פרשני:בבלי:ערכין יב א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

ערכין יב א

חברותא[edit]

איבעיא להו: נסכים הבאים בפני עצמן  77  (כגון שהביאו היום קרבן ציבור ולא הביאו נסכים עמו והביאום למחר, וכשר בכך כמבואר במנחות) טעונין שירה או אינן טעונין שירה.

 77.  החקרי לב (או"ח לט) מסתפק אם נסכים הבאים בפני עצמם כאן זה רק כשקרבים הנסכים ביום אחר, או שאפילו כשקרבים באותו יום רק שלא התקדשו בכלי בשעת שחיטת הזבח גם כן נחשב לענין שירה באים בפני עצמם. ולעיל ממעטת הגמרא מה כפרה ביום אף שירה ביום אך בלילה אין שירה, ולכאורה קשה, כיון שההלכה היא שנסכים הבאים בפני עצמם אינם טעונים שירה, אם כן, מדוע צריך מיעוט שאין שירה בלילה תיפוק ליה שנסכים הבאים עם הזבח שבהם יש שירה אינם קרבים כלל בלילה. ותירץ החקרי לב, שנפקא מינה לשיר של ביכורים או של קידוש העיר, שאלו דברים שנעשים בלילה ומכל מקום התמעטו משירה כשנעשים בלילה, עוד תירץ, שנפקא מינה אם הקריב את הנסכים ביום והתחיל לשיר כשמגיע הלילה צריך להפסיק לשיר. אך כתב החקרי לב שעיקר התירוץ הוא שנסכים שבאים באותו יום נקראים לענין זה באים עם הזבח ואף על פי שלא קדשו בכלי בשעת השחיטה, ונסכים שלא קדשו עם הזבח קרבים בלילה ולכן צריך מיעוט שגם בהם אין שירה בלילה. והמנחת חינוך (רצט ז) תירץ, שאת היין אפשר לנסך בלילה גם בנסכים הבאים עם הזבח, ולכן צריך מיעוט שלא יאמרו על הניסוך בלילה שירה.
ומפרשינן לצדדי הספק: כיון דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן "מנין שאין אומרים שירה אלא על היין וכו'" אמרינן על נסכים לחוד ואף שאין הזבח עמם, כי הכל תלוי ביין.
או דלמא על אכילה ושתיה, דהיינו זבח ונסכים יחד אמרינן, אבל אשתיה לחודיה ואף שהיא עיקר המחייב בשירה, מכל מקום בלי זבח שהוא אכילה, לא אמרינן  78 .

 78.  ומקשים מדוע הקרבת מנחת הנסכים אינה נחשבת אכילת מזבח לענין זה שיאמרו עליה שירה.
ובעי למיפשט: תא שמע, רבי יוסי: אומר מגלגלין זכות ליום זכאי וכו' ולויים עומדין על דוכנן ואומרים שירה.
והוינן בה: האי שירה מאי עבידתא? אילימא דעולת חובה, מי הויא אז בט' באב? והא בשבעה עשר בתמוז בטל התמיד.
ואלא דעולת נדבה, וכגון שהזדמן להם בן בקר כדלעיל. גם זה אינו. דהא תני רב מרי בריה דרב כהנא בעולת נדבה דלא צריכא שירה.
אלא לאו דנסכים של עולת חובה הקריבו, שהיו שייכים לעולת התמיד שמלפני י"ז בתמוז, והביאום עכשיו בפני עצמם ועליהם אמרו שירה. ותפשוט את הספק.
ודחינן: אמר רבא ואיתימא רב אשי: ותסברא, איך אפשר להעמיד כך? והלא מוצאי שבת היה, ושירה דיומיה "לה' הארץ ומלואה". ואילו השירה המוזכרת בברייתא באותו יום היתה ממזמור "וישב עליהם את אונם" ובשירה דארבעה בשבא הוא.
אלא בהכרח אילייא (קינה) בעלמא הוא דנפל בפומייהו ולא היה מחובת השיר של הקרבנות.
ומקשינן: והא עומדין על דוכנן קתני, ומוכח שהיה שיר של חובה.
ומשנינן: כדריש לקיש, דאמר ריש לקיש אומר שירה אף שלא על הקרבן, בתורת רשות.
ומקשינן: אי הכי בנסכים נמי לימא בתורת רשות, ומה היה כלל הספק.
ומשנינן: נפיק מינא חורבא שיאמרו שכשם שנסכים הבאים בפני עצמן רשות אף נסכים הבאים עם הזבח רשות היא. ולכן אם אינה חובה עדיף שלא לאומרה כלל.
והדרינן לפרש גופא דברייתא דלעיל: רבי יוסי אומר מגלגלין זכות ליום זכאי וכו', ומקשינן: בראשונה שחרב הבית במוצאי שביעית, מי משכחת לה?
והכתיב בנבואת יחזקאל שהיתה "בעשרים וחמש שנה לגלותנו, בראש השנה בעשור לחודש, בארבע עשרה שנה אחר אשר הוכתה העיר".
וקרא הכתוב לעשור בחודש, ראש השנה. ומפרשת הגמרא: איזוהי שנה שראש השנה חל בעשור לחודש? הוי אומר זה יובל. שיום הכיפורים שלו הוא כעין ראש השנה שאז תוקעים בית דין  79  ומשתחררים העבדים וחוזרות השדות לבעליהן ואז נראה שהיא שנת היובל. ונמצא שהשנה הי"ד לחורבן היתה שנת היובל  80 .

 79.  ביאר בטורי אבן (ר"ה ח ב) שחלות היובל תלוי בתקיעות של יום הכיפורים, ואם תקעו ביום כיפור הרי חל היובל למפרע מראש השנה, ונמצא שבין ראש השנה ליום הכיפורים היובל תלוי ועומד, שאם יתקעו ביום כיפור חל היובל כבר מראש השנה ואם לא יתקעו יתבטל היובל, ולכן העבדים לא משתחררים עד יום הכיפורים שאז מתברר שחל היובל על ידי התקיעה. אך מראש השנה כבר אינם עובדים לבעלים כי אם יתקעו כדין הרי הם משוחררים כבר מראש השנה ואינם צריכים לעבוד.   80.  הרמב"ם (פ"י משמיטה ויובל ה"ה) הביא שדעת הגאונים היא שבשנות החורבן בין בחורבן ראשון בין בחורבן השני מונים רק שמיטות ולא יובלים, ואחרי השמיטה של שנת ארבעים ותשע מתחילים מיד למנות שנה ראשונה לשמיטה הבאה. אך הראב"ד חולק וסובר שאף על פי שלא נוהג היובל בשעת החורבן מכל מקום מנו את שנת החמישים ליובל ורק אחר כך מתחיל המנין לשמיטה הבאה. ומסוגיא זו מוכח לכאורה כדעת הראב"ד, שהרי מבואר כאן שבזמן גלות בבל היתה נחשבת השנה שהתנבא יחזקאל שנת יובל, ולדעת הגאונים הלא זה כבר השנה הראשונה לשמיטה הבאה ואין לזה שום שם יובל.
ואי סלקא דעתך בחד בשבוע (דהיינו מוצאי שביעית) חרוב הבית, לא יתכן שהשנה הי"ד לחורבן שנת היובל היא. שהרי מחד בשבוע שבו היה החורבן לחד בשבוע שלאחריו שמונה שנים הן (יחד עם שנת החורבן). ונמצא שמוצאי השמטה השניה שנת תמני היא למוצאי שמטה הראשונה. ועד לחד בשבוע אחריני דהיינו מוצאי שמיטה השלישית כבר הוי שנת חמיסר למוצאי שביעית הראשונה. ושנת היובל לעולם במוצאי שביעית היא. ואיך יאמר הכתוב ששנת היובל היא שנת ארבע עשרה לחורבן.
ומשנינן: אמר רבינא, בארבע עשרה שנה שאמר הפסוק, אין משמעותו עם שנת החורבן. אלא אחר שנה שהוכתה העיר, ומאז עברו ארבע עשרה שנה עד אותה נבואה. והיתה הנבואה בשנת ט"ו לחורבן.
ופריך: אי הכי, שהיתה בשנת ט"ו, מדוע כתוב "בעשרים וחמש שנה לגלותנו"? והלא בשנת העשרים ושש לגלות הוין.
דאמר מר: גלו ישראל עם יכניה בשנה שבע לכיבוש נבוכדנצר את מלכות יהויקים, וגלו גם בשנת שמונה (ולקמן יתבאר מהו שמונה). ובגלות השניה של צדקיהו גלו בי"ח שנה לכיבוש יהויקים וגלו בי"ט שנים (וחשב המקשה שגלות נוספת היא בי"ט מלבד שנת הי"ח).
ויחזקאל גלה עם גלות יכניה. משנת שב שהיא גלות דיחזקאל ועד תמני סרי שהיא שנת גלות צדקיהו שבה חרב הבית, אחת עשרה שנים הן ואותן חד סרי שנים ועוד חמש עשרה שנים לאחר החורבן שאז היתה נבואת יחזקאל כפי שאמר רבינא, שנת העשרים ושית מגלות יחזקאל הוי כבר, ובפסוק כתוב רק כ"ה.
ומשנינן: אמר לך רבינא, ולדידך שאמרת שהיתה הנבואה בשנת י"ד לחורבן, מי ניחא קרא? מכדי גלו בגלות צדקיהו נמי בתשע עשרה שנה לכיבוש יהויקים כמובא למעלה. ואם כן, משנת שב דגלות יחזקאל ועד שנת תשסרי שהיא סוף גלות צדקיה (ואז חרב הבית), תרתי סרי שנין הוי. ואותן י"ב שנים ועוד ארבע סרי שנה שלאחר החורבן (שאז היתה הנבואה) שנת העשרים ושית לגלות יחזקאל, הוין והרי כתוב "בעשרים וחמש שנה לגלותנו".
אלא מאי אית לך למימר, שלעולם שנת כ"ו היא, וקורא לה "עשרים וחמש שנה" משום שמחשבים לבר משתא דגלו בה, ולאחריה היו כ"ה.
וכמו שלדבריך זה חוץ מהשנה שגלו, לדידי נמי יש לפרש כן. דלבר משתא שגלו בה זוהי "עשרים וחמש שנה לגלותנו". ובאמת היא כבר שנת כ"ו.
ומקשינן: זה מובן אם החורבן היה בשנת י"ח לכיבוש יהויקים. אך מכל מקום, לפי האמור לעיל שבשנת תשסרי היה, לרבינא קשיא, שאף אם תחשיב את השנים חוץ משנת הגלות, הרי יש כ"ו שנה מגלות יחזקאל עד הנבואה הנ"ל. שתים עשרה שנים בין הגלות שבשנת השבע לחורבן שבשנה הי"ט, ועוד ארבע עשרה שנה לאחר החורבן שאז נאמרה הנבואה.
ומשנינן: מי סברת שלש גלויות הוי, ושנה י"ח ושנה י"ט שתי שנים נפרדות הן? לא כך הוא. אלא רק שתי גלויות היו.
וכך מתפרש מה שאמר מר. גלו בשבע לכיבוש יהויקים על ידי נבוכדנצר שהיא שנת השמונה למלכות נבוכדנצר. וזו היא הגלות הראשונה של יכניה, ובגלות השניה של צדקיהו גלו בשנת שמונה עשרה לכיבוש יהויקים שהיא שנת תשע עשרה למלכות נבוכדנצר. ואין בין גלות יכניה לבין גלות צדקיה והחורבן אלא י"א שנים. (וממילא מיושבים דברי רבינא).
דאמר מר: בשנה ראשונה למלכותו כיבש נבוכדנצר את נינוה.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת ערכין בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א |