פרשני:בבלי:ערכין ו ב

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

ערכין ו ב

חברותא[עריכה]

ומקשינן: איני והא ר' ינאי שהיה גבאי צדקה, יזיף לוה ממעות צדקה לצרכו ופרע. ואיך עשה כך? והרי הן כבר ביד גבאי.
ומשנינן: שאני רבי ינאי, שנוח להם לעניים בזה שלוה. דכמה דמשתהי המעות בידיו ואין לו לפרוע, מעשה (הרי הוא כופה) לציבור, שאומר שאין לו מעות לחלק וכופם לתת, ומייתי להו, ויש רווח לעניים.
תנו רבנן: ישראל שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת - אסור לציבור לשנותה לצרכי ציבור אחרים.
סבר רבי חייא בר אבא למימר: לא שנא לדבר הרשות, ולא שנא לדבר מצוה אסור.
אמר ליה רב אמי, הכי אמר ר' יוחנן: לא שנו שאסור לשנותה אלא לצרכי ציבור שהם דבר הרשות  100  . אבל לדבר מצוה מותר  101  לשנותה.

 100.  כתב המרדכי שזה שמותר לשנות רק לדבר מצוה ולא לדבר הרשות, מדובר רק כשכבר השתמשו בזה לדבר מצוה, אבל לפני שהשתמשו למצוה אמנם הנודר חייב לקיים את נדרו ולתת את החפץ לציבור, אבל הציבור יכולים לשנותו גם לדבר הרשות כיון שהזמנה לאו מילתא היא וחפץ שייחדו אותו למצוה לא חל הייחוד ואפשר להשתמש בו לדבר הרשות. וכאשר כבר השתמשו בו למצוה שמותר לשנותו רק למצוה, כתב המרדכי שמותר לשנותו גם למצוה קלה יותר, ואף על פי שהדין הוא מעלין בקודש ואין מורידין, כל זה רק בתשמישי קדושה אבל תשמישי מצוה מותר להוריד למצוה קלה.   101.  בשו"ע (או"ח קנג יד) מבואר שאם הנותן עדיין גר בעיר ומוחה שלא לשנות את החפץ, אסור לשנות אפילו למצוה אחרת.
ומוכיח כך מדאמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: עובד כוכבים  102  שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת, עד שלא  103  נשתקע שם בעליה, שעדיין אומרים מנורה זו היא נדבתו של פלוני, אסור לשנותה. משנשתקע שם בעליה (שכבר נשתכח מי הוא הנודב) מותר לשנותה. והוינן בה: למאי אסור לשנותה? אילימא לדבר הרשות, מאי איריא  104  עובד כוכבים דוקא? והרי אפילו בישראל שהתנדב נמי אסור לשנותה.

 102.  כתב הרמ"א (או"ח קנד יא) שמומר לעכו"ם שנתן שעוה או נר לבית הכנסת אסור להדליק. וכתב הט"ז שכל זה במומר לעבודה זרה, אבל מגוי מקבלים כמבואר כאן שגוי תורם מנורה או נר לבית הכנסת. ובביאור הגר"א ביאר שמגוי מקבלים לבית הכנסת כמו שמקבלים ממנו קרבן להקריב במקדש. אך מומר לעבודה זרה שאין מקבלים ממנו קרבן הוא הדין שלבית הכנסת לא מקבלים ממנו.   103.  בשו"ע (יו"ד רנט ג) פסק והמקור הוא מהירושלמי במגילה, שאם שם הנותן חקוק על הכלי הרי זה נחשב שלא נשתקע שם הבעלים ואסור לשנות.   104.  כתבו התוספות, שהיתה יכולה הגמרא להקשות שאם לדבר הרשות אפילו בנשתקע שם הבעלים צריך להיות אסור כי אסור לשנות ממצוה לרשות. ומבואר שדעת התוספות היא, שלדבר הרשות אסור לשנות אפילו בנשתקע שם הבעלים. אך דעת הרמב"ם שבנשתקע שם הבעלים מותר לשנות גם לדבר הרשות, ומקורו של הרמב"ם אולי מהערת התוספות מזה שלא מקשה הגמרא שאם לדבר הרשות אפילו בנשתקע יהיה אסור, והוכיח מכאן הרמב"ם שבאמת בנשתקע שם הבעלים מותר לשנות גם לדבר הרשות. והשפת אמת מביא שבתוספתא ובירושלמי מפורש כדעת הרמב"ם שבנשתקע שם הבעלים מותר לשנות גם לדבר הרשות.
אלא בהכרח מדובר לדבר מצוה. וטעמא שאסור דוקא משום דעובד כוכבים הוא שנדב, דפעי וצועק למה שיניתם ממה שנתתי. ויש בזה חילול ה'. לפיכך כל זמן שלא נשתקע שם בעלים ממנה אסור לשנותה אף לדבר מצוה. אבל לאחר שנשתקע שוב אין לחשוש לכך ומותר. אבל ישראל דלא פעי, ששומע לדברי חכמים שהתירו לשנות, שפיר דמי, ומזה הוכיח שפיר ר' אמי דאית ליה לר' יוחנן דבישראל שנדב מותר לשנות לצורך מצוה.
שעזרק טייעא (עובד כוכבים היה) אינדב שרגא לבי כנישתא דר' יהודה. שנייא רחבא לדבר  105  מצוה קודם שנשתקע שמו ממנה, ואיקפד עליה רבה משום הטעם דלעיל.

 105.  בשיטה מקובצת (בהשמטות) הקשה, הרי זה כבר בא ליד גבאי, ובבא ליד גבאי אסור לשנותה. וכתב שיש אומרים שלגבאי אסור לשנות אפילו לדבר מצוה ולבני העיר מותר לשנות לדבר מצוה, ויש אומרים שלדבר מצוה גם לגבאי מותר לשנות, ולבני העיר מותר לשנות אפילו לדבר הרשות, ולשיטה זו מובן שהיה מותר לרחבא לשנות לדבר מצוה כדין גבאי.
איכא דאמרי: שניא רבה ואיקפד רחבא. ואיכא דאמרי: שניא חזנא (שמש) דפומבדיתא ואיקפד רחבא, וגם איקפד רבה.
וטעמו של מאן דשניא, סבר, דלא שכיח שעזרק במתא ולא ידע ששינו. ומאן דאיקפד סבר שמכל מקום אסור לשנות, כי זימנין דמיקרי שעזרק ואתי לעיר וידע ששינו ויצעק על כך.
מתניתין:
הגוסס והיוצא ליהרג על ידי ב"ד  106  - לא נידר ולא נערך (ומפרש בגמ' הטעם). ר' חנינא בן עקביא אומר: יוצא ליהרג נערך, מפני שדמיו של נערך קצובין בפרשת ערכין, ולא בשוויות מכירתו לשוק תלוי הדבר, ולכן לא איכפת לנו בזה שאין לו שיווי להמכר בשוק. אבל לא נידר, מפני שאין דמיו של נידר קצובין אלא חיוב דמיו תלוי בשוויו להמכר בשוק, וזה, אינו שוה כלום.

 106.  כתב הרמב"ם (פ"א מערכין הי"ג) שדין זה הוא במי שנגמר דינו למיתה בבית דין של ישראל דוקא ולא בבית דין של עכו"ם. וכתב הכסף משנה שכך מבואר בגמרא בגיטין שמי שנגמר דינו למיתה בבית דין של עכו"ם איננו נחשב כמת, ולא סומכים על זה להתיר את אשתו. והמשנה למלך תמה עליו, שאין שום שייכות לשם. כי שם השאלה היא האם אחרי שנגמר דינו למיתה ודאי הרגו אותו או לא, ועל זה יש שני לשונות בגמרא במי שנגמר דינו בבית דין של עכו"ם, אם סומכים על זה שודאי הרגו אותו, ואשתו מותרת, או לא. אך לענין ערכין, הנידון הוא מחיים, ועל ידי שנגמר דינו למיתה הרי הוא כמת שאין לו ערך. וזה ודאי רק בבית דין של ישראל, שדינם דין. ולא בבית דין של עכו"ם, שאין דינם נחשב דין, וממילא איננו כמת. ואף על פי שגם כשנגמר דינו בבית דין של עכו"ם שוב אין לו מחיר בשוק, מכל מקום, לענין ערכין אין זה משנה כלום, והרי הוא כמו מנוול ומוכה שחין, שאף על פי שאין להם דמים, מכל מקום, ערך יש להם. והוסיף המשנה למלך, שאם נגמר דינו בבין דין ישראל ואחר כך ברח, גם כן אין חייבים לשלם את ערכו, וכמו בגוסס, שאפילו אם חי אחר כך, לא חייבים בערך שהעריכוהו.
ר' יוסי אומר: היוצא  107  ליהרג עצמו - נודר ומעריך ומקדיש, ואם הזיק חייב בתשלומין. (וזוהי מימרא נפרדת ואינה שייכת לרישא של המשנה, והגמ' מפרשת מה הכוונה).

 107.  הלחם משנה מדייק מהרמב"ם (פ"א מערכין הי"ד) שהזכיר דינים אלו שמעריך ונודר רק ביוצא ליהרג, שסובר הרמב"ם שגוסס איננו נודר ומעריך. אך התוספות (ד א ד"ה ולא) כתבו, שגוסס נודר ומעריך, וכמו שמפורש במסכת שמחות. וכתב הלחם משנה, שיתכן שגם הרמב"ם סובר כך שגוסס נודר ומעריך, וזה שהזכיר דינים אלו רק ביוצא ליהרג, זה משום הדין שאם הזיק חייב. והתוספות בקידושין (עח ב ד"ה לא צריכא) דייקו מרש"י שגוסס איננו יכול להקנות, והתוספות הקשו עליו ממסכת שמחות, שמפורש שהוא נודר ומקדיש. אך דחו ראיה זאת כי יש לומר, שהקדש שונה כי בהקדש אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. אך בסוף הוכיחו התוספות שגוסס יכול לגרש ומוכח שהוא בן דעת גמור והוא הדין שיכול גם להקנות.
גמרא:
ומקשינן: בשלמא גוסס לא נידר, כיון דלאו בר דמים הוא לימכר בשוק. ולא נערך, משום דלאו בר העמדה  108  והערכה הוא, שאינו יכול לעמוד. וממעטים אותו לעיל מו"העמידו הכהן" "והעריכו הכהן". אלא יוצא ליהרג - בשלמא לא נידר, משום דלאו בר דמים הוא שאין לך אדם שקונהו שהרי יפסיד מעותיו. אלא לא נערך - אמאי לא? והרי בערכין לא צריך שיהיה הנערך בר דמים.

 108.  והרמב"ם (פ"א מערכין הי"ג) כתב שהטעם שגוסס איננו נערך הוא מפני שרוב גוססים למיתה והרי הוא כמת, ומת אין לו ערך ודמים. (ועיין לעיל הערה 55)
ומשנינן: כדתניא: מנין היוצא ליהרג ואמר אחר ערכו עלי שלא אמר כלום? ת"ל "כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה". כלומר, כל הנחרם ליהרג לא יפדה ערכו, שאינו  109  נערך.

 109.  גם בזה כתב הרמב"ם שטעם הדבר הוא, כיון שנגמר דינו למיתה הרי הוא כמת ואין לו לא ערך ולא דמים.
יכול אפילו קודם שנגמר דינו ליהרג, מאחר שעבר עבירה שיתחייב עליה מיתה, שוב אינו נערך? תלמוד לומר בפסוק זה "מן האדם", ללמדנו שרק מקצת מהיוצאים ליהרג אינם נערכים, ולא כל האדם הנהרגים אינם נערכים, אלא יש מהם שנערך, והיינו מי שדינו שיוצא להיהרג אך עדיין לא נגמר דינו.
ומקשינן: ולר' חנינא בן עקביא דאמר: היוצא ליהרג נערך מפני שדמיו קצובין, ולא דורש את הפסוק כך, האי "כל חרם" מאי עביד ליה?
ומשנינן: מיבעיא ליה לכדתניא: רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר: לפי שמצינו למומתין בידי שמים כגון בעלים של שור המועד שהמית אדם שכתוב בהם "השור יסקל וגם בעליו יומת" בידי שמים, שנותנין ממון ומתכפר להם, שנאמר "אם כופר יושת עליו וגו'", יכול אף בחייבי מיתה בידי אדם כן שיועיל כופר לפוטרם ממיתה, תלמוד לומר "חרם לא יפדה"! שמי שדינו ליהרג אין לו פדיון ליפטר ממיתה.
אין לי אלא מיתות חמורות שלא ניתנה שגגתן לכפרה, כגון מגדף ומקלל, שאם עבר עליהן בשוגג אינו מביא קרבן, שכיון שהם חמורות, אם עבר במזיד שדינו במיתת ב"ד אינו נפטר על ידי ממון. אבל מיתות קלות כמו רוצח ומחלל שבת, שהן קלות בזה שאם שגג בהן נתנה שגגתן לכפרה, בקרבן או בגלות, מנין שגם להם לא מועיל כופר לפוטרם ממיתה אם הזידו? תלמוד לומר מזה שלא כתוב "חרם" אלא "כל חרם" שגם אלו אינם נפדים.
שנינו במשנה: רבי יוסי אומר נודר ומעריך: והוינן בה: וכי תנא קמא ברישא מי אמר שיוצא ליהרג לא נודר ומעריך? והרי לא דיבר אלא בנידר ונערך. ובמה המחלוקת?
ומשנינן: אלא בנודר ומעריך ומקדיש כולי עלמא לא פליגי שמועיל ביוצא ליהרג. כי פליגי בחיוב תשלומין באם הזיק ונהרג קודם שעמד בדין. תנא קמא סבר אם הזיק אינו חייב  110  בתשלומין, ורבי יוסי סבר אם הזיק חייב בתשלומין.

 110.  מבואר בהמשך הסוגיא שהמחלוקת היא אם מלוה על פה שאין עליה שטר גובה מהיורשים או לא. וכתבו התוספות, שבמקדיש מובן שכולם מודים שהיוצא ליהרג יכול להקדיש, כי זה חל מיד על מה שהקדיש ואין כאן חוב שצריך לגבות מהיורשים. אך הקשו התוספות, שבנודר ומעריך הרי זה רק חוב, ואם כן, גם בזה צריכים לחלוק כמו שחולקים בהזיק, ובגמרא מבואר שבנודר ומעריך גם כן אין מחלוקת וגובים מהיורשים. ותירצו התוספות, שנודר ומעריך זה חל מיד ולכן כולם מודים שגובים מהיורשים, ותמהו האחרונים על דבריהם שהרי בגמרא להלן (כ א) מפורש שלגבות ערך מהיורשים תלוי במחלוקת אם מלוה על פה גובה מהיורשים. והחתם סופר פירש שכאן הרי מדובר ביוצא ליהרג, והוא כמו שכיב מרע שדבריו ככתובים ומסורים, ובזה דוקא כתבו התוספות שערכו ונדרו חלים מיד וגובים מהיורשים, והגמרא להלן מדברת בסתם אדם שהעריך וזה באמת חוב רגיל ותלוי במחלוקת אם מלוה על פה גובה מהיורשים. ובעולת שלמה ביאר, שכאן כיון שהוא יוצא ליהרג הרי כשהוא נודר ומעריך הוא יודע שלא יספיקו לגבות ממנו בחייו, ובוודאי כוונתו לשעבד את נכסיו, וכשאדם מתכוון בפירוש לשעבד את נכסיו כולם מודים ששעבודא דאורייתא וגובים מלוה על פה מהיורשים. ובשיטה מקובצת תירץ את קושיית התוספות, שרק בנזקין שהזכיר רבי יוסי שחייב לשלם, חולק תנא קמא, וסובר, כיון שזה מלוה על פה, איננו גובה מהיורשים. אך בנודר ומעריך לא הזכיר כלל רבי יוסי שחייב לשלם, רק אמר שחל הנדר והערך, ובזה מודה גם תנא קמא שחל הנדר והערך, אלא שלא יגבו מהיורשים כדין מלוה על פה שאינה נגבית מהיורשים.
ומפרשינן: במאי קמיפלגי? אמר רב יוסף: במלוה על פה אם גובה מן היורשין של הלוה לאחר מיתתו קמיפלגי.
תנא קמא סבר, מלוה על פה אין בה שעבוד נכסים, ולכן אינו גובה מן היורשין, ורק הלווה עצמו חייב לפרוע. וחיוב מזיק הוא מלוה על פה, שהרי אין על זה שטר ואין גובים מהיורשים. ורבי יוסי סבר מלוה על פה יש בה שעבוד נכסים, ולכן גובה אף מן היורשין, ואף שכבר אין הנכסים של הלוה, כבר נשתעבדו הנכסים מחיי הלוה, וכמו כן במזיק אף שהוא מלוה על פה, גובה הניזק מיורשי המזיק.
רבה אמר לפרש מחלוקתם: דכולי עלמא בין רבנן ובין רבי יוסי סוברים מלוה על פה אינו גובה מן היורשין. שאין שעבוד נכסים רק במלוה בשטר. והכא במתניתין במלוה הכתובה בתורה (שהתורה חייבתו בתשלומין, כמזיק וכדו', ולא שהוא מחייב את עצמו כמלוה) קמיפלגי.
תנא קמא סבר: מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא אלא היא כמלוה על פה. לפיכך אף במזיק לא משתעבדים הנכסים ואינו גובה מן היורשים.
ורבי יוסי סבר: מלוה הכתובה בתורה כמו חיוב מזיק, ככתובה  111  בשטר דמיא, ומשתעבדים הנכסים, וגובה מן היורשים.

 111.  כתב בקצות החושן (רעח ו) שמלוה הכתובה בתורה שהיא ככתובה בשטר זה רק לענין שגובים מנכסים משועבדים, אבל לענין טענת פרעתי, ודאי יכול החייב לטעון פרעתי, כמו כל מלוה על פה שאין עליה שטר.
ואיכא דמתני לה את דברי רב יוסף ורבה, אהא דתניא: היוצא ליהרג, הוא שחבל באחרים  112  חייב. אחרים שחבלו בו פטורין. כי אין  113  לו דמים.

 112.  בקצות החושן (שנא ב) הביא את דברי הסמ"ע, שאדם אשר התחייב מיתת בית דין שוב איננו מתחייב בחיובי ממון, כיון שכבר חייב מיתה הרי הוא פטור מחיובי ממון מדין קם ליה בדרבה מיניה. ובקצות החושן הוכיח לא כך מכאן שמפורש בברייתא שהיוצא ליהרג שחבל באחרים חייב, הרי מוכח שחיוב מיתה שאינו חל בבת אחת עם חיוב הממון לא שייך בזה קם ליה בדרבה מיניה וחייב בתשלומים.   113.  כך פירש רש"י שהטעם שפטורים על חבלתו הוא, כיון שעומד ליהרג אינו שווה כלום ופטורים עליו. וכתב הגרי"ז, שלפי זה רק מנזק פטורים עליו כיון שאין לו שיווי, אבל בצער וריפוי חייבים עליו כיון שהם אינם תלויים בשיווי. אך מהגמרא בסנהדרין הוכיח הגרי"ז, שפטורים עליו מכל החיובים וגם מצער וריפוי, ועל כן ביאר הגרי"ז, שייסוד הפטור הוא כי מאחר שנגמר דינו למיתה הרי הוא גברא קטילא, וכשם שההורגו פטור ממיתה כך אין עליו את כל דיני נזיקין. ונפקא מינה מכאן לרודף אחרי חברו להורגו והזיקו אותו בצורה שאינה מועילה להצלת הנרדף, שאם טעם הפטור ביוצא ליהרג הוא משום שאין לו שיווי, הרי כאן יהיו חייבים בחבלתו כי יכול להפסיק לרדוף ויהיה אסור להורגו ואם כן, יש לו שיווי. אך אם הטעם משום שהוא גברא קטילא הרי כשהוא רודף הדין שצריך להרגו והוא גברא קטילא ואם כן, יהיו פטורים על חבלתו.
רבי שמעון בן אלעזר אומר: אף הוא (היוצא ליהרג) אם חבל באחרים פטור. שלא ניתן לאחר שנגמר דינו ליהרג לחזרת עמידת בית דין. שאי אפשר להחזירו לב"ד ולדונו שוב על חיוב חבלתו, כיון שאסור לענות את דינו אלא יהרג לאלתר.


דרשני המקוצר[עריכה]

מסכת ערכין בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א |