ערב), שכיוון שהמקדש נתן כסף לאדם אחר ע"פ בקשת האישה, יש לאישה הנאה מכך, ובהנאה זו הוא מקדשה, כפי שלמדנו בערב שקבלת הנאה כזו נחשבת קניין.

המחנה אפרים (ריבית ס' יא) הקשה, שמהריטב"א בב"מ (סט:) משמע שהערב לא מתחייב בהנאה, אלא שמחשיבים אותו כאילו קיבל ממש את הכסף. הריטב"א שם כתב: "ואפילו אמר ליה זרוק דינר לים ואלוה לך מנה, הרי הוא כאלו הגיע לידו (של המלווה) וחזר וזרקו לים, כיון שזה על פיו זרק". ומשמע מדבריו שסובר כשיטת התוספות שתובא לקמן, שנחשב שהערב קיבל את הכסף ולא שהערב מקבל רק הנאה צדדית, וסותר לדבריו בקידושין ובב"ב. צריך לדחוק ולחלק בין ריבית ובין קניין כסף, שהריטב"א סובר שבקניין כסף צריך קבלה ממשית של הכסף, וכיוון שהאשה לא קיבלה את הכסף בפועל, היא לא מתקדשת בו אלא בהנאה. אבל לעניין ריבית אין צורך בקבלה ממש, וכיוון שנעשה רצונו בכסף - נחשב כאילו קיבל את כל הסכום בריבית.

הפנ"י (ד"ה אמר רבא) מקשה על שיטת הריטב"א, מדוע הגמרא נצרכת ללמוד מערב שהאישה מתקדשת בהנאה שנתן על פיה, הרי זה פשוט שהנאה חשובה ככסף, וכבר ראינו בגמרא כמה מקרים של קידושין בהנאת שווה פרוטה, מבלי שהגמרא הסתמכה על סוגיית ערב.

ניתן לתרץ, שהנאה זו שונה משאר הנאות, כיוון שהיא לא ממון אובייקטיבי כ"שחוק לפני" וכדו', שעצם הפעולה שווה כסף, אלא זו קורת רוח בלבד. נתינת הממון לאדם פלוני לא שווה כסף בעיני כל אדם, אלא רק בעיני אותה אישה שמבקשת זאת. לכן יש כאן יותר חידוש, שהנאה סובייקטיבית נחשבת ממון, ואותו למדנו מדין ערב. אפשר לומר בסגנון שונה, שבכל שאר ההנאות שבגמרא פעולת הנותן היא נתינת הנאה לאישה, וברור שמקודשת. אך ב"תן מנה לפלוני" עיקר פעולת הנותן לא מכוונת כלפי האישה, והנאתה באה ממילא, ולכן היינו אומרים שזו לא נחשבת נתינה. לכן נזקקנו ללמוד מדין ערב.

שיטת התוספות - קבלת הלווה כקבלת הערב

הרשב"ם (שם ד"ה מניין), כותב, שערב משתעבד "באמירה בעלמא בלא קנין", וזה נלמד מהפסוקים שהביאה הגמרא. משמע מדבריו שאין זה קניין בהנאה. לפי דרך זו צריך ביאור איך חל הקניין.

הגמרא בב"מ (עא:) אומרת, שישראל שהלווה לישראל ואמר לו להחזיר לגוי בריבית, עובר על איסור ריבית. התוספות (ד"ה מצאו) מסבירים, שמדין ערב נחשב שהמלוה קיבל את הריבית, כיוון שניתנה לגוי בציוויו, וכפי שמצאנו בקידושין מדין ערב. רואים בתוספות, שהקניין בערב לא חל מכח ההנאה, אלא קבלת הלווה נחשבת כקבלת הערב וזהו הכסף שהערב מקבל וכך הוא מתחייב. שכיוון שהמלווה נתן את הכסף ללווה בגלל הערב, נחשב שהערב קיבל את הכסף. וכן בקידושין, קבלת ה"פלוני" שהאישה ביקשה לתת לו, נחשבת כקבלת האישה וכך היא מתקדשת.

גם בלשון הרא"ש בסוגייתנו משמע כך, שכותב (סימן ו') שהמקדש צריך לומר לאישה "הרי את מקודשת במנה שנתתי לפלוני" - לא בהנאה אלא במנה עצמו. ועדיין צריך לבאר כיצד נתינת הכסף ללווה נחשבת נתינה לערב.

הקצות (קכט ס"ק א') והשער המשפט (קלב ס"ק א') מביאים את לשון הרשב"ם בב"ב (קעג: ד"ה גמר), "ושליחותא דערב קעביד מלוה וכאילו הוא עצמו הלוה", ומדייקים מדבריו שההלוואה נוצרת ע"י דין שליחות, שהמלווה הוא שליחו של הערב בנתינת ההלוואה, ולכן נחשב שהערב לקח מכספו של המלווה והלוה אותו ללווה, ולכן הערב חייב לפרוע למלווה. (אך אם הלווה יחזיר אין כאן כלל דין ערבות). לפי הבנה זו הם אומרים שאין דין ערבות כשאין שליחות, כגון אם הערב אומר 'כל הזן אינו מפסיד', ולא פונה למלווה באופן אישי, וכן במלווה קטן, שלא שייך בשליחות.

הקהילות יעקב מקשה על שיטה זו, שהרי גוי אינו שייך בדין שליחות, ואעפ"כ הגמרא מדברת (ב"מ עא. ועוד) על ערבות בגוי. עוד דוחק בשיטה זו, שלפיה כל ערב הוא כערב קבלן, משום שהוא באמת מקבל ההלוואה. ויוצא שכל החילוק בין ערב רגיל לקבלן, נובע רק מחמת מה שסיכמו ביניהם.

לכן הקהילות יעקב מבאר שאין כאן שליחות ממש, ואעפ"כ כיוון שהמלווה נתן כסף על פי רצונו ובקשתו של הערב – 'בשליחותו', הוא נתן כסף לשימושו של הערב, ואף שהכסף לא הגיע לידיו של הערב, חידשה התורה שנחשב כאילו שהערב קיבל, ובזה נעשה קניין כסף שמחייב את הערב.

זרוק מנה לים

בקידושין מדין ערב, הגמרא דיברה על מקרה שבו האישה מבקשת לתת את הכסף לאדם אחר, וחידשה שיש קידושין. נחלקו הראשונים מה הדין כאשר האישה מבקשת שיניח את הכסף במקום אחר, יזרוק אותו לים או יתן אותו לכלב וכדו'.

הגמרא אומרת (ח:), שאם האיש נותן לאישה כסף אך היא אינה רוצה לקבלו, ואומרת לו "תנם על גבי סלע", או "תנם לכלב", אם הסלע או הכלב אינם שלה - אינה מקודשת. וכתב הריטב"א (שם, ד"ה מעתה), שדווקא אם האישה ענתה כך כתגובה לנתינת הכסף של האיש היא אינה מקודשת, כיוון שבמקרה זה נראה מדבריה שאינה רוצה באמת להתקדש לו. אבל אם האישה יוזמת ואומרת לאיש "תנם על גבי סלע ואתקדש לך" והוא נתן בעקבות דבריה, מקודשת מדין ערב. הריטב"א לשיטתו, שהקידושין הם בהנאה שיש לאישה מכך שהאיש מוכן לתת כסף על פיה, ולכן גם כשמאבד את הכסף על פיה יש לה הנאה ומקודשת.

לעומתו, כותב הרא"ש (סימן י"ג) שבמקרה זה לא מסתבר לו שמקודשת, אך "ראוי להחמיר בדבר". לשיטת הרא"ש, שבדין ערב קבלת הלווה נחשבת ממש כקבלת הערב, מסתבר לומר שזה דווקא כשהערב משתמש שימושים אמתיים בכסף, אבל אם מאבד את הכסף על פיה לא נחשב שהכסף ניתן לשימושה, ולא נחשב שקיבלה.

בירושלמי (פ"ב ה"א) כתוב במפורש שב'זרוק לים' וכדומה אינה מקודשת. הריטב"א כותב שהבבלי חולק, כי בבבלי כתוב שהקידושין מועילים מדין ערב, ודין ערב שייך גם במקרים אלו.

שיטת הרשב"א

בשיטת הרשב"א לכאורה ישנה סתירה. בדין ערב כותב הרשב"א (ו: ד"ה תן מנה) במפורש כדעת הריטב"א, שהקידושין אינם בכסף עצמו אלא בהנאה, אך בסוגיית "תנם על גבי סלע" כותב הרשב"א (ח: ד"ה ומסתברא), שאף אם אמרה "ואקדש אני לך" ואין ספק שרוצה להתקדש, אם אינה זוכה בכסף, אלא מניחו על פיה - אינה מקודשת, שדין ערב קיים רק כשנותן לאדם בר זכייה, כפי שכותב הירושלמי. וקשה, אם הקידושין בהנאה, הרי גם כשמאבד את הכסף על פיה יש לה הנאה מכך שמקשיב לבקשתה.

ונראה ליישב, שלדעת הרשב"א האישה מתקדשת בהנאה, אך ההנאה אינה מעצם זה שמקשיב לבקשתה, אלא מכך שנעשה צורכה בכסף, שכיוון שהאישה רוצה שפלוני יקבל כסף, זהו צורכה, ומילויו הוא הנאה לה. אבל כשזורק כסף לים או נותנו לכלב, אין לה הנאה בעצם המעשה, ולכן אינה מקודשת. וכן כשנותן לאדם שאינו בר זכייה, הוא לא באמת קיבל כי הכסף עוד שייך לנותן, ולא התמלא צורכה בכסף.

שיטת הרמב"ם

הרמב"ם (הל' אישות ה כא) כותב לגבי קידושין כדעת הריטב"א, שהקידושין הם בהנאה ולא בכסף עצמו. אך משמע מדבריו שערב לא מתחייב מכח ההנאה אלא בדיבורו בלבד, שהרי כתב (הל' מכירה יא טו) שאפשר להתחייב ממון בדיבור בלבד במצבים מסוימים, כדין ערב שמשתעבד בדיבור. ונראה בדבריו, שכשיש גמירות דעת בדיבור אף ללא מעשה, כגון שמתחייב ואומר "אתם עדי" – השתעבד. וגם בערב, כיוון שהמלווה עושה על פיו של הערב וסומך עליו, ברור שיש גמירות דעת בזה ואין צורך במעשה. וקשה, כיצד הגמרא למדה את דין קידושין, שמועיל מדין ההנאה, מדין ערב שחל בדיבור בלבד.

המחנה אפרים (ערב ס' א) מתרץ, שלדעת הרמב"ם, לא למדנו את דין הקידושין מעצם חיוב הערב. אלא מכך שהנאת הערב, ש"מהימן ליה" למלווה, פותרת את בעיית אסמכתא, למדנו שזו נחשבת הנאה כדי לגמור דעתו של אדם, וממילא בקידושין תחשב ההנאה לכסף ויחולו הקידושין. כלומר, בערב אין צורך בממון כמעשה קניין, כיוון שיש גמירות דעת מיוחדת. אך יש בעיה של אסמכתא, והיא נפתרת בזכות קבלת ההנאה מכך שסומכים עליו ונותנים כסף על פיו. לעומת זאת בקידושין אין גמירות דעת כמו ערב, ולכן ההנאה משמשת כקניין כסף.

בגמרא אומר רבא "וכן לעניין ממונא". כלומר, שגם במכר מועיל דין ערב כקניין. הרמב"ם (הל' מכירה א ו) מביא דין זה, אך בניגוד לדבריו בקידושין, הוא לא מזכיר שהמכר חל בהנאה, אלא אומר רק "קנה הבית מדין ערב". צריך לדקדק, מדוע משנה הרמב"ם בלשונו בין מכר לקידושין, הרי הגמרא השוותה ביניהם.

הגרי"ז (בחידושיו על הרמב"ם עמ' פב) כותב, שהרמב"ם סובר כשיטת התוספות, שהקניין הוא בכסף עצמו. לכן, לעניין קידושין הדגיש הרמב"ם שיש הנאה, כיוון ששיטת הרמב"ם באופן כללי היא שבקידושין לא מספיק קבלת כסף וצריך הנאה[2], אך במכר לא צריך הנאה ולכן לא אמר כך.

ביאור נוסף ברמב"ם

ניתן לבאר‏[3] בדרך שונה את דעת הרמב"ם. קידושין ומכר ע"י נתינת כסף לאדם אחר אינם פועלים באותה הדרך, ויוצאים ממקורות שונים. הגמרא במסכת ע"ז (סג:) מביאה מימרא בשם רבא, "האומר לחברו, תן מנה לפלוני ויקנו כל נכסאי לך - קנה מדין ערב". כאן הגמרא לא מרחיבה יותר. לעומת זאת, בסוגיה שלנו לעניין קידושין הגמרא מרחיבה, ומסבירה שבדומה לערב שמשתעבד אף על פי שלא קבל הנאה, כך האישה משתעבדת אע"פ שלא קבלה הנאה.

האחרונים ביארו[4], שקניין כסף אינו קונה מצד עצם הנתינה, אלא מכח ההתחייבות שנוצרת למקבל הכסף לתת תמורה לכסף שקיבל. בלשונם - "כסף החוזר". כאשר אדם אומר לחבירו "תן מנה לפלוני" זו ערבות, ואם הנתינה לא הייתה במתנה, הוא יתחייב לשלם לנותן ככל ערב. כפי שאדם שמקבל כסף מתחייב לשלם, ויכול להפוך מראש את ההתחייבות הזו לקניין, כך אם אומר "תן מנה לפלוני" ומתחייב לשלם מדין ערב, הוא יכול להפוך את ההתחייבות לקניין. זהו הדין במכר שקונה מדין ערב ממש.

אלא שקניין זה נחשב כמחילת מלווה. במכר, לדעת הרמב"ם (הל' מכירה פ"ז ה"ד) מועיל קניין במלווה, אך בקידושין, קניין זה לא יכול לעבוד, שכן דעת הרמב"ם (כך משמע מהל' אישות פ"ה הט"ו), שלא ניתן לקדש במחילת מלווה. לכן בקידושין עצם ההתחייבות מדין ערב לא יוצרת קניין, והאישה מתקדשת רק בהנאה שיש לה מכך שנותן כסף על פיה. הגמרא נצרכת ללמוד מערב שהנאה זו נחשבת הנאה ממשית, וגומרת את דעתה לקניין, והיא לומדת זאת מכך שבערב ההנאה הזו מסלקת את בעיית אסמכתא[5].

לפי דרך זו ברמב"ם קשה, שאם דין ערב בממון עובד בצורה שונה, מדוע הגמרא עושה צריכותא בין ממון לקידושין? ניתן לדחוק ולומר, שחלק זה בגמרא מוסב רק על שאר הדינים שאמר רבא, עבד כנעני ונתינה לאדם חשוב, אך זה לא כ"כ מסתדר בשיטת הרמב"ם שם. אך הגר"א (חו"מ סימן ק"צ ס"ק ה) מוחק את הצריכותא ואולי גם הרמב"ם גורס כך.

סיכום

ראינו מספר ביאורים באופן התחייבות הערב. לדעת הריטב"א הערב מתחייב בקניין כסף של ההנאה שקיבל מכך שפועלים על פיו. כך גם האישה מתקדשת בהנאה. הסברנו שהחידוש בדין ערב הוא שהנאה סובייקטיבית נחשבת הנאה. התוספות מסבירים שערב מתחייב כיוון שמחשיבים כאילו הוא קיבל את כסף ההלוואה. הסברנו שברור שהוא לא באמת קיבל, אך כיוון שהכסף ניתן לשימושו – הוא מתחייב. בדעת הרשב"א ביארנו שהערב מתחייב כיוון שנעשה צרכו בכסף, ולכן אם השתמשו בכסף לדברים חסרי משמעות, כמו איבודו או נתינתו לכלב רחוב – היא לא מקודשת.

דעת הרמב"ם היא שערב מתחייב בלי מעשה קניין, בדיבור בלבד. המחנה אפרים אומר שכל מה שלמדנו לקידושין מערב זה שההנאה שהועילה בערב כדי לפתור את בעיית האסמכתא תהיה טובה גם לקידושי כסף. באופן נוסף ניתן לבאר שקניין מדין ערב הוא כמו קניין בחוב, ולכן בקידושין לא מקודשת ללא הנאה, כי המקדש במלווה אינה מקודשת. אך במכר אפשר לקנות גם בלי הנאה, כי לדעת הרמב"ם מכר במלווה מועיל.

  1. עמיחי סולימן
  2. כפי שמשמע בלשונו גם בסוגיות מלווה ומתנה על מנת להחזיר.
  3. כך ביאר הרב וייצן שליט"א
  4. מובא באחרונים רבים, לדוגמא, חידושי הגרנ"ט ס' צ' ואפיקי ים ח"א ס' ט"ז.
  5. כהסבר המחנה אפרים שהובא לעיל.