פרשני:בבלי:גיטין טו ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

גיטין טו ב

חברותא[עריכה]

אלא, אמר רבא: החידוש בדין המשנה "בפני נחתם חציו", הוא, שאפילו אם  הוא, השליח, ועד אחר, מצטרפין ומעידין (ביחד, כמו שהיו שני עדים מן השוק) על חתימת יד שני - בכל זאת פסול הגט!
מאי טעמא? - גזירה משום אתי לאיחלופי בקיום שטרות דעלמא.
והיינו, כיון שבמקרה דומה לזה בקיום שטרות דעלמא, הוא פסול, וכפי שיבואר הטעם להלן, הרי אם נכשיר קיום שכזה בגט, יש חשש שיחליפו, ויאמרו שגם בקיום שטרות בעלמא כשר קיום באופן הזה.
ומקרה זה הוא, כאשר בקיום שטר ממון, בא אחד העדים, ואמר "זה כתב ידי". ועל כתב ידו הוא נאמן להעיד כשניים, ובכך קויימה חתימת העד האחד. ואילו על חתימת העד השני, בא עד אחר מהשוק, והצטרף לעד הראשון שבא לפנינו, וביחד הם העידו על חתימת יד השני.
וקיום שטר ממון באופן שכזה, הוא פסול, כי קא נפיק "נכי רבעא דממונא", היות ויוצא "כל הממון פחות רביע" (דהיינו שלשת רבעי הממון הרשום בשטר) מן הלווה אל המלוה, אפומא דחד סהדא, לפי דיבור פיו של עד אחד, המעיד על חתימת ידו עדות בלעדית, ומעיד גם על חתימת היד הנוספת, בצירוף עד אחד.
וזה שלא כדין, כי בתורה כתוב "על פי שני עדים יקום דבר". ומשמע שחצי אחד מהממון שמעידים עליו שני העדים, יקום על פי עד זה, וחצי הממון האחר, יקום על פי העד השני.
ואילו כאן, יוצא "שלשת רבעי ממון" על פי עד אחד, כי העד שהעיד על חתימת ידו, קיים בכך את מחצית הקיום, ובנוסף לכך הוא השתתף בקיום חתימת ידו של השני, ונטל חצי חלק בקיומה של החתימה השניה. ונמצא שהוא קיים שלשת רבעי קיום, והאחר קיים רק רבע מהקיום. ונמצא ששלשת רבעי הממון יוצאים על ידי עד אחד, ורבע על ידי העד השני.
ולכן, רבא פסל גם במקרה ששליח הגט העיד על חתימה אחת, ועל השניה הוא הצטרף עם אחר לקיימה. שגם כאן דומה ששלשת רבעי קיום נעשה על פי אחד - השליח, ורבע על ידי העד, ולכך גם פה פסול, גזירה משום קיום שטרות.  3 

 3.  הקשה תוספות הרא"ש, למה לו לומר מצד איחלופי בשאר שטרות? והרי בגט עצמו קיים החסרון הזה, שעדות של עד אחד מהווה שלשת רבעי מהגט, והעדות של העד השני היא רק רבע מהגט. ומתרץ תוספות הרא"ש, כיון שאם היה אומר רק "בפני נחתם" היתה מועילה עדותו אפילו היה לבדו, הרי גם עתה שאמר בפני נחתם חציו, ומצטרף אליו עד אחר על חתימת השני, אין כאן חסרון שעל ידו נעשה שלשת רבעי הגט. וביאר הגר"ש (שיעורי רבי שמואל טז ה) את דבריו, שאמירת "בפני נחתם חציו" אינה נחשבת בגדר עדות, אלא מקבלים את דבריו מכח תקנת חכמים, שהצריכו לומר בפני נכתב ובפני נחתם, ותיקנו להאמין לשליח הגט על כך. וכיון שאין לאמירת "בפני נחתם חציו" גדר של עדות, הרי גם אם יצטרף עתה עם עד אחר לקיים את חתימת העד האחר, לא יהיה כאן חסרון של עדות על שלשת רבעי הגט. עוד תירץ תוספות הרא"ש, שעדות כל עד בגט אינה נחשבת כחצי עדות כמו שהיא נחשבת כחצי עדות בממון, כי בחסרון מועט בעדות הגט נפסל כל הגט, ונמצא שגם העד המעיד על רביע, הרי זה כאילו העיד על מחצית. וביאר הגר"ש בשיעוריו (לז ו), לפי היסוד של הגר"ח בספרו, והגרש"ש (שערי יושר ז א), שיש חילוק מהותי בין עדות ממון לעדות נפשות, כי בעדות ממון כל עד פועל חצי העדות, ויש בעדות ממון משמעות גם לחצי עדות כשלעצמה. והראיה, שהרי מצינו שעדות עד אחד מחייבת את הנתבע שבועה. אבל בעדות נפשות לא נחשב הדבר שכל עד פועל מחצה מהעדות, אלא שבצירוף שניהם מתקבלת העדות. ולאור זאת ביאר הגר"ש, שעדות הגט דינה הוא כעדות נפשות, ואין עדות כל עד נחשבת למחצה, כך שאי אפשר לפסול את הגט מצד שלשת רבעי עדות.
מתקיף לה רב אשי: מי איכא מידי, האם יתכן כדבר הזה, דאילו מסיק ליה איהו לכוליה דיבורא, כשר, שאם היה מעיד "בפני נחתם" על הכל היה כשר. ואילו השתא, דאיכא חד בהדיה, שעל חתימת העד השני הצטרף עמו עד נוסף אחר, וכי זה יגרע, ויהא פסול!?
אלא, אמר רב אשי, החידוש בדין המשנה "בפני נחתם חציו", פסול - שאפילו אומר השליח על חתימה אחת "בפני נחתם", ועל החתימה השניה הוא אומר: אני הוא עד שני, וזו חתימת ידי, בכל זאת הוא פסול.
מאי טעמא? - או כולו בקיום הגט על ידי עדים, ככל קיום שטרות. או כולו בתקנת חכמים על ידי שליח, שיאמר בפני נחתם!  4 

 4.  והירושלמי מוסיף, שיש חשש שהשליח נוגע בעדות, כי הוא רוצה לקיים את עדות חתימתו, ולכך אמר "בפני נחתם" על הראשון, ולכן פסול.
ורבא ורב אשי מקשים עוד על רב חסדא ממשנתנו:
תנן, "בפני נכתב כולו, ובפני נחתם חציו", פסול.
ויש לדייק: אידך "חציו", חציו השני של חתימת הגט, דהיינו, החתימה השניה שעליה הוא לא העיד שנחתמה בפניו, היכי דמי, כיצד מדובר בה? -
אילימא דליכא דקא מסהיד עליה כלל - שאין כל עדות על חתימת העד השני, אם כן, זה פשיטא שהגט פסול!
שהרי השתא, עתה, ששנינו במשנה, "אחד אומר בפני נכתב, ואחד אומר בפני נחתם", דהאי קמסהיד אכולה כתיבה, והאי קמסהיד אכולה חתימה - ויש לנו ביחד עדות על בפני נכתב ובפני נחתם, אף על פי כן פסול.
חציו - כשיש לנו עדות רק על חצי מהחתימות, כיון שהעדות היחידה שיש לנו היא "בפני נחתם חציו" - מיבעיא!? וכי יש צורך לומר שהוא פסול!?
אלא, בהכרח, גם על קיום חתימת העד השני יש עדות מסוימת, ובהכרח, משנתנו באה לחדש:
או כדרבא - שעל חתימת העד השני, השליח ואדם אחר מצטרפין להעיד על חתימתו. וזה באה משנתנו להשמיענו שבעל זאת הגט פסול.
או כדרב אשי, שעל חתימת העד השני - מעיד השליח ואומר "אני הוא העד השני", וזה באה משנתנו להשמיענו שפסול.
ובהכרח, שחידוש זה של המשנה בא לאפוקי מדרב חסדא!
כי אם היה התנא סבור כמוהו, הוא היה צריך להשמיענו את חידושו של רב חסדא, שהוא חידוש יותר גדול. ואם לא השמיע אותו התנא, על אף שכל כוונת התנא במשנה היא להשמיע דבר חידוש, הרי זה ראיה שהתנא של המשנה איהו סוהר ערב חסדא!
ואין לומר שאדרבה, אולי אכן כונת התנא במשנה היא להשמיענו את חידושו של רב חסדא, ו"בפני נחתם חציו", הכונה היא שעל קיום חתימת העד השני יש שני עדים - זה לא יתכן.
כי חידוש כל כך גדול כמו שחידש רב חסדא, צריכה היתה המשנה לפרש שהיא מתכוונת לכך. אך המקרים של רבא ורב אשי אינם חידושים גדולים כל כך. ולכן, יתכן לומר, שעליהם מתכוונת המשנה לומר, שפסול (כי אחרת זו היא משנה יתירה), ובאה המשנה להשמיענו, כי רק באלו המקרים פסול, ולא במקרה של רב חסדא.
אמר לך רב חסדא: ולטעמיך - שבכל קטע במשנה יש חידוש, ולכן אתה טוען נגדי שאם התנא סבור כמותי הוא היה צריך להשמיענו את חידושי, אם כן, לדבריך, מה שכתוב במשנה "בפני נכתב, אבל לא בפני נחתם" - למה לי? הרי זו משנה יתירה, כי בהמשך אומרת המשנה "בפני נכתב כולו ובפני נחתם חציו, פסול". ואם "בפני נחתם חציו" פסול, כל שכן אם לא אמר כלל "בפני נחתם" שהוא פסול, ואיזה חידוש אמרה לנו המשנה בדברים אלו?!
אלא, בהכרח, יש לומר שמשנתנו בדרך של "לא זו אף זו" קתני. שתחילה אומרת המשנה את החידוש הפשוט, ואחר כך את החידוש היותר מחודש. ואף על פי שאחרי החידוש הגדול שוב אין צורך לומר את החידוש הפשוט, בכל זאת, דרך התנא לשנות מהפשוט אל המחודש.
אם כן, הכא נמי, מה שהקשיתם מה הוא החידוש ב"בפני נחתם חציו", אם לא שהוא בא להוציא ממני!? - יש לי לתרץ ולומר, שאכן בדברי המשנה הללו אין בהם חידוש, וכשאומרת המשנה "בפני נחתם חציו", כוונתה לומר שעל חתימת העד השני אין שום עדות. וכיון שלא בא התנא לחדש דבר, הוא לא צריך להזכיר את חידושי. ואין לכם ראיה שאינו סובר כמוני מכך שהוא נמנע מלהזכיר את חידושי.
ואף על פי שלכאורה משנה יתירה היא, וכמו שהקשו רבא ורב אשי, אין זה קשה, כי, כאמור, גם לדבריכם, דרך התנא לשנות באופן של "לא זו אף זו", קתני, מהפשוט אל המחודש. ולכן ניתן לומר שגם כאן הלך התנא בדרך זו, ולא היה לו צורך לחדש כאן דבר.
ולא התכוונתי לומר שחידושי הוא פירוש במשנה, אלא מעצמי אמרתי זאת, שגם אם על חתימת העד השני יהיה שני עדים, הגט פסול.  5 

 5.  ונמצא, שאם אמר השליח: בפני נכתב הגט, ובפני חתם עד אחד. לרב חסדא, פסול גם אם שני עדים מעידים על העד השני. לרבא, פסול גם אם השליח ועוד עד מעידים על העד השני. ולרב אשי, פסול גם אם השליח אומר אני הוא העד השני.
וכיון שעסקה הגמרא בענין של "או כולו בקיום הגט, או כולו בתקנת חכמים", היא מביאה ומבארת ענינים נוספים של "או זה או זה".
הענין הראשון הוא הגדרת רשות היחיד, לגבי מלאכת הוצאה מרשות לרשות בשבת.
אסור להוציא חפץ בשבת מרשות היחיד לרשות הרבים, וכן להיפך.
"רשות היחיד", היא מקום המוקף מחיצות בגובה עשרה טפחים, או בור שעומקו עשרה טפחים, כיון שיש בו בעומקו מחיצות של י' טפחים מתחתית הבור.
אך אם היה בור עמוק חמשה טפחים, והוסיף מסביבו גדר של חמשה טפחים, נחלקו בדבר חכמים, אם מצטרפים שני סוגי המחיצות הללו ליצור רשות היחיד.
אמר רב חסדא: "גידוד", בור בעומק חמישה טפחים, ומחיצה חמישה, שהקיפו גדר מסביב לבור, בגובה חמישה טפחים, אין מצטרפין חמשת הטפחים של עומק הבור לחמשת הטפחים של הגדר מסביב לבור, להחשיב את הבור כרשות היחיד, המוקפת מחיצות בגובה עשרה טפחים.
עד שיהא היקף המחיצות מסביב לרשות היחיד, או כולו במחיצה בגובה עשרה טפחים. או כולו בגידוד, בור בעומק עשרה טפחים. ולא חצי גדר וחצי עומק של בור.
דרש מרימר, וחלק על רב חסדא: גידוד חמישה ומחיצה חמישה, מצטרפין.
והלכתא - מצטרפין.
הענין השני - צירוף בנטילת ידים:
בעי אילפא: ידים - טהורות לחצאין, או אין טהורות לחצאין?
ומפרשת הגמרא במה הסתפק אילפא: היכי דמי? במה המדובר?
הרי לא הסתפק אילפא בכגון שהיתה נטילה אחת מכלי שיש בו חצי רביעית מים, שפשוט הדבר שאינה מועילה.
אילמא, אם נאמר שהסתפק אילפא בכגון דקא משו - נטלו בי תרי, שני אנשים, מרביעית, מכלי המחזיק מלוא רביעית הלוג מים, ולזה נתכוין אילפא באומרו "לחצאין", ששני אנשים נטלו מכלי שהוא מלא רביעית הלוג מים, ונמצא שכל אחד נטל ידיו ממחצית המים שהיו בכלי. וכיון שהיו תחילה בכלי מים בשיעור רביעית, הסתפק אילפא אם תועיל הנטילה מהכלי הזה לשני האנשים.
זה לא יתכן!
כי והא תנן: מכלי מלא רביעית מים אחת, נוטלים לידים לאדם אחד, ואפילו לשנים אנשים!
ואם כן, לא יתכן שהסתפק בכך אילפא, אלא ודאי אפשר ליטול את ידיהם של שני אנשים מרביעית מים אחת.
ואלא, שמא תאמר שספיקו של אילפא הוא במקום דקא משי חדא חדא ידיה, שלא נטל האדם את שתי ידיו כאחת, אלא נטל יד אחת, ונגבה, וחזר ונטל את ידו השניה, והסתפק אילפא, האם מועילה נטילת ידים אפילו בזה אחר זה, או שצריך אדם ליטול את שתי ידיו בבת אחת, בלא לנגבם באמצע.
גם זה לא יתכן שהסתפק בכך אילפא.
כי והתנן: הנוטל ידו - אחת בנטילה מכלי, ואחת בשטיפה בנהר,  6  ידיו טהורות.

 6.  רש"י מבאר ששטף ידיו בנהר שיש בו ארבעים סאה. ומוכח, שסבר כי גם בטבילת ידים במעיין צריכים שיהיו במעיין ארבעים סאה (מי הנהר הכשרים לטבילה הם מי מעין, כי אם היו בנהר מים שרובם הם מי גשמים, נפסל הנהר מלטבול בו מחמת זחילת המים). ונחלקו הראשונים אם דין טבילת ידו היא כדין טבילת כל גופו. התוספות במסכת חולין (קו א) סוברים שטבילת ידים דינה הוא כטבילת כלים, ומן התורה די בטבילתם ברביעית מים בלבד. אלא, לאחר שביטלו חכמים את טבילת כלים ברביעית מים, הצריכו חכמים גם לטבילת ידים טבילה בארבעים סאה. אך עיין בשולחן ערוך (אורח חיים קנ"ט), שהביא את דעת החולקים על תוספות, והסוברים שלנטילת ידים העמידו חכמים את הטבילה על עיקר הדין, ואפשר לטבול את הידים גם בפחות מארבעים סאה.
ומסתבר, שאם נטילת ידיו בזה אחר זה אינה מועילה, גם לא יועילו שני סוגי נטילות - נטילה וטבילה - אפילו אם הם ייעשו בבת אחת.
וכיון ששנינו במפורש שמועילה טבילה של יד אחת ונטילה של היד השניה, מוכח שמועיל ליטול יד אחרי יד.
ואלא, שמא תאמר, דקא משי פלגא פלגא דידיה. שהסתפק אילפא, באם נטל חצי יד, ונגבה, וחזר ונטל עוד חצי יד, האם הוי נטילה שלימה.
והאמרי דבי רבי ינאי: ידים, אין טהורות לחצאין!
ואם כן, אין אפשרות לטהר חצי יד, ושוב קשה: מה בעי אילפא?
ומתרצינן: לעולם הספק הוא בנטל חצי יד, ואחר כך עוד חצי. ואם נגב תחילה את חצי היד, אין ספק שאין שתי הנטילות מצטרפות לנטילה אחת כשירה.
ולא צריכא, דאיכא משקה טופח. נשארה עדיין רטיבות מים על חצי היד שנטל, ואז חזר ונטל עוד חצי יד, ובזה הסתפק אילפא.
ומקשינן: וכי איכא על היד הראשונה משקה טופח, מאי הוי!?
הרי ודאי אין הרטיבות המועטה הזאת שנשארה נחשבת כלום.

דרשני המקוצר[עריכה]