פרשני:בבלי:גיטין מט א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

גיטין מט א

חברותא[edit]

הכא - במחלוקת רבי ישמעאל ורבי עקיבא - במאי עסקינן (באיזה אופן מדובר)? כגון שהיתה שוה שדה עידית דניזק, כמו שדה זיבורית דמזיק.  1 

 1.  א. ולא אמרו איפכא, שעידית דמזיק כזיבורית דניזק, כי לכולי עלמא אינו נותן אלא מעידית שלו, ואינו מחוייב לקנות, תוספות. ב. והנה רבי עקיבא איגר הסתפק: למאן דאמר "בדמזיק שיימינן", אם קנה אחרי ההיזק קרקע יותר משובחת, האם סגי ליתן עידית שהיתה בשעת ההיזק, או שצריך לתת לו עידית דהשתא. וכתב ה"חזון איש" (בגיטין סימן קמז פרק הניזקין), שלפי רבי ישמעאל הסובר "בדניזק שיימינן", אין מקום לספק, ואם בשעת ההיזק לא היתה לו קרקע שהיא כעידית דניזק, ואחר כך קנה אותה, ודאי חייב לתת לניזק ממנה, כיון שחיובו מעיקרא היה כדניזק אלא שלא חייבתו תורה לקנות, אבל אם קנה חייב לתת כמו עיקר חיובו. וב"אילת השחר" כתב, שאם ננקוט, שאליבא דרבי עקיבא סגי בעידית שהיתה בשעת ההיזק, אם כן חוזרת קושיית תוספות, כי אם בשעת ההיזק היתה עידית שלו כזיבורית דניזק, ואחר כך קנה עידית כדניזק, הרי שלרבי עקיבא משלם בעידית דמעיקרא, ולרבי ישמעאל בעידית דהשתא! ? ג. ראה בראשונים להלן נ א, בענין "שפאי עידית", שכתבו, דבתר השתא אזלינן, וראה בהערות שם; והמאירי כתב, שאם אין לו עידית, והזיק, ואחר כך לקח עידית, פשיטא שמשתעבד בעידית.
רבי ישמעאל סבר: בקרקע דניזק שיימינן, שמים אנו את "מיטב שדהו" שאמרה תורה, שישלם המזיק בקרקע שנחשבת כמו העידית של הניזק, על אף שיש לו למזיק קרקעות משובחות ממנה.
ורבי עקיבא סבר: בשדותיו דמזיק שיימינן.
ולפיכך, אם היתה עידית של הניזק שוה כזיבורית של המזיק, הרי לדעת רבי ישמעאל משלם המזיק מזיבורית שלו, כיון שהיא "מיטב דניזק". ואילו רבי עקיבא מחמיר, ואומר: לא בא הכתוב להקל עליו,  2  לפוטרו בעידית דניזק שהיא כזיבורית דמזיק, אלא לחייבו לשלם מעידית שלו.

 2.  כן כתב רש"י. ולפי זה, חזרה בה הגמרא ממה שהיתה סבורה לעיל מח ב (ראה שם בהערה 14), שמלשונו של רבי עקיבא: "לא בא הכתוב אלא לשלם לניזקין מן העידית", יש ללמוד, שרבי ישמעאל מחמיר באיזה דבר יותר מרבי עקיבא. וראה בתוספות (לעיל ד"ה אמר אביי), שמלשונו של רבי עקיבא, אכן יש ללמוד שרבי ישמעאל מחמיר באיזה ענין אחר שלא נזכר להדיא בברייתא, והביאו את דברי אביי בבבא קמא נט א, ראה שם.
ומפרשת הגמרא טעם מחלוקתם של התנאים:
מאי טעמא דרבי ישמעאל האומר שבדניזק שיימינן, משום שרבי ישמעאל למד זאת ב"גזירה שוה".  3  לפי שנאמר "ושילח את בעירו וביער בשדה אחר, מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם".

 3.  בפשוטו "גזירה שוה" גמורה היא, כלומר, שמסיני קיבלו שיש ללמוד תיבות "שדה" זו מזו, אך יש מהראשונים שכתבו, כי בכל מקום שנאמרה לשון: "נאמר" כו' "ונאמר" כו', אינה "גזירה שוה", אלא מידת "ילמד סתום מן המפורש"; וראה להלן בהערות.
נאמרה "שדה" לענין נזק למעלה, "וביער בשדה אחר",  4  ונאמרה "שדה" לענין תשלומין למטה (בסוף הפסוק) "מיטב שדהו ישלם". ויש לנו ללמוד בגזירה שוה:

 4.  כן פירש רש"י, ולפי זה "למעלה" אינו ראש הפסוק, כי לפני כן נאמר "כי יבער איש שדה או כרם ושלח את בעירה" וגו'. (ולכאורה גם מהרישא אפשר ללמוד, וראה "פני יהושע" בבבא קמא, וברש"י על התורה).
מה, כמו ש"שדה" האמורה למעלה היא שדה דניזק, שהרי בו הכתוב מדבר, אף "שדה" האמורה למטה, לענין תשלומי הנזק במיטב שדהו, בשדה דניזק דיבר הכתוב. ונמצינו למדים, שבמיטב שדהו של ניזק הוא משלם.
ורבי עקיבא סבר: אין ללמוד גזירה שוה זו, שהרי הכתוב "מיטב שדהו ישלם" מדבר על "שדהו" דהיאך דקא משלם, (של מי שמשלם), דהיינו המזיק, ולא אתי גזירה שוה ועקר ליה לקרא.  5 

 5.  על פי רש"י בבבא קמא. ולכאורה קשה, איך רבי עקיבא לא דרש את הגזירה שוה, והרי אי אפשר לחלוק על מי שאומר שקיבל מרבותיו גזירה שוה שנמסרה בסיני! ? (ראה תוספות שבת צז א). ואף אם הוקשה לרבי עקיבא מלשון הכתוב, דמשמע דהאיך דקא משלם, הרי יש לומר אהני גזירה שוה ואהני קרא! ? וב"מצפה איתן" בבבא קמא האריך, וכתב, שלפי דעת רבינו תם (הובאו דבריו בשיטה מקובצת בבא קמא ו ב מדברי מהר"י כ"ץ, ולהלן נט א בדברי תוספות שאנץ ותוספות ערכין טו א), שלא נמסרה כאן גזירה שוה, אלא במידת "ילמד סתום מן המפורש" למד רבי ישמעאל, אתיא שפיר.
ורבי ישמעאל אמר לך: אהני גזירה שוה, ואף אהני קרא. כלומר, משניהם אנו לומדים, הן מהגזירה השוה, והן ממשמעות הכתוב.
אהני (הועילה) גזירה שוה לכדאמרן (למה שאמרנו), שהמזיק משלם בעידית דניזק, ואכן כך הוא עיקר דינו.
וכן אהני קרא - שמשמע מיטב דמזיק - ללמדנו דאי אית ליה (אם יש לו) למזיק עידית וזיבורית, וזיבורית דידיה (של המזיק) לא שויא כעידית דניזק (אינה שוה כמו עידיתו של הניזק) ואי אפשר לקיים "מיטב דניזק", דאז משלם ליה המזיק ממיטב שלו.  6 

 6.  יש להסתפק בדעת רבי ישמעאל, האומר "אהני גזירה שוה ואהני קרא", האם דין אחד נאמר - עידית דניזק, אלא דאהני קרא שלא תאמר שאי אפשר לחייבו יותר מעידית הניזק, ובאופן שעידית דניזק משובחת מזיבורית דמזיק וגרועה מעידית שלו, לא ישלם אלא זיבורית, וקא משמע לן שלא יפחות מעידית של ניזק. או שמא שני דינים נאמרו, הראשון - עידית דניזק, ואם אי אפשר לקיימו, גובה הוא מעידית דמזיק. ונפקא מינה, אם יש למזיק עידית בינונית וזיבורית, ועידית דניזק משובחת יותר מזיבורית דמזיק ופחותה מבינונית שלו, כי אם תאמר "לא תפחות מעידית דניזק", יגבה מן הבינונית, ואם תאמר "עידית דמזיק", יגבה מן העידית. וראה ברא"ש בבבא קמא שהביא מחלוקת בזה, וברש"י ד"ה וזיבורית משמע, דמהשתא רמי דיניה דניזק אעידית דמזי, וראה ב"חידושי הריטב"א" (שנדפסו על שם רבינו קרשקש), שכתב "ודאי יהיב ליה בינונית, דהא מקיים ביה שפיר עידית דניזק, כיון דשויא טפי". וראה בחידושי רבי עקיבא איגר, שהקשה: אמאי לא נימא אהני קרא, באופן שאין לניזק נכסים כלל, דלולא קרא מסתברא, שאין צריך המזיק לשלם בעידית, ואהני קרא שיגבה מן העידית! ? וה"תפארת יעקב" מח ב ד"ה ונראה לי, סובר, שאף לדינא אינו גובה מן העידית.
שנינו בברייתא: רבי עקיבא אומר: לא בא הכתוב אלא לגבות לניזקין מן העידית. וקל וחומר להקדש שגובה מן העידית:
ומפרשינן: מאי (באיזה אופן נאמר) קל וחומר להקדש?
אילימא (אם נאמר) דנגחיה תורא דידן לתורא דהקדש (השור שלנו - של הדיוט - נגח שור של הקדש), ועל זה אמר רבי עקיבא שמשלם ממיטב.
אי אפשר לומר כך, כי המזיק הקדש פטור מתשלומי נזקו, ואינו משלם כלל, שהרי נאמר (שמות כא לה): "וכי יגוף שור איש את רעהו ומת, ומכרו את השור החי וחצו את כספו. או נודע כי שור נגח הוא. שלם ישלם שור תחת השור והמת יהיה לו".
שור "רעהו" אמר רחמנא, וממעט הכתוב "רעהו": ולא שור של הקדש, שהמזיק ממון של הקדש, פטור לגמרי!?  7 

 7.  א. ואם תאמר, עד כאן לא שמענו אלא בשור שנגח דהיינו קרן, אבל שאר אבות נזיקין יש לומר שהמזיק את ההקדש חייב, ורבי עקיבא בכהאי גונא מיירי! ? תירצו הראשונים, שמ"שור רעהו" הנאמר בקרן, וכן ממה שדרשו לענין אדם המזיק: "כי יאכל" - פרט למזיק (פסחים לב ב), יש ללמוד לכל אבות נזיקין, שכל מזיק הקדש פטור. ואף אם נאמר שהמזיק את ההקדש בשן ורגל חייב, מכל מקום אי אפשר להעמיד בכך את דברי רבי עקיבא, כי יש לפרוך: מה להדיוט שכן חייב בשאר נזיקין. והרמב"ן כתב, דבאותם אבות נזיקין שהמזיק את ההקדש חייב, אין צורך בקל וחומר, כי בכלל דינו של הדיוט הוא, ועל כרחך לא מיירי רבי עקיבא בכך. ב. ואין להקשות, שמא בקדשים קלים מיירי, ואליבא דרבי יוסי הגלילי הסובר ממון בעלים הוא וחייב! ? כי אם כן, הרי התשלום הוא לבעלים ההדיוט, ועל זה אין שייך קל וחומר דרבי עקיבא, "פני יהושע".
אלא, שמא תאמר, שכונת הברייתא לאדם האומר: הרי עלי מנה לבדק הבית, ונתחייב בדיבורו, ועל זה הוא שאמר רבי עקיבא "קל וחומר להקדש", לומר דאתי גזבר של הקדש ושקיל (יגבה) מעידית.
אף כך אי אפשר לומר, כי לא יהא אדם זה אלא בעל חוב להקדש, ובעל חוב אין דינו אלא בבינונית!  8 

 8.  קשה, הרי בדין תורה אנו עוסקים, ואם כן היה לגמרא לומר, בעל חוב דינו בזיבורית! ? ותירצו הראשונים, שהגמרא נקטה "בינונית" לרבותא, כי אפילו לרבי שמעון (להלן עמוד ב), אין דינו מן התורה אלא בבינונית. אי נמי, אפילו מדרבנן אין דינו אלא בבינונית. וראה עוד ברשב"א, ובשיטה מקובצת בבבא קמא.
וכי תימא, ליישב, דקסבר רבי עקיבא שכל בעל חוב הדיוט שקיל בעידית, כמו ניזקין שדינם בעידית,  9  ומבעל חוב דהדיוט יש ללמוד קל וחומר להקדש.

 9.  א. כי בעל חוב בעלמא דינו מן התורה בעידית, משום דילפינן מנזיקין, "חידושים מכתב יד". וכיון שבעל חוב נלמד מנזיקין, מובן מה שהביאה הברייתא את דין בעל חוב דהקדש בקל וחומר מנזיקין. ב. ראה להלן מט ב בהערה 6, שהועתק מדברי המאירי (אליבא דרבי שמעון), שבעל חוב גובה בעידית סברא הוא, שכיון שקיבל מעות שהן מיטב, עליו לשלם במיטב. וב"נמוקי יוסף" (בבא קמא ח א) כתב ללמוד בעל חוב בעידית, ממה שהלוה מוציא פחות שבכלים, וכל המטלטלין מיטב הם, ובסוגיא בבבא קמא ליתא תיבת "כניזקין". ואמנם יכולה היתה הגמרא להקשות: מה שייך דין בעל חוב דהקדש לניזקין, אלא דעדיפא מינה מקשי. ג. ואף שבעל חוב הדיוט גובה בבינונית מפני תיקון העולם, גבי הקדש אין חשש, ואוקמה אדאורייתא ללמוד מנזיקין, פני יהושע.
אכתי תיקשי: הא איכא למיפרך את הקל וחומר, ולומר: מה לבעל חוב דהדיוט,  10  שכן מצינו שיפה כחו של הדיוט בניזקין, לשלם לו כאשר הוזק, ולכך דין הוא שבעל חובו ישלם לו ממיטב.

 10.  "חידושי הריטב"א".
תאמר בהקדש, שכן מצינו שהורע כחו בניזקין שהמזיק את ההקדש פטור, ולכך אף בעל חובו של הקדש לא ישלם להקדש ממיטב!?  11 

 11.  ראה להלן בהערות שהובאה קושית הרשב"א: מהיכי תיתי לחלק בין גבוה להדיוט כדי שנצטרך ללמוד בקל וחומר. וממילא, גם לא שייך פירכא על הקל וחומר! ? ולפי דברי המאירי בהערה הקודמת, ניחא, כי לא קיבל מעות מן ההקדש, ואם כן אין בעל חוב דהקדש נכלל מסברא בדין בעל חוב דעלמא, ורק משום קל וחומר הוא, ושפיר פרכינן.
ומסקינן: לעולם כדאמרינן מעיקרא, דנגחיה תורא דידן לתורא דהקדש.
והא דקשיא לך הרי המזיק את ההקדש פטור, אימא לך: רבי עקיבא - שדרש קל וחומר לחייב את בעל השור לשלם, וממיטב - סבר לה כרבי שמעון בן מנסיא.
דתניא: רבי שמעון בן מנסיא אומר: שור של הקדש שנגח לשור של הדיוט פטור, כי אנו דורשים "שור רעהו" משלם ולא שור של הקדש.
ואולם, שור של הדיוט שנגח לשור של הקדש, בין אם השור הנוגח תם, ובין אם הוא מועד, הרי בעליו משלם נזק שלם, שלא פטרה תורה את התם מחצי נזק אלא כשהזיק את "שור רעהו" ולא את השור של הקדש.
ועל זה אמר רבי עקיבא: "קל וחומר להקדש". כי רבי ישמעאל סובר כחכמים, הפוטרים את מי שהזיק להקדש,  12  ואילו רבי עקיבא מחייב לשלם, וממיטב הוא משלם, קל וחומר מהדיוט.  13 

 12.  בהקדש ודאי פליגי, דמדלא אדכר רבי ישמעאל הקדש כלל, אלמא אית ליה דהקדש פטור כרבנן, "חידושי הריטב"א"; וכן משמע מרש"י ד"ה אי הכי, שלפי דברי הגמרא עכשיו, חולקים רבי ישמעאל ורבי עקיבא בשני דברים.   13.  א. הקשה הרשב"א: אם כן מאי קל וחומר, הא טעמו של רבי שמעון בן מנסיא הוא כמו שאמרו בבבא קמא לז ב, שהכל היו בכלל נזק שלם, אלא ש"רעהו" נתמעט מלשלם נזק שלם בתם, ואם כן חיובו של מזיק את ההקדש נכלל בדין התורה של כל מזיק, ולמה הוצרך רבי עקיבא להגיע לקל וחומר? וראה מה שתירץ הרשב"א, וראה עוד לעיל הערה 7 בשם הרמב"ן, ובחידושי רבי עקיבא איגר ד"ה מאי קל וחומר. ב. הקשו התוספות: אף אם רבי עקיבא סובר ששור שנגח שור של הקדש חייב, אכתי איכא למיפרך, מה להדיוט שכן יפה כוחו אצל אדם המזיק ובור, תאמר בהקדש שהורע כוחו שאדם המזיקו ובור פטורין! ? וראה מה שתירצו התוספות; ובתוספות הרא"ש כתב, שלדעת רבי שמעון בן מנסיא, אכן אדם ובור שהזיקו את ההקדש חייבין, ראה שם.
ופרכינן: אי הכי - שרבי ישמעאל ורבי עקיבא חולקים במחלוקת חכמים ורבי שמעון בן מנסיא - ממאי (מנין לך) דבעידית דניזק כזיבורית דמזיק נמי פליגי, שרבי ישמעאל סובר, שמשלם בזיבורית כיון שהיא כעידית דניזק, ורבי עקיבא סובר מעידית דמזיק!?
והרי דלמא, דכולי עלמא - רבי ישמעאל ורבי עקיבא - בדניזק שיימינן וכמו שאמר רבי ישמעאל "מיטב שדהו של ניזק", והכא בברייתא, בפלוגתא דרבי שמעון בן מנסיא ורבנן בלבד קמיפלגי:
דרבי עקיבא סבר לה כרבי שמעון בן מנסיא שאף המזיק שור של הקדש משלם נזק שלם, וממיטב, ורבי ישמעאל סבר לה כרבנן, ופטור לגמרי.
ומשנינן: אם כן, שלא נחלקו התנאים בביאור מה שכתוב "מיטב שדהו", מאי קאמר רבי עקיבא: "לא בא הכתוב", דמשמע דבקרא גופיה פליגי, וקאמר רבי עקיבא לא בא הכתוב לכך אלא לכך!?
ועוד, אם כדבריך, שרבי עקיבא מסכים לקולא שאמר רבי ישמעאל שאין הניזקין משלמין ממיטב דמזיק אלא ממיטב דניזק, אם כן מאי קל וחומר להקדש דקאמר רבי עקיבא? הלא משמע שלהקל בא, וכי בא רבי עקיבא להקל גם בהקדש!?  14 

 14.  כי אין לפרש שהקל וחומר מתייחס אל עצם החיוב שהמזיק חייב להקדש, שהרי הברייתא עוסקת באיכות התשלום שהוא מעידית, ולא בעצם החיוב. ואין לומר, שרבי עקיבא בא לחדש, שהקדש גובה מן העידית ולא מן הזיבורית, ומשום שדבר פשוט הוא, ואין בו רבותא, "חידושי הריטב"א" ; וראה מה שהקשו התוספות כאן ובבבא קמא על פירוש רש"י, ובדברי הריטב"א נתיישבה קושייתם.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת גיטין בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב |