פרשני:בבלי:בכורות לט ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בכורות לט ב

חברותא[edit]

והאמר רב זירא אמר רב: הצורם אוזן הפר  21  של הכהן משיח לאחר שחיטה, ואחר כך קיבל דמו, פסול, משום שגם בשעת קבלה צריך שיהיה הקרבן שלם.

 21.  רש"י כתב שצורם אוזן הינו מום. ובכתבי הגרי"ז חקר בפסול צורם אוזן, האם ענינו, פסול מום, שנתחדש שגם לאחר שחיטה יש פסול מום בקרבן, (ולא יפסול בזה אלא חסרון הפוסל בהלכות מומין), או שהוא פסול חדש, שצריך שיהיה לאחר השחיטה אותו פר שהיה מקודם, וכשנחסר ממנו אפילו משהו אין הוא הפר שהיה מקודם, ופסול. וכן נסתפק הקרן אורה אם צריך מום הפוסל בהלכות מומין או די בחסרון כל שהוא. והעלו מלשון הרמב"ם (הלכות פסולי המוקדשין, פרק א' הלכה כ"ט), שהוא פסול חדש, שצריך שתהא הבהמה לאחר שחיטה כמו שהיתה מקודם. אולם, מכל מקום, כתבו, שאף בדין זה של פר שהיה מקודם, לא יפסול אלא חסרון הפוסל בהלכות מומין, כי אם בהלכות מומין הוא כשר, לא נחשב חסרון. והגרי"ז הוסיף, שמאידך גיסא, אם יהיה בו מום הפוסל בהלכות מומין, אולם אין בו חסרון, לא יפסל, כיון שלא נחסר ממנו, והינו עדיין פר שהיה מקודם. והמנחת חינוך (מצוה רפ"ז אות ח') כתב שהמטיל מום לאחר שחיטה חייב משום מטיל מום בקדשים, כי מאחר ולמדנו שקודם קבלה הרי הוא כקודם שחיטה לענין מום הרי שהושוו לכל הדינים, ואם יקריבהו אחר כך גם כן יהיה חייב. אולם (במצוה רפ"ח, אות ב') כתב שהזורק דם של בהמה זו שנעשתה בעלת מום לאחר השחיטה אינו עובר משום זריקת דם בעל מום, כי לאחר השחיטה לא שייך בעל מום אלא שגזירת הכתוב היא רק לפוסלו משום פר שהיה כבר, ולכאורה דבריו סותרים אלא את אלו. מגירסת רש"י (במסכת זבחים כה ב) עולה, כי פסול זה של צורם אזן הינו רק על שעת קבלת הדם ולאחר מכן לא נפסל על ידי זה. ויעויין בשיטה מקובצת שם, שעולה מדבריו שאף בהולכה יש פסול זה, ומשום שכל הפסול בקבלה פסול אף בהולכה כפי המבואר בגמרא בזבחים ד א. ובכתבי הגרי"ז תמה על דבריו, שהרי פסול צורם אזן אינו פסול במעשה העבודה על ידי שנאמר שעבודת הקבלה צריכה להיעשות בפר שלם, אלא הוא דין בקרבן, שיהא שלם עד לאחר קבלת הדם, וכיון שאין זה פסול בעבודת הקבלה לא יועיל כאן הכלל שכל הפוסל בקבלה פוסל גם בהולכה. ומלבד זאת, לא שייך כלל שיחול פסול זה על שעת הולכה, שהרי הולכה הינה עבודה שאפשר לבטלה, והיינו שאם יעמוד לצד המזבח ויקבל את הדם, יזרקנו ללא הולכה. ומאחר ואמרנו שצורם אזן אינו פסול בעבודה עצמה אלא הוא רק דין בקרבן שצריך להיות שלם עד לאחר זמן זה, הרי שלא שייך שיחול דין בקרבן להיות שלם עד לאחר ההולכה כיון שכלל אינה מוכרחת להיות, ושיפסל מחמת זה. והעלה מלשון הרמב"ם (הלכות פסולי המוקדשין, פרק א' הלכה ל') שלא נקט הולכה לענין פסול זה.
שנאמר, "ולקח מדם הפר". ודרשינן מה"א דהפר - הפר שהיה כבר! דהיינו, שיהיה שלם בשעת קבלת הדם כפי שהיה שלם בשעת השחיטה. הלכך ליכא למימר שחסרה לו כוליא לאחר שחיטה.
אלא הכי מתרצינן:
כאן, דפסלינן, איירי שחסרה לאחר שחיטה, קודם קבלה. כאן, דמכשרינן, איירי שחסרה לאחר קבלה.
ופרכינן: ואם חסרה לאחר קבלה וקודם הזריקה - מי שרי?
והתניא: כתיב גבי קרבן פסח "שה תמים זכר בן שנה יהיה לכם". ודרשינן: שיהא תמים בן שנה (דהיינו בתוך שנתו הראשונה, שעדיין לא מלאה שנה ללידתו) , בשעת שחיטה. דכתיב לפני זה "תכוסו על השה" דהיינו שחיטה.
ומנין שיהיה תמים אף בקבלה והולכה והזייה?
תלמוד לומר: "יהיה" - שיהיו כל הויותיו כשהוא תם, ובן שנה. ואם כן אי אפשר לומר דאיירי בחסרו לאחר קבלה.
ומתרצינן: תרגמא הא דקתני שיהיו כל הויותיו, אבן שנה בלבד (ש"יהיה" כתיב בסמוך לו), דצריך להיות בתוך שנתו הראשונה עד לאחר זריקה. אבל לענין תם לא בעינן שיהיה שלם אלא עד לאחר קבלה.
הכי נמי מסתברא, דאם נעשה מחוסר אחר קבלה כשר.
דתניא: רבי יהושע אומר: כל הזבחים שבתורה שנאבד הבשר והחלב ונשתייר מהן כזית בשר, שהוא שיעור אכילת אדם או כזית חלב, שהוא שיעור אכילת מזבח, זורק את הדם. אך אם לא נשתייר כזית לא זריק את הדם.
קתני מיהא, נשתייר כזית זריק. והא אין לך בעל מום גדול מזה שחסר כולו חוץ מכזית, ובכל זאת כשר.
שמע מינה: דדרשא דיהיו כל הויותיו, אבן שנה קאי.
והוינן בה: וכי למה צריכין אנו לרבות פסול דבן יותר משנה בשאר עבודות כבשחיטה? והלא כיון דבשעת שחיטה היה בן שנה - מי איכא מידי דבשעת שחיטה הוי בן שנה (דהיינו בתוך שנתו הראשונה), ובשעת קבלה והולכה הוי בן שתי שנים (דהיינו שכבר נכנס לשנתו השניה)!?
אמר רבא: זאת אומרת, מדדרשינן מקרא שצריך להיות בן שנה עד ההזיה כי שעות פוסלות בקדשים, דמחשיבין את השנה משעה שנולד. ואם נולד בשנה שעברה בערב פסח בשעה שמינית יזהר שישחטנו ויזרקנו קודם שעה תשיעית.
לימא הך בעיא דרב אחדבוי אי יש מחוסר אבר בפנים היא כתנאי.
דתניא: כתיב "ומעוך וכתות ונתוק וכרות לא תקריבו לה'".
"כתות" שכתתו באבנים עד שנימוח.
"נתוק" שניתק ביד, לגמרי, אך עדיין תלויין הביצים בכיס.
"כרות" בסכין, ולא ניתק לגמרי אלא עדיין תלויין ומעורין קצת בכיס.
וכולן אמורים בביצים, דברי רבי יהודה.
ותמהינן: בביצים ולא בגיד? והא בגיד הוי טפי מום כיון שהוא גלוי.
ומבארינן: אימא, אף בביצים דברי רבי יהודה.
רבי אליעזר בן יעקב אומר: כולן בגיד. ולא בביצים.
רבי יוסי אומר: "מעוך וכתות" אף בביצים. "נתוק וכרות" בגיד אין, בביצים לא.
מאי לאו בהא קמיפלגי: דמר סבר, חסרון מבפנים שמיה חסרון. והיינו רבי יהודה דאמר כולן אף בביצים.
ומר סבר, חסרון מבפנים לא שמיה חסרון. והיינו רבי אליעזר בן יעקב דאמר כולן בגיד, ולא בביצים.
ותסברא, רבי יוסי מאי קסבר?
אי קסבר חסרון מבפנים שמיה חסרון, אפילו "נתוק וכרות" בביצים נמי. ומאי טעמא אמר "נתוק וכרות" רק בגיד.
ואי קסבר, חסרון שבפנים לא שמיה חסרון. אפילו "מעוך וכתות" נמי לא להוי מומא בביצים?
אלא דכולי עלמא סברי דחסרון מבפנים לא הוי חסרון. והכא, במומין שבגלוי קמפלגי (ולא בבעיין דלעיל, אלא אי הוי הכא מום שבגלוי).
רבי יהודה סבר: "מעוך וכתות" בביצים הוי מומא משום דמיכווצן. שהכיס מתכווץ ועל ידי זה ניכר.
"נתוק וכרות" נמי הוי מומא דהא תליין הביצים למטה יותר מקודם וניכר המום בחוץ.
רבי אליעזר בן יעקב סבר: "מעוך וכתות" בביצים לא הוי מומא. דמעיקרא נמי כשהן בריאות זמנין דמיכווצן, שהביצים עולות למעלה בבטן וכוויץ הכיס.
"נתוק וכרות" בביצים לא הוי מומא. דמעיקרא נמי כשהן בריאות זמנין דתליין, הלכך לא הוי מום שבגלוי.
ורבי יוסי סבר: "מעוך וכתות" בביצים הוי מומא. דהא ליתנהו שהרי נימוחו. הלכך חשיב מום ניכר.
"נתוק וכרות" בביצים לא הוי מומא, דהא איתנהו. ולא חשיב מום גלוי כי מעיקרא נמי זימנין דתליין. אבל בגיד הוי מום.
מתניתין:
נפגם הזובן, נחסר הכיס שהגיד של הבהמה חבוי בו.
או העריה, בית הרחם של נקבה, במוקדשין בשאר קדשים שבאין מן הנקבה (אבל לא בבכור שהוא זכר).
נפגם הזנב, מן העצם אבל לא מן הפרק. אם עצם הזנב נפגם הוי מום. אך בפרקים שבין החוליות חוזר ומתרפא.
או שהיה ראש זנב מפציל עצם, ראש הזנב התלוי למטה נקלף העור והבשר ונשאר העצם מגולה. ושוב אינו חוזר ומתרפא.
או שיש בשר בין חוליא לחוליא מלא אצבע, שהחוליות שבזנב רחוקות זו מזו כשיעור רחבו של אגודל.
גמרא:
אמר רבי אלעזר: נפגם הזובן הוי מום. ולא ניטל לגמרי. דניטל לא הוי מום דחוזר לאיתנו.
ודוקא כיס דהיינו הזובן אם נפגם הוי מום. ולא זכרות, הגיד עצמו. דגיד עצמו שנפגם מעלה ארוכה.
תניא נמי הכי: נפגם ולא ניטל, כיס ולא זכרות.
אמר רבי יוסי בן המשולם: מעשה בעין בול באחד שנטלו זאב את כל הזובן. וחזר לאיתנו  22 .

 22.  ובחזו"א כתב: יש לעיין אי פסול משום מום עובר, ואף על גב דלא תני ליה לקמן מא, א' יש לומר תני ושייר. עיי"ש).
שנינו במשנה: נפגמה הזנב מן העצם. או שיש בשר בין חוליא לחוליא מלא אצבע.
תנא: אצבע שאמרו, אחד מארבעה בטפח של כל האדם. והיינו אגודל דממנו יש ארבעה בטפח.
והוינן בה: למאי הלכתא שנינו שיעור של אצבע?
אמר רבה: לענין מצות תכלת בציצית.
דתניא: כמה חוטין הוא נותן בכנף הבגד?
בית שמאי אומרים ארבעה.
ובית הלל אומרים שלשה.
וכמה תהא משולשת?  23  פירוש, כמה תהא תלויה בנקב למעלה משפת כנף הבגד (שאין נותנין אותה בשפת הבגד).

 23.  במסכת זבחים לט א מבואר, שאורך הענף של חוטי הציצית הנפרדים הוא שני שליש, וה"גדיל", שבו החוטים הקשורים יחד, הוא שליש האורך, וצריך להיות הכל ביחד באורך שש אצבעות. ו"משולשת" פירש רש"י "תלויה", והיינו כמה תהא תלויה למטה מכנף הבגד. ובשיטמ"ק (שם אות ג) ביאר בשם רבנו גרשום שהוא לשון "שליש", שהגדיל שליש והענף שני שליש. ודעת התוס' שם, ששיעור ד' אצבעות הוא הגדיל, והענף ח' אצבעות והביאו כן מספרי. והמגן אברהם (יא כא) הביא מהזהר ששיעור ציצית י"ב גודלין, וכן נוהגין. וכן כתבו הטור ושו"ע (יא ד). ודעת הרמב"ם (א ו) ששיעור הגדיל והענף יחד ד' אצבעות ולשון "משולשת" אפשר לפרש לשיטתם כהשיטמ"ק. והרא"ש שם פירש מלשון גדילה וחיבור. והמרדכי כתב שהוא מלשון שלשלת. וברבנו גרשום גרס "משולשלת". ופירש שהשיעור הוא על היוצא חוץ לבגד, ומה שעל הכנף לא נכלל בשיעור. והבית יוסף (יא) כתב כן מסברא, ופסק כן הרמ"א טו ד (וראה במרדכי שם, שמשמע כן). הביאור הלכה (יא ד ד"ה וכן) הביא מחלוקת אם שיעור י"ב גודלין מעכב מדרבנן, שהפרי מגדים כתב שמעכב. והביאור על המרדכי מסתפק בזה, ובחינוך מצוה שפו משמע שאינו מעכב. ובביאור הלכה (יב א ד"ה אם וד"ה ולרבינו תם) כתב שהשו"ע נקט עיקר לדינא שהשיעור הוא ד' גודלים ונוהגין י"ב גודלים. והנה שיעור חוטי הציצית נקבע לפי שיעור הגדיל לתוס', ולפי שיעור הענף לרש"י, ולפי הכלל שהגדיל הוא שליש והענף שני שליש. אמנם, גם לדעת הפרי מגדים (הנ"ל) שהשיעור מעכב, אבל דין זה שיהא הענף שליש הסכימו האחרונים שאינו מעכב. וכן פסק המשנה ברורה (יא סז-סט). וזה מבואר בגמרא בזבחים שם, שהוא רק משום נוי הציצית, ובכל זאת למדו מזה את שיעור החוטים, כיון שזו היא צורת המצוה כתיקונה, בכך נקבע שיעור החוט. והטור והשו"ע לא כתבו כלל דין זה שיעשה שליש גדיל, והרמב"ם (א ח) כתב דין זה אבל דעתו (א ט) שזה נאמר רק בתכלת ולא בענף לבן לבד. והרמ"א (יא יד) כתב דין זה, שגם אם מוסיף על השיעור יראה ששליש יהא גדיל ושני שליש ענף. והחזון איש (ג י) פסק, שבשיעור זה לנוי הציצית נאמר רק שהענף לא יהיה פחות משני שליש, אבל יכול להאריך את הענף יותר משני שליש מהגדיל, ודחק מאד בלשון הרמ"א. ובאמת המגן אברהם (יא ו) כתב שר"י היה נוהג לעשות חוטים ארוכים כדי שאם יפסקו ישארו כשרים. אבל בארצות החיים (יא ד) כתב על מנהג ר"י הנ"ל שכנגד זה הוסיף בגדיל שיהא שליש, וכן משמע בביאור הלכה (יא ד ד"ה יכול לקצרו) שראוי לחתוך הענף שלא יהיה יותר משני שליש. וכתב בספר שיעורין של תורה (ה ה), כיון ששיעור זה הוא לנוי המצוה, אין צריך לדקדק שיהא בדיוק שליש רק שיהא נראה כשליש, וכן הוא לשון הביאור הלכה (הנ"ל) שאפילו היה "הרבה" יותר משני שליש יכול לקצרו.
בית שמאי אומרים: ארבעה אצבעות.
ובית הלל אומרים: שלש.
ושלש אצבעות שאמרו בית הלל, שיהיה השיעור בכל אצבע - אחד מארבע בטפח של כל אדם. דהיינו שלשה גודלין. וכל רוחב של גודל הוא אחד מארבעה בטפח.
רב הונא בריה דרב יהושע אמר: הנפקא מינה לאצבע הוא ביחס לשתי אמות.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת בכורות בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א |