מילון הראי"ה:יוֹבֵל

תקופה הרת־עולם הערוכה מיסוד החפש האלהי העליון. תקופה שהיא מספקת להעלות עליות אידיאליות אלהיות, לא רק את אישי־האומה היחידים ולא רק את כללותה בדור ההוה היחידי, כי־אם את הדורות שלה: לבסם את החיים בדעות יותר כבירות ונשגבות, ובמעשים יותר טהורים וחזקים הממלאים את חיי האומה עז, קדושה ותפארת [עפ"י ש"ה, הקדמה, ט, נ"א ו 46]. ◊ היובל מסמן את הגעת החיים החברותיים בישראל למטרתם העליונה [ע"א ד יג יא]. ◊ היובל הוא עומד לתן לב חדש ורוח חדשה מקודש העליון על מצב הדיעות שנקלטו במגרעותיהן לרגלי החסרונות המעשיים [שם ג ב רלא]. השבת העליונה של החירות, של חזרת הכל בתשובה שלמה אל המקוריות הכלל כללית של "אתם הדבקים בד' אלהיכם" [עפ"י שי' ג 262]. ע' במדור זה, שמיטה. ור' שם, "שבת בראשית", "שבת הארץ", יובל. ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, יובל, עלמא דיובלא. "לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם"^[1]- אם בעוד רוחו עכור, בעוד מצב נפשו מצומצם במאסרי הגוף, כמו שהוא בעוד לא זרחה הנפשיות הפנימית עליו את אורותיה, בעוד הדם עושה את שלו ע"פ תכונתו הפראית, המתעוררת מידי יום ביומו כפי טבע החיה שבאדם, שאינה נתקת ממקומה כל ימי צבאו, אם קודם שיתפלל על דמו כבר יוסיף לו כח מכני מן ההויה, מן הסביבה, הרי הוא מקשר עז נפשי בצורה של חשך, של תוהו, של נטיה להסתכלות משמימה, של שורש הזוהמא, הכשפנות, העוננות והנחש, שבהם נפש האדם, בעודה בזוהמתה, טובעת. ועל זה צוח הכתוב ואומר: "לא תאכלו על הדם", שבכלל זה הוא ג"כ לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם - תתפללו על הדם של החיה שינוח מזעפו, שישקט ויעדן, שירומם מחוגו השפל, שיתנער מתרדמת הרשע של קטנותו. "לא תנחשו ולא תעוננו" [קובץ א קעג].

הערות שוליים[עריכה]