פרשני:בבלי:בכורות מט א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בכורות מט א

חברותא[edit]

אמר תירץ שמואל: הכא במאי עסקינן:  בבא אחד מהאבות אל הכהן בהרשאה מחבירו לגבות, וממה נפשך יחזיר הכהן, שהרי ודאי חייב הוא לאחד מהם.
ומקשינן: והאמרי נהרדעי: לא כתבינן אורכתא אמטלטלי (אין כותבים הרשאה על מטלטלין)!?
ומשנינן: הני מילי היכא דכפריה (אם הנתבע כופר) ושולח התובע את שליחו עם הרשאה לדון עם הנתבע, אבל היכא דלא כפריה - כתבינן אף על מטלטלין.  1 

 1.  א. ביאר רש"י על דברי נהרדעי: כי הואיל ואינן בעין מיחזי כשיקרא, שמא אין בידו משל זה כלום, וחתימי סהדי אשיקרא. ובגמרא בבא קמא ע א איתא: אמרי נהרדעי לא כתבינן אורכתא אמטלטלי, אמר רב אשי לאמימר: מאי טעמא? אמר ליה: משום דרבי יוחנן, דאמר רבי יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש (או לכתוב הרשאה), זה לפי שאינו שלו, וזה לפי שאינו ברשותו. איכא דאמרי אמרי נהרדעי: לא כתבינן אורכתא אמטלטלי דכפריה, טעמא דכפריה דמיחזי כשיקרא, אבל לא כפריה כתבינן. ובפשוטו היה נראה, שבהוה אמינא סברה סוגייתנו כטעם הראשון, ולכן לא חילקה הגמרא בין כפריה ללא כפריה, ומתרצת הגמרא כלשון השניה, אך ברש"י מבואר לא כן, אלא אף מתחילה הבינה הגמרא שהטעם הוא משום מיחזי כשיקרא. ולפי מה שיתבאר באות ב בשם הראשית בכורים מתיישבים דברי רש"י. ב. הקשו התוספות (וראה גם בדבריהם בבבא קמא ע א ד"ה אמטלטלין): לפי לישנא קמא דאפילו אמטלטלי דלא כפריה לא כתבינן, אם כן, האיך נפרנס משנה זו! ? וכתבו ליישב בכמה אופנים: א. משנתנו בשפדה בקרקעות, וכרבי הסובר שפודין בקרקעות, ובקרקעות לא יתכן "אינו ברשותו". ב. אי נמי איכא לאוקמה כרבי נתן, דמדרבי נתן (שעבודא דרבי נתן) יכול להוציא מידו אם חבירו חייב לו ואינו יכול לפרוע. ג. אי נמי איכא לאוקמה כגון שנתן אחד לחבירו במעמד שלשתן, ומיהו פקפקו בזה, ראה שם. ד. אם שניהם מצויים לפנינו, ומצוים לו לתת לאחד חייב להחזיר, ולא הוצרך להעמיד בבא בהרשאה אלא כדי שיוכל האחד להוציא מידו בפני עצמו. ובספר ראשית בכורים כתב ליישב קושייתם: הרי שמואל הוא זה שאמר כאן בבא בהרשאה, והוא סובר לקמן מט א שהפודה בתוך שלשים יום ונתעכלו המעות אין בנו פדוי, והרי כאן עסקינן בכגון שפדה האב בתוך שלשים יום, ועד שלשים יום אינו אלא פקדון ביד הכהן, ופקדון מיקרי "ברשותו" כמו שכתבו התוספות כאן ובכמה מקומות. (וראה בהדיא בתוספות בבבא קמא שם בסוף הדברים, שכתבו על סוגייתנו שלא ניתנו לו המעות על מנת להוציאם, כיון דקיימא לן כשמואל. ולפי דברי הראשית בכורים מתיישבים דברי רש"י מההערה שבאות א, שלא פירש בהוה אמינא של הגמרא כאן כטעם הראשון שבגמרא בבבא קמא, והיינו משום דזה לא שייך כאן. ומיהו לפי המבואר משמו בהמשך הדברים, דהכא מיקרי "ממון שאינו יכול להוציאו בדיינין", אם כן, אפילו אם פקדון הוא אינו יכול לעשות הרשאה). ועוד הקשה שם על תירוצם הראשון: הרי זה הוא ממון שאין יכול להוציאו בדיינין כי ביחס לכל אחד יש לנו לומר: המוציא מחבירו עליו הראיה, ואם כן, אפילו אם פדה בקרקעות אינו יכול לעשות הרשאה, דכל ממון שאינו יכול להוציאו בדיינין הקדישו אינו קדוש (והוא הדין לעשות הרשאה), כמבואר בבבא מציעא ז א.
שנינו במשנה: שתי נשים של שני אנשים שלא ביכרו וילדו ... זכר ונקיבה האבות פטורין והבן חייב לפדות את עצמו, שתי נקבות וזכר, או שתי נקבות ושני זכרים, אין כאן לכהן כלום:
תנא רב הונא בברייתא אופן רביעי:
אם ילדו שתי הנשים שני זכרים ונקבה (אחת ילדה זכר, והשניה ילדה זכר ונקיבה ואין ידוע מי קדם), אין כאן לכהן כלום, ואף על גב שודאי בכור יש כאן, כיון שאין ידוע מי הבכור אפילו הבן אינו חייב לפדות את עצמו מספק.
ומפרשינן: טעמא דתנא דידן שלא הזכיר אופן זה:
כיון דרק באופן של הסיפא, דהיינו: שתי נשים של שני אנשים הוא דמשכחת לה. כלומר, רק באופן זה אכן אין לכהן כלום, אבל באופן של הרישא, דהיינו: איש אחד ושתי נשים שילדו שני זכרים ונקבה לא משכחת לה שיהיה האב פטור מליתן לכהן באופן זה, שהרי ודאי בכור נולד בביתו, לכן לא מיתני ליה.
מתניתין:
משנה זו אינה המשך למשניות הקודמות, והיא עוסקת בסתם בכורות:
מת הבן בתוך שלשים יום,  2  אף על פי שכבר נתן האב לכהן, הרי זה יחזיר שהרי אינו חייב בפדיון עד לאחר שלשים יום.  3 

 2.  שלשים יום היינו כשיעור חודש שהוא כט ימים ויב שעות ותשצג חלקים - לדעת הב"ח והש"ך (ראה בש"ך יורה דעה סימן שה סוף סקי"ט). ולדעת המגן אברהם (או"ח שלט ח) צריך שיגיע ליום לא, ויובאו הדברים בהערה שבהמשך הסוגיא.   3.  רש"י כתב: יחזיר דנפל הוה, ולא מיחייב בפדיון עד אחר שלשים. והתוספות דחו: בחינם פירש כן, דאפילו קים לן ביה דכלו לו חדשיו (ואינו נפל) ב"בן חודש" תלה רחמנא (שנאמר "ופדוייו מבן חודש תפדה"). וראה עוד בבבא קמא יא ב, שאמרו שם "בכור שנטרף בתוך שלשים יום אין פודים אותו", וכתב שם רש"י: אין צריך לפדותו, ואם מת מעצמו לא איצטריך לן למימר, דהא כתיב "ופדוייו מבן חודש תפדה", אבל השתא איצטריך לאשמועינן, דלא אמרינן: אי לא איקטיל הוה חי ולא נפל הוה, וליפרקיה. ובתוספות שם ד"ה בכור הביאו דברי רש"י, וכתבו: משמע קצת, דאם קים לן בגויה דכלו לו חדשיו וחי, היה חייב לפדותו. וקשה דבפרק יש בכור (לקמן בעמוד זה) אמר גבי פודה בנו תוך שלשים יום ונתאכלו המעות לאחר זמן אין בנו פדוי, ואמאי, והא איגלאי מילתא למפרע דלאו נפל הוא. אלא ודאי גזירת הכתוב היא מ"ופדויו מבן חודש תפדה" דאפילו קים לן שכלו חדשיו צריך שלשים - ואף על גב דמהאי קרא נפקא לן "כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל" הכי נמי דרשינן שמונה ימים בבהמה אינו נפל, מדכתיב "מיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה"', ואפילו הכי (אפילו) כי קים לן דכלו חדשיו, הוי מחוסר זמן תוך שמונה ימים. ומהרי"ט אלגאזי באות עו (אות ד בנדמ"ח ד"ה עוד), הביא עוד מדברי רש"י לעיל מח ב גבי שתי נשים שלא ביכרו ומת אחד מהם שכתב "הואיל ומת בתוך שלשים יום אגלאי מילתא דנפל הוא, ושלא כדין שקל". והביא גם בשם רבינו ירוחם חלק אדם בנתיב ה חלק ג, דהטעם הוא משום דהוי נפל. וכתב בביאור שיטת רש"י: ודאי אפילו ידעינן שכלו לו חדשיו גזירת הכתוב הוא דלא מהני בתוך שלשים יום, אבל סובר רש"י, דכיון דחזינן דרבן שמעון בן גמליאל יליף דשלשים יום באדם אינו נפל מקרא ד"ופדוייו מבן חודש תפדה" (כמבואר ביבמות לו ב. וכן מוכח גם - לפי שיטת רש"י עצמו - מסוף הסוגיא כאן, שמשוה למשנתנו דין אבילות על ולד שמת בתוך שלשים יום), על כרחך צריך לומר, דודאי טעמא דקרא הוא משום נפל הוא, אלא שלא רצה הכתוב שנסמוך אידיעת כלו לו חדשיו, כיון דידיעה זאת מילתא דלא שכיחא כל כך, וסתם לן הכתוב את הדרך וגזר ואמר דבשום אופן כל שלא עברו שלשים יום באדם לא יצא מכלל נפל, אף דאיתרמי דידעינן דכלו לו חדשיו, אבל לעולם דמאי דגזר הכתוב מבן חודש לפדיון הטעם הוא כדי שיצא מכלל נפל הוא, ולא בא לגזור הכתוב כי אם שלא נסמוך על בירור בידיעה אחרת אלא על הימים, דמסתמא שלשים יום באדם אינו נפל, (וכי האי גוונא ביאר שם ענין שמונה ימים בבהמה). וראה מה שכתב על פי זה בביאור הסוגיא דנתעכלו המעות שהוכיחו משם התוספות דלא כרש"י.
ואם מת הבן לאחר שלשים יום, אף על פי שעדיין לא נתן האב את פדיונו - יתן, כדמפרש טעמא בגמרא לקמן נא ב.
מת הבן ביום שלשים עצמו: הרי יום זה הוא כיום שלפניו, ואף על פי שנתן יחזיר.
רבי עקיבא מסתפק בזה, ולכן הוא אומר:
אם כבר נתן האב לכהן לא יטול הימנו, ואם עדיין לא נתן האב לא יתן, שכלל הוא בידינו בכל ספק: המוציא מחבירו עליו הראיה.  4 

 4.  ראה מה שנתבאר לעיל מח ב הערה 10 אות ב.
גמרא:
שנינו במשנה: מת ביום שלשים כיום שלפניו, רבי עקיבא אומר: אם נתן לא יטול, ואם לא נתן לא יתן:
שואלת הגמרא: מאי טעמייהו דרבנן הסוברים שיום שלשים הוא כפחות מבן חודש?  5 

 5.  תמה המגן אברהם (שלט ח): מאי פריך מאי טעמא דרבנן, הא עדיין לא כלה לו חודש! ? ונראה לי דהכי פירושו: כיון שכלו כט ימים יב שעות תשצ"ג חלקים (שהוא שיעור "חודש", שכך הוא זמן מחזור הלבנה) הוה ליה חודש (ולמה צריך להמתין עד סוף היום), ומשני דבעינן "ומעלה", ולכן צריך שיגיע ליום לא. (וראה תוספת נכבדה בביאור דבריו, בשו"ת חת"ם סופר באו"ח סימן פא, וראה עוד דבריו ביו"ד סימן שמג. וראה עוד בפירוש רבינו גרשום). ומטעם זה חלק שם על הב"ח ביורה דעה סימן שה ובש"ך שם, ששיעור חודש לפדיון הבן הוא כטי"ב תשצ"ג. ועוד חלק עליהם משום שכתבו התוספות בסנהדרין דף יא סוף עמוד א, שבלשון תורה "חודש" הוא שלשים יום. (ו בעיקר קושיתו, לכאורה תמוה, שהרי יש לפרש קושיית הגמרא דלמה לא נימא "מקצת היום ככולו" ביום השלשים, וכאשר הביא בברכת כהן פרשת כי תצא בשם כמה אחרונים ליישב קושייתו. ולכאורה היה נראה בביאור דברי המג"א, דכיון ש"חודש" הוא כ"ט ימים י"ב שעות ותשצ"ג חלקים, אם כן, אין הדין תלוי במספר ימים עד שנאמר "מקצת היום ככולו", כי צריך להשלים שעות, וראה סברא דומה לזה בהערות על הרי"ט אלגאזי הנדמ"ח הערה 158 בשם הנודע ביהודה, אך ראה בתוספות ישנים יבמות מח ב שהובא בברכת כהן שם, ואין להאריך יותר. ומיהו בהמשך דבריו הרי כתב שסתם חודש הוא שלשים יום, אם כן, מעיקרא מאי קשיא ליה, וצריך תלמוד).
ומפרשינן: גמרי רבנן "חדש" ("ופדוייו מבן חודש תפדה") "חדש" ממדבר ("פקוד כל בכור זכר מבן חודש ומעלה"):
מה התם במדבר אמר הכתוב "ומעלה", דהיינו, לאחר שלשים יום, אף הכא נמי גבי פדיון "ומעלה".
ורבי עקיבא מספקא ליה בזה, וטעמו: מדאיצטריך למכתב "ומעלה" גבי ערכין ולא גמרי ממדבר. כלומר, הרי בפרשת ערכין (סוף חומש ויקרא) אמרה תורה: "והיה ערכך הזכר מבן עשרים שנה ועד בן ששים שנה והיה ערכך חמשים שקל" (והוא הערך הגבוה ביותר), "ואם מבן חמש שנים ועד בן עשרים שנה, והיה ערכך הזכר עשרים שקלים", "ואם מבן חודש ועד בן חמש שנים והיה ערכך הזכר חמשה שקלים", "ואם מבן ששים שנה ומעלה אם זכר והיה ערכך חמשה עשר שקל". וממאמר הכתוב "ומעלה" גבי בן ששים, למדנו ששנת ששים עצמה כפחות מבן ששים, ומגזירת הכתוב "שנה שנה" אנו לומדים שגם שנת עשרים כפחות מבן עשרים, ושנה החמישית כפחות מבן חמש, והוא הדין שיום שלשים כפחות מבן חודש. ולכאורה תיקשי: למה לי "ומעלה" בערכין, והרי היה לנו ללמוד ממדבר שיום שלשים הוא כלמטה, והוא הדין שבשנים הוא כלמטה.  6 

 6.  המהרי"ט אלגאזי באות עג נתקשה: כיצד ילפינן בערכין גבי בן חודש לפוטרו לגמרי מערכין (מאחר דלא גמרינן ממדבר), והרי אין ללמוד דבר זה מבן עשרים ומבן חמש ואף שהם להקל, כי גבי בן חודש אנו באים לפוטרו לגמרי, וזו מנין, וראה מה שחידש בזה. וכבר העיר בהערות הנדמ"ח, שברש"י מבואר שלא כדבריו, אלא שהוא נלמד במה מצינו. (ולשיטת המגן אברהם תמוה עוד, הרי גבי בן חודש אנו באים להוסיף על עיקר חודש שהוא כטי"ב תשצ"ג, ולפוטרו מפדיון עד סוף היום שלאחר גמר החודש, וזה לא יתכן ללמוד מבן ששים). ג. עוד נתקשה שם מהרי"ט אלגאזי: איך למדנו בן חודש מבן עשרים ומבן חמש, והרי גבי בן חודש יש לומר "מקצת היום ככולו" מה שאין כן גבי שנה. וראה מה שיישב בזה. וראה בזה בהערות הנדמ"ח הערה 157 והערה 158.
ומדאמר הכתוב בערכין "ומעלה" ולא למדנו כן ממדבר, אם כן, הוו להו - מדבר וערכין - שני כתובים הבאים כאחד, וכל שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין לפדיון הבן שיהיה בן שלשים כלפני שלשים.
או דילמא: כי אמרינן שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין, היינו דוקא לעלמא, דהיינו: ללמוד לדין שלישי שאינו קשור לא לדין זה ולא לדין זה, אבל לגופייהו מלמדין. כלומר, אבל אם באת ללמוד להשוות דין הדומה לאחד משני הדינים, אפשר ללמוד אף שיש שני כתובים הבאים כאחד -
ואם כן, היות ו"ומעלה" האמור במדבר נאמר גבי פדיון בכורי בני ישראל במדבר, ילפינן נמי לענין פדיון הבן בזמן הזה.
ומשום הכי מספקא ליה, (זה הוא טעם ספיקו של רבי עקיבא).
אמר רב אשי:
הכל מודים לענין אבילות של האב על הבן, אם מת הבן ביום שלשים כמת ביום שלפניו שהוא נפל, ואינו מתאבל עליו,  7  ומשום דאמר שמואל: הלכה כדברי המיקל באבל.  8 

 7.  נתבאר על פי רש"י, והכוונה היא, שיסוד מחלוקת רבי עקיבא וחכמים היא, אם המת ביום שלשים הוא נפל או לא, ויש נפקא מינה במחלוקתם הן לענין פדיון הבן והן לענין אבל, וחכמים שפוטרים מפדיון הבן במת ביום שלשים, הוא הדין שאין יושבים עליו אבלות. ורבינו גרשום גורס: הכל מודים לענין אבלות דיום שלשים כיום שלאחריו, ופירשה לענין דיני אבילות הנוהגים באבל כל שלשים יום.   8.  (יש לעיין בלשון הגמרא, דבתחילה אמר "הכל מודים" ומשמע שאף רבי עקיבא מודה בזה, ושוב משמע דלא אמרינן כן, אלא משום דהלכה כדברי המיקל באבל. ואפשר, שטעם הדין דהלכה כדברי המיקל באבל הוא משום ספק דרבנן לקולא, ואם כן, רבי עקיבא עצמו שנסתפק מודה הוא באבל שיש להקל. ו ידועים דברי רבי עקיבא איגר, שדן במה דאמרינן בכל מקום "בשל סופרים הלך אחר המיקל" אם הוא מדין ספק דרבנן לקולא, או שהוא מכללי הפסק, ולכאורה יש לדון מסוגייתנו לפשוט ספיקו).
מתניתין:
מת האב בתוך שלשים יום, בחזקת שלא נפדה הבן, ומשום שאין דרך אדם לפדות תוך שלשים -  9  שהוא לפני זמן הפדיון - עד שיביא ראיה שנפדה.

 9.  נתבאר על פי רש"י. ובגמרא בבא מציעא קב ב ילפינן ממשנתנו, שאם אמר השוכר פרעתי קודם סוף השכירות, עליו להביא ראיה, ומשום ששכירות אינה משתלמת אלא לבסוף וקודם סוף השכירות הוי קודם זמנו, ועליו להביא ראיה, וכדאמרינן במשנתנו לענין פדיון תוך שלשים יום.
ואם מת האב לאחר שלשים יום, הרי הבן בחזקת שנפדה ומשום שהכהן הוא המוציא מחבירו ועליו הראיה, עד שיאמרו לו לבן שציוה אביו בשעת מיתתו שלא נפדה.  10 

 10.  כתב רש"י: באמירה סגיא בלא עדות גמורה, דהך חזקה דמחזקינן ליה בחזקת שנפדה, לאו חזקה מעלייתא היא, דרובא דאינשי לא עבדי למפרע חובו מיד. ולשון הרמב"ם בזה הוא (בכורים יא יט): מת האב בתוך שלשים יום הרי הבן בחזקת שלא נפדה עד שיביא ראיה מאביו שפדהו קודם שימות, מת האב לאחר שלשים יום, הרי הוא בחזקת פדוי עד שיודיעוהו שלא נפדה.
הוא לפדות ובנו לפדות, אם מוטל היה על אדם לפדות את עצמו שהוא בכור ואת בנו הבכור, ואין בידו כדי שניהם, הרי הוא קודם לבנו. ובגמרא יתבאר באיזה אופן עוסקת משנתנו.  11 

 11.  בשערי ישר שער ה פרק כה הוכיח מכאן שפדיון הבן אינו חוב ממון בלבד, אלא דין פדיון הוא, שאם לא כן מה טעם להקדים את עצמו, והרי בין זה ובין זה חוב המוטל עליו הוא, אלא ודאי שיש כאן מעשה פדיון, ויותר הוא מחוייב לפדות את עצמו מלפדות את בנו.
רבי יהודה אומר: בנו קודמו, ומשום שמצותו שלו היתה על אביו שמת, ואילו מצות בנו עליו הוא. ויתבאר בגמרא.
גמרא:
איתמר:
הפודה את בנו בתוך שלשים יום, שעדיין לא הגיע זמן הפדיון:
רב אמר: בנו פדוי, כדמפרש לה ואזיל.
ושמואל אמר: אין בנו פדוי.
אמר פירש רבא: דכולי עלמא בין רב ובין שמואל: אם אמר האב "מעכשיו יהא פדוי" אין בנו פדוי, שעדיין לא הגיע זמן הפדיון.  12  ואם אמר האב שיהא הבן פדוי לאחר שלשים יום, ואיתנהו למעות הפדיון בעינם, ודאי בנו פדוי לאחר שלשים.

 12.  כתב רש"י: אי אמר ליה מעכשיו יהא בני פדוי לאו פדיון הוא, אלא מתנה בעלמא, דהא בתוך שלשים לא שייך פדייה. וכתב על זה מהרי"ט אלגאזי בתחילת אות עד: נראה מדבריו, דבאומר "מעכשיו" לכולי עלמא המעות מתנה אפילו לרב, וקשה, דהא נחלקו רב ושמואל בעלמא בפרק האיש מקדש (מו ב), במקדש אחותו, דרב אמר מעות חוזרים, דאדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו וגמר ונתן לשם פקדון, ושמואל אמר דמעות מתנה, וכיוצא בזה איפלגו רב ושמואל בפרק קמא דבבא מציעא (טו ב) גבי הכיר בה שאינו שלו. ושוב כתב: הן אמת, דנראה דהוצרך רש"י לומר דהמעות מתנה, דאם איתא דבכי האי גוונא אין אדם יודע והמעות חוזרים, אם כן, אי איתנהו המעות בעין לאחר שלשים יום אמאי אין בנו פדוי, דמדאמרינן בגמרא דבאומר לאחר שלשים יום ואיתנהו המעות בעינייהו בנו פדוי, נראה, דבאומר "מעכשיו" אפילו איתנהו המעות אין בנו פדוי. ואם איתא דהמעות אינם מתנה, אמאי אין בנו פדוי אי איתנהו המעות. ואם כן, יש לומר דמה שכתב רש"י דהמעות מתנה הוא אליבא דשמואל דווקא דסבירא ליה הכי בעלמא, ולא הוצרך רש"י לפרש דלרב לא הוי הכי, כיון דדין זה לרב ידוע ומפורסם הוא, ולא נחית רש"י הכא אלא ליישב אמאי לא קאמר הש"ס דאפילו באומר מעכשיו אי איתנהו המעות בעין בנו פדוי, דיש לומר, דכיון דלא מצי למימר באומר מעכשיו דלכולי עלמא בנו פדוי אי איתנהו המעות, דהא לשמואל דסבירא ליה מעות מתנה אין בנו פדוי, להכי נקט לה באומר לאחר שלשים יום, דלכולי עלמא דינא הכי דבאיתנהו למעות בנו פדוי, וראה עוד שם, וראה עוד בהגהות הנדמ"ח בשם ספר "אות ברית" שתמה על הרי"ט אלגאזי, שכתב, דבאיתנהו למעות בעין בנו פדוי אם המעות ניתנו לשם פקדון.
כי פליגי רב ושמואל, באם אמר האב שיהא הבן פדוי לאחר שלשים יום, ונתעכלו המעות (אינם בעין) לפני הגעת זמן הפדיון:
וטעם מחלוקתם הוא:
רב אמר: בנו פדוי, מידי דהוה אקידושי אשה (דומה למי שקידש אשה לאחר שלשים יום), כי התם לאו אף על גב דנתעכלו המעות קודם שלשים יום הוו קדושין, וכמבואר בקדושין נט א -  13 

 13.  הטעם מבואר בגמרא בקדושין שם, וכפי שביארה הר"ן: מאי טעמא? הני זוזי לא למלוה דמו ולא לפקדון דמו! לפקדון לא דמו, כלומר דנימא דאם לא נשתייר בו שוה פרוטה אינה מקודשת, וכדאמרינן ב"האיש מקדש": התקדשי לי בפקדון והלכה ומצאתו שנגנב או שנאבד, אם נשתייר בו שוה פרוטה מקודשת. משום דפקדון ברשותא דמרייהו קא מתאכלי, והני ברשותא דידה קא מתאכלי. למלוה נמי לא דמו, מלוה להוצאה ניתנה, והני בתורת קדושין יהבינהו ניהלה. כלומר, דנהי דמלוה דעלמא אינו קונה, היינו משום דמשעה ראשונה שלה היא, וכשהיא מיקדשה בה לא יהיב לה מידי, אבל בזו שמתחילה על דעת קדושין ניתנה, אף על גב דהשתא ליתנהו לזוזי, מעיקרא מקניא נפשה בהנהו זוזי דיהיב לה (כיון שהשעבוד מכח הנתינה עדיין קיים בשעת זמן חלות הקידושין, וכמבואר במפרשים). ואף על פי שאם תחזור בה תהא חייבת להחזיר המעות, דמכל מקום הדבר ברשותה. והוסיף הר"ן: ומיהו משמע, שאם הוא חוזר בו אינה חייבת להחזיר, דאי לא במאי מיקדשה, הרי אינם קנויים לה עד סוף שלשים, והרי נתאכלו בינתיים. אבל הרשב"א כתב: טעמא דמילתא, כיון דלשם קידושין ניתנו בתחילתן, אף על פי שבשעה שראויין לחול אינם בעולם, מכל מקום כיון שאם לא נגמר הקנין יש עליה להחזירם, רואין אנו אותם כאילו הם בעין, ובאותה הנאה היא מתקדשת.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת בכורות בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א |