יד (קניין)
|
|
הגדרה[עריכה]
הקונה אוחז את החפץ בתוך ידו.
מקור וטעם[עריכה]
מקורו בפשטות מדאורייתא (מחנה אפרים משיכה ב בסופו בהשמטה, וכן הביא תורת הקניינים ח"ב עמוד קפט מרוב הפוסקים), שהרי מועיל לגט מדאורייתא (פרי משה קניינים כב-א סוף ד"ה ולכאורה). אך לרבי יוחנן שמשיכה קונה רק מדרבנן, ומדאורייתא מטלטלין נקנים רק בכסף, יש אומרים שגם יד תקנה מטלטלין רק מדרבנן (הביאם תורת הקניינים ח"א עמוד רכב)[1](. וכן הקצוה"ח קצח-א) כתב בדעת הרמב"ן שהוא מדרבנן.
בטעמו חקרו בין ארבעה צדדים[2]:
- מדין רשותו (כחצר) (קצוה"ח רסח-ב בדעת תוס').
- מדין הגבהה (קצוה"ח שם בדעת רש"י, פרי משה קניינים כב-א חקר בין שני הצדדים הנ"ל).
- קניין יד הוא קניין מסירה, ואין חילוק ביניהן (דעה שהביא ספר המקנה יג-ג סוף ד"ה קצה"ח, וספר המקנה שם דחאה וכתב שהם קניינים נפרדים).
- קניין נפרד (שיעורי ר' שמואל בבא מציעא ח"א עמוד קל דן האם מדין הגבהה או קניין נפרד).
סוג הקניין (מבין ארבעת הסוגים: תמורה, רשות, ראיה לגמירות דעת, והפגנת בעלות[3]) הוא רשות (מנחת אשר בבא בתרא מב).
הנכס[עריכה]
הנכסים הנקנים הם בפשטות מטלטלין.
ויש מי שחידש שיד אינו מועיל במטלטלין אלא רק בגט, שהרי מטלטלין לא נקנים במסירה, ולדעתו יד ומסירה הן אותו הקניין. וספר המקנה (יג-ג סוף ד"ה קצה"ח) דחה את דבריו וכתב שיש חילוק בין מסירה ליד.
פרטי הדין[עריכה]
אופן הקניין אינו פעולה, אלא שהחפץ נמצא בידו (תוצאה, מצב) (שו"ת קול אריה קיט-א ד"ה עכ"פ).
יש אומרים שקונה רק כשהגביה או משך, או כשמחשיב את ידו למקום חשוב לקניין (כגון שגרר את החפץ ביד אחת והניחו בידו השנייה) (מגיני שלמה כתובות לא).
דעת - המהרי"ט (בשו"ת ח"א קנ) כתב שקניין יד אינו צריך דעת, בק"ו מחצר שקונה בלי דעת. הקצוה"ח הביאו וכתב שכל זה הוא רק לתוס', שיד מדין חצר, אך לרש"י ידו אינו מדין רשותו אלא מדין הגבהה, וצריכה דעת (קצוה"ח רסח-ב, דן בדבריו ספר המקנה יג-ג ד"ה קצה"ח)[4].
שליח שזוכה לחבירו אינו קונה ביד משום שהוא מידי דממילא, שקניין יד אינו ע"י פעולה, אלא ע"י שהחפץ נמצא בידו (תוצאה, מצב), ובמידי דממילא כתב הקצוה"ח (קפב-א) שלא מועילה שליחות (שו"ת קול אריה קיט-א ד"ה עכ"פ).
כשאוחז את החפץ מלמעלה והחפץ לא מונח בתוך ידו, לא יועיל מדין יד, אלא רק מדין הגבהה (פרי משה קניינים כב-ב).
חלקים מהחפץ שאינם בתוך ידו אלא יוצאים מחוץ לידו, נחלקו בהם האחרונים כיצד נקנים:
- הנתיבות המשפט כתב שאינם נקנים ביד אלא בהגבהה (רסח, דנו בדבריו פרי משה קניינים כב-ג וספר המקנה יג-ג ד"ה קצה"ח).
- ערוך השולחן (אה"ע קלו) כתב שגם הם נקנים מדין יד.
- הרעק"א (בשו"ת מהדורא קמא רכב-כג) מסתפק בזה.
הקונה[עריכה]
הקדש אינו קונה בקניין יד (תוס' בבא בתרא עט. ד"ה ואין מועלין).
גוי נחלקו האם קונה בקניין יד (נתיבות המשפט ר-טו) או לא (שו"ת נפש חיים יו"ד פה)[5].
ראה גם[עריכה]
- [[מסירה[6]]]
הערות שוליים[עריכה]
- ↑ כמו כן נחלקו לגבי חצר, הובאו בערך חצר בסעיף "מקור וטעם" ד"ה מקורו.
- ↑ לגבי קנייני מטלטלין רבים חקרו האם טעמם מדין אחד או יותר מהקניינים האחרים, דנו בזה בערך קניינים בסעיף "סוגי הקניינים" ד"ה הכנסה לרשות.
- ↑ את חלוקת הקניינים לארבעת הסוגים ביארנו בערך קניינים בסעיף "סוגי הקניינים" ד"ה סוגי הקניינים.
- ↑ לעיל בסעיף "מקור וטעם" (ד"ה בטעמו) הבאנו את המחלוקת בזה, עם דעות נוספות.
- ↑ בערך קנייני גוי בסעיף "פרטי הדין" (ד"ה ישראל שקונה מגוי) הבאנו שהקניין פירות חידש שכל מה שיש קניינים שלא מועילים בגוי הוא רק שגוי לא יכול לקנות בהם, אך הישראל כן יכול לקנות בקניינים אלה מהגוי.
- ↑ לעיל בסעיף "הנכס" (ד"ה הנכסים הנקנים) הבאנו דעה שיד ומסירה הן אותו הקניין.