מסיח לפי תומו

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search

הגדרה[edit]

אדם, ואפילו גוי, נאמן על מה שמספר מעצמו כשלא מתכוון להעיד, ובלי ששאלוהו (הסוגיא בסוף יבמות, האריך בזה שב שמעתתא ז-ח).

לדוגמא, אדם שמספר על אדם אחר שמת, אשתו מותרת לינשא (סוף יבמות).

בדינים שונים[edit]

בדיני דרבנן, איסורים ועדות אשה (להתיר אשה להינשא) - נאמר דין מסיח לפי תומו (ט"ז יו"ד צח-ב).

בממונות נחלקו האחרונים: הט"ז (שם) כתב שלא מועיל, והשב שמעתתא (ז-י) כתב שמועיל.

בבליעה של איסור בהיתר או בבשר שנבלע בחלב - מבואר בגמרא חולין צז. שסומכים על קפילא נכרי לומר שאין טעם בליעת איסור במאכל, וביארו חלק מהראשונים שסומכים עליו משום שהוא מסל"ת, שאינו יודע שדבריו נחוצים לעניין של איסור והיתר. ויעויין ש"ך צח סק"ב שתמה איך סומכים על מסל"ת באיסור דאורייתא, ותרצו בזה שלרש"י אין הבליעה דאורייתא כיון שמן התורה מין בשאינו מינו בטל ברוב. ויש שכתבו שמועיל גם בדאורייתא במקום שהנכרי ירא לשקר שאפשר לברר על ידי מישהו אחר אם יש בליעת טעם במאכל.

מקור וטעם[edit]

טעמו הוא שכאשר אדם מסיח לפי תומו, מסתבר שדיבורו הוא אמת, וזה בירור המציאות האמיתית. וחקרו האחרונים האם הוא בתורת עדות, שחכמים תיקנו לסלק ממנו את הפסול, או דין נפרד (צפנת פענח (כללי התורה והמצוות ח"ב ד"ה תקנת חכמים אות סד) חקר בזה, חתם סופר אה"ע ח"ב קלא ד"ה ואב"ע: לא בתורת עדות).