פרשני:בבלי:ערכין ז א

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

ערכין ז א

חברותא[עריכה]

ומקשינן: מכלל, דתנא קמא שמחייב, סבר שניתן לחזרת עמידת ב"ד לחייבו על חבלה? והרי זה עינוי הדין ולא יתכן שחולק בזה.
ומשנינן: אמר רב יוסף: לעולם גם תנא קמא מודה שאין מחזירים אותו לב"ד, אלא במלוה על פה גובה מן היורשין קמיפלגי. תנא קמא סבר מלוה על פה גובה מן היורשין, ויעמוד הנחבל לדין עם היורשין, ואף שחבלה כמלוה על פה היא, מכל מקום גובה מן היורשים.
ורבי שמעון בן אלעזר סבר, מלוה על פה אינו גובה מן היורשין. וכיון שהחובל עצמו אינו חוזר לידון בב"ד אין לחייב את היורשים. כי אין שעבוד נכסים במלוה על פה.
רבה אמר: דכולי עלמא בין רבנן ובין רבי שמעון בן אלעזר מודים דמלוה על פה אינו גובה מן היורשין. והכא בברייתא, במלוה הכתובה בתורה כחבלה שמחיוב התורה הוא, קמיפלגי. תנא קמא סבר ככתובה בשטר דמיא ולכן גובה מן היורשים, ורבי שמעון בן אלעזר סבר מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא, אלא כמלוה על פה היא, ולכן אינו גובה מן היורשים.
מיתיבי: החופר בור ברשות הרבים, ונפל עליו שור והרגו, פטור בעל השור, שהרי פשיעה של הנהרג היא. ולא עוד, אלא שאם מת השור, יורשי בעל הבור חייבין לשלם דמי שור לבעליו כדין בור שהזיק. הרי שמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר היא. וקשה על מה שפירשנו מחלוקת תנא קמא ורבי יוסי במשנה שלתנא קמא יורשים פטורים. וסתם משנה שאומרת שיורשין פטורים סותרת לסתם ברייתא האומרת שיורשים חייבים.
ומשנינן: אמר רב אילא אמר רב: הברייתא מדוברת כשעמד החופר בדין לפני שמת, וכבר חייבוהו לשלם. ומעשה ב"ד הוא כמלוה בשטר ומשתעבדים הנכסים, ולכן גובה מן היורשים.
ופרכינן: והא הרגו קתני, וכיצד נפרש שעמד בדין לפני שמת?
ומשנינן: כאן מדובר כשעשאו טריפה  114 , ולא מת מיד, אלא הספיק לעמוד בדין לפני מותו.

 114.  וכתב המהרי"ץ חיות שבהכרח לומר, שאחר כך מת האדם, שאם לא כך, מה בכלל הנידון שהשור פטור מכופר והרי כל זמן שלא מת האדם לא שייך כלל חיוב כופר, אלא צריך לפרש שעשאו טריפה ועמד בדין על נזק השור, ואחר כך מת החופר ובזה משמיעה הברייתא שמכל מקום פטור השור מכופר כי האדם גרם לעצמו.
ופריך: והאמר רב נחמן: תני רב חנא את הברייתא שמדובר כשנפל השור ומת והפיל עמו גוש עפר וקברו לחופר בו ושוב לא שייך לומר שעמד בדין לאחר מכן, ואפילו באופן זה חייבים היורשים.
ומשנינן: והלכתא הברייתא שחייבים היורשים מדובר דיתבי דיינים אפומא דבירא ועדיין חי החופר, ושם גמרו את דינו, ולכן חייבים היורשים  115  כיון שנגמר הדין בחייו וחל שעבוד נכסים.

 115.  במלוה בשטר הדין הוא שגובים מהלקוחות רק מיום אחד אחרי הזמן שכתוב בשטר, כי השעבוד חל רק מסוף היום שכתוב בשטר, והסתפק בקצות החושן (לט ו) בעמד בדין שנעשה בזה שעבוד נכסים, אם גם זה רק מלמחרת או שחל השעבוד מיד בגמר הדין. והוכיח זאת מכאן, שמבואר כאן שאם יושבים הדיינים על פי הבור וגומרים את דינו, אז משתעבדים נכסיו וגובים מהיורשים, ואף על פי שמת מיד אחר כך. הרי מבואר שבהעמדה בדין חל השעבוד מיד ולא רק למחרת, שאם היה חל רק למחרת הרי הוא כבר מת ולא יכול לחול שעבוד על הנכסים שכבר שייכים ליורשים.
תנו רבנן: היוצא ליהרג בבית דין לאחר שהביא קרבנו מזין עליו (זורקין בשבילו) דם חטאתו ודם אשמו על המזבח. ואין זה כחטאת שמתו בעליה כי עדיין חי הוא.
חטא בשוגג באותה שעה שיוצא ליהרג בעבירה שחייבין עליה קרבן, אין נזקקין לו לחייבו בקרבן אלא נהרג מיד.
ומפרש לה: מאי טעמא? אמר רב יוסף: מפני שאין מענים לעכב את דינו מלהורגו עד שישחט הזבח ויזרק הדם.
ומקשינן: אמר ליה אביי: אי הכי, אפילו ברישא של הברייתא נמי נאמר שאין מענין את דינו, ומדוע מחכים עד שמזים עליו.
ומשנינן: הרישא מדובר כגון שהיה זבחו זבוח באותה שעה ורק מחוסר זריקה הוא. ולא נחשב עינוי דין בשיעור זמן מועט של זריק ה.
ותו פרכינן: אבל אין זבח של היוצא ליהרג עדיין זבוח באותה שעה שיוצא ליהרג, מאי? לא נעכב את דינו עד שיקריב, וקשה, אדתני בסיפא חטא באותה שעה אין נזקקין לו, ליפלוג בין דין הרישא לדין הסיפא וליתני בדידה ובין הרישא בין הסיפא כשחטא קודם לכן והביא קרבן, ובסיפא ישמיענו במה דברים אמורים שהיה זבח זבוח באותה שעה, אבל אין זבח זבוח כבר, לא נזקקין לו.
ומשנינן: הכי נמי קאמר, חסר בברייתא וכך כתוב: במה דברים אמורים שהיה זבח זבוח באותה שעה. אבל אין זבח זבוח באותה שעה נעשה כמי שחטא באותה שעה ואין נזקקין לו.
מתניתין:
האשה שיצאה ליהרג על ידי בית דין והיא מעוברת, אין ממתינין  116  לה מלהורגה עד שתלד, אלא הורגין את העובר עמה כי גוף אחד הוא.

 116.  בטעם דין זה שממיתים גם את העובר, מצאנו כמה שיטות בראשונים. הר"ן (חולין יט א מדפי הרי"ף) רצה לפרש שהטעם הוא משום שעובר ירך אמו והגמר דין ליהרג חל גם עליו. אך דחה זאת הר"ן, שהרי מבואר שאם כבר נולד (ואפילו בישבה על המשבר) לא הורגים את הוולד, הרי שלא חל עליו הגמר דין של האם. ולכן פירש הר"ן, שהטעם הוא משום עינוי הדין של האם, וכדי שלא לענות את דינה בהמתנה למיתה ממיתים אותה מיד אף על פי שעל ידי זה מת גם העובר, וכן דעת התוספות כאן שהטעם שאין ממתינים הוא משום עינוי הדין. ורש"י כאן פירש, שהטעם הוא כי העובר הוא גוף אחד עם האם, והבין הגרע"א שכוונתו לדין עובר ירך אמו. והתוספות בסנהדרין (פו א ד"ה עובר) ביארו, בשם רבינו תם, שאף על פי שעובר לאו ירך אמו, מכל מקום כיון שחיות העובר תלויה באם הרי זה כמו שנגמר הדין גם על העובר. ובישבה על המשבר, הדין הוא שממתינים לה עד שתלד. ולפי השיטות שבמעוברת אין ממתינים משום שעובר ירך אמו, מובן שבישבה על המשבר ממתינים, ששוב אין הוא גוף אחד עם האם, וכלשון הגמרא: כיון דעקר, גופא אחרינא הוא. אך לפי השיטות שהטעם משום עינוי הדין, הרי צריך ביאור מדוע בישבה על המשבר ממתינים ואין חוששים לעינוי הדין? וכתב בעולת שלמה, שאפשר לפרש, כיון שיושבת על המשבר וכבר עומדת ללדת מיד משום זמן מועט אין בזה עינוי הדין. אך תמה על זה שהרי בגמרא מפורש שהטעם מפני שהוא כבר גופא אחרינא, וזה מתאים לשיטות שהטעם משום שעובר ירך אמו.
אבל ישבה על המשבר לילד (ופירש"י לפני שנגמר דינה  117  והתוס' חולקים ומפרשים שאחרי שנגמר דינה) ממתינין  118  לה עד שתלד, כי באותה שעה כבר נעקר הולד וזז ממקומו, והוא כגוף בפני עצמו ואסור להורגו.

 117.  התוספות מקשים על רש"י שהרי במשנה כתוב יצאה ליהרג, ולשון יוצא ליהרג הוא רק אחרי גמר דין, ועוד הקשו שהרי הטעם שמעוברת אין ממתינים לה עד שתלד זה משום עינוי הדין, ועינוי הדין שייך רק אחרי גמר דין ואם כן, מוכרח שהמשנה מדברת אחרי גמר דין. ובליקוטי הלכות כתב שגם רש"י מודה שבישבה על המשבר ממתינים לה גם אם כבר נגמר הדין, שהרי העובר כבר גופא אחרינא ואסור להרגו, ומה שפירש רש"י שמדובר לפני גמר דין זה כדי להשמיע שהרישא שמעוברת אין ממתינים לה מדובר גם קודם גמר דין, ואף על פי שלא שייך טעם עינוי הדין לפני גמר דין, מכל מקום גומרים מיד את דינה והורגים אותה משום "ובערת הרע מקרבך" שלא להשהות את הריגת חייבי מיתה. אך התוספות חולקים, וסוברים שאם עדיין לא גמרו את הדין ממתינים לה מחמת הסברא שהעובר הוא ממון של הבעל ואין ראוי להפסידו, וזה דוחה את ה"ובערת הרע מקרבך". ולשיטת התוספות צריך לומר, שהרישא מדובר כשהתעברה אחרי שגמרו את דינה, או שכשגמרו את דינה לא ידעו שהיא מעוברת, אבל לעולם כשהיא מעוברת לא גומרים את דינה אלא ממתינים עד שתלד.   118.  הקשה בשיטה מקובצת מהמשנה באהלות, שאשה מעוברת שמקשה ללד כל זמן שלא הוציא העובר את ראשו מותר להרגו, הרי שאין איסור הריגה בעובר אפילו בישבה על המשבר. ותירץ השיטה מקובצת, שכאן האיסור הוא משום ממונא דבעל. אך חזר והקשה מזה שמחללים שבת לצורך הצלת עובר, הרי שגם עובר נחשב נפש ואם כן, חוזרת הקושיא מדוע כשלא הוציא את ראשו מותר להרגו. ותירץ, שעובר הוא כספק נפש ולכן מחללים שבת להצלתו. אך מכל מקום הורגים אותו לצורך הצלת האם כי היא ודאי נפש והוא ספק נפש, וספק נדחה מפני ודאי.
האשה שנהרגה נהנין בשערה אף על פי שמת אסור בהנאה. בהמה שנהרגה בידי ב"ד אסורה בהנאה. ולמדים זאת מ"בעל השור נקי" שכתוב לגבי שור הנסקל והיינו נקי מנכסיו ולא יהיה לו מהם שום הנאה.
גמרא:
שנינו במשנה אין ממתינין לה עד שתלד, ומקשינן: פשיטא, כגופה היא העובר.
ומשנינן: איצטריך, סלקא דעתך אמינא הואיל וכתיב "ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה וגו' כאשר ישית עליו בעל האשה" ומשלם דמי ולדות לבעל, הרי שעובר ממונו של הבעל הוא, ולכן נאמר שלא ליפסדיה מיניה מהבעל את הולד ונמתין לה עד שתלד, קמ"ל שאין ממתינין.
והוינן בה: ואימא הכי נמי שנמתין כדי שלא יפסיד הבעל.
ומשנינן: אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: אמר קרא באשת איש שזינתה "ומתו גם שניהם" הנואף והנואפת. ומרבים מזה לרבות את  119  הולד. וחשבה הגמרא כעת שה"שניהם" מיותר, כי היה מספיק לכתוב "ומתו".

 119.  דעת רש"י בסוטה (כו א) שאשה שנסתרה משקים אותה מי סוטה גם כשהיא מעוברת, והתוספות שם חולקים עליו, שהרי כאן מבואר בסוגיא שלא היו הורגים אשה מעוברת אלא רק מחמת הפסוק "ומתו גם שניהם" לרבות את הולד, ואם כן, בהשקאת סוטה שאין ריבוי למעוברת לא ישקו אשה מעוברת.
ומקשינן: והא האי פסוק "גם שניהם" לדרשה אחרת מיבעיא ליה. שדורשים: מזה שכתוב "שניהם" שאין חיוב מיתה אלא עד שיהיו הנואף והנואפת שניהם שוים דהיינו בני עונשין. אבל אם היא קטנה והוא גדול או להיפך אף הגדול  120  אינו נהרג. דברי רבי יאשיה. ואם כן אין ייתור לדרשה כאן לולד.

 120.  כך פירש רש"י, והתוספות בקידושין (י א) הקשו עליו מהברייתא המפורשת, שגדול שבא על קטנה אשת איש חייב, ולכן פירש רבינו תם, והובאו דבריו כאן בשיטה מקובצת, שמדובר בגדול שבא על קטנה מאורסת, ולדעת רבי מאיר שהדין סקילה הוא רק בנערה מאורסה ולא בקטנה מאורסה, ולמדים מהפסוק שהבא עליה פטור גם מחנק, כיון שהיא כשתהיה בת עונשים (דהיינו, נערה) יהיה דינה בסקילה, לכן גם מי שבא עליה פטור מחנק כי צריך שיהיו "שניהם שוים" בעונש.
ומשנינן: כי קאמרת לרבות את העובר לא "משניהם" למדים אלא מיתור "גם שניהם".
וזה שנאמר במשנה: ישבה על המשבר ממתינין לה עד שתלד, מאי טעמא? כיון דעקר הולד ממקומו גופא  121  אחרינא הוא ואסור להורגו.

 121.  כתב הרמב"ם (פ"א מרוצח ה"ט) שאשה מעוברת שמקשה לילד הורגים את העובר מפני שהוא כרודף אחריה להרגה. וכתב באחיעזר (ח"ג ע"ב ג') שזה שהוצרך הרמב"ם לטעם שהוא רודף כי מדובר במקשה ללד והעובר אז כבר גופא אחרינא כמבואר כאן בגמרא. אך כשעדיין לא ישבה על המשבר והעובר הוא כמו גופה, בזה אין צורך לטעם רודף, אלא כשם שחותכים את ידה ורגלה להצלתה כמו כן אפשר לחתוך את העובר שהוא כאחד מאיבריה.
אמר רב יהודה אמר שמואל: האשה המעוברת היוצאה ליהרג, שאין ממתינין לה, כמבואר במשנה, ונהרגת מיד - מכין אותה כנגד בית הריון כדי שימות הולד תחלה, כדי שלא תבוא לידי ניוול. שאם תהיה חיות בולד יצא לאחר מיתתה וניוול  122  הוא לה.

 122.  הקשה השפת אמת שהרי המנהג הוא שמעוברת שמתה עושים כל מיני פעולות להוציא את העובר, והרי בגמרא כאן מבואר שזה ניוול לאשה שיצא העובר אחרי מיתתה. ותירץ השפת אמת שכאשר יוצא העובר מת אין בזה ניוול ורק כשיוצא עדיין חי זה ניוול.
ופריך: והא קיימא לן דהולד מיית ברישא לפני מיתת אמו, ואם כן אין לחשוש שיצא לאחר מיתתה ותתנוול.
ומוכיחים כך דתנן: תינוק בן יומו אם נפלה לו ירושה נוחל, ומנחיל אם מת בו ביום.
ואמר רב ששת לפרש: נוחל היינו בנכסי האם, ומנחיל היינו להנחיל לאחין מן האב. (ובלי זה שיורשים אותו לא היו יורשים אותה שהרי הם אינם קרוביה).
ודוקא בן יום אחד, אבל עובר באופן כזה לא מנחיל. כיון דהוא מיית ברישא לפני אמו. ואין הבן יורש את אמו בקבר לאחר מיתתו, בשביל להנחיל לאחין מן האב. (ואף שיש דין משמוש בירושה, שהמת יורש בקבר כשמת מורישו ומנחיל ליורשיו, זהו דוקא בירושת האב אבל לא בירושת האם).
ומוכח מזה שלא שייך  123  שעדיין תהיה בו חיות לאחר מיתת האם, וקשה על רב יהודה אמר שמואל שחושש לזה.

 123.  הקשה בנתיבות המשפט (רעו ג) שהרי יש לומר, שזה ספק שיצא העובר חי, ומכל מקום מספק לא מוציאים את הירושה מחזקת יורשי האם לידי יורשי הבן. ותירץ, שקושיית הגמרא היא לפי אותם תנאים שבספקות כאלה הדין הוא שחולקים ביניהם יורשי שני הצדדים, ואם כאן הכל שייך ליורשי האם מוכח מכאן שאין זה ספק אלא וודאי שהעובר מת לפני האם.
ומשנינן: הני מילי שהולד מת קודם לגבי מיתה שמעצמה מתה, איידי דולד זוטרא חיותא מחיותה של האם עיילא טיפה דמלאך המות ומחתך ליה לסימנין של העובר ברישא. אבל נהרגה בידי אחרים היא מתה ברישא.
והדר פריך: וכי הוא מיית ברישא במתה אמו? והא הוי עובדא שמתה האם ופרכיס העובר עד תלת פרכוסי.
ומשנינן: אמר מר בר רב אשי: פרכוס זה לא חיות הוא, מידי דהוי אזנב הלטאה שאחרי שחותכים אותה דמפרכסת, ואע"פ שאין בה חיות.
אמר רב נחמן אמר שמואל: האשה שישבה על המשבר ומתה בשבת, מביאין סכין וקורעין את כריסה ומוציאין את הולד להצילו  124 , שפיקוח  125  נפש  126  הוא.

 124.  הקשו התוספות בנדה (מד א ד"ה איהו) שהרי מבואר כאן בסוגיא שבמתה האם מת העובר לפניה, ואם כן, כאן שמתה האם כבר מת העובר ומה שייך להצילו. ותירצו התוספות שכאן הרי מדובר בישבה על המשבר שכבר נעקר הוולד והוא כגופא אחרינא ובזה אינו מת לפני אמו, ובשיטה מקובצת כאן ביאר, שהרי זה שמת העובר לפני אמו מבואר בגמרא משום שהטיפה של מלאך המוות נכנסת בו. אך בישבה על המשבר ונעקר לצאת כבר נסתם החיבור לאמו ואיננו ניזון ממנה, והטיפה שנכנסת בה לא מגיעה אליו. אך רש"י כאן כתב: דזימנין דמיקרי דהיא מייתא ברישא. וביאר המגן אברהם (של י) שכוונתו לומר, שלפעמים חי העובר גם אחרי מיתת האם, ומשום שזה פיקוח נפש חוששים גם לספק רחוק, ומחללים שבת להצלתו. וכן מבואר בשו"ת רמ"א שגם בלא נעקר העובר לצאת ומתה האם, מחללים שבת להצלתו.   125.  כתב הרמ"א (או"ח של ה) שבזמן הזה לא נוהגים כך, כי אין אנחנו בקיאים לדעת מתי היא מיתת האם, וכל זמן שלא ברור שמתה אסור לחתוך כי זה מקרב את מיתתה, וכאשר כבר ברור לנו שמתה שוב כבר מת העובר ואי אפשר להצילו.   126.  בשיטה מקובצת הקשה מהמשנה באהלות, האומרת שאשה מעוברת המקשה ללדת, הורגים את העובר שבמעיה לצורך הצלתה, ומוכח מזה שעובר אין לו דין נפש ולכן מותר להורגו, ואם כן, איך מחללים עליו שבת. ותירץ, שכאן מדובר שכבר הוציא את ראשו, וכבר נחשב נפש, וכמבואר במשנה שם, כי אחרי שהוציא את ראשו אין נוגעים בו, לפי שאין דוחים נפש מפני נפש. והתוספות בנדה (מד א ד"ה איהו) דנים בעובר שמתה אמו אם ההורגו חייב מיתה, ואמנם הדין הוא שההורג עובר פטור, אבל יש לומר, שבמתה אמו ואיננו תלוי בה שוב הוא כמו ילוד המונח בקופסה, וחייבים עליו. ורצו התוספות להוכיח מכאן, שמבואר שמחללים שבת על עובר, והרי עובר איננו נפש ואיך מחללים עליו שבת, אלא מוכח, כיון שמתה אמו שוב הוא נחשב שנולד ולכן מחללים עליו שבת והוא הדין שההורגו חייב. אך דחו התוספות ראיה זו, שיש לומר, שאפילו במתה אמו אין העובר נחשב ילוד, ומכל מקום מחללים עליו שבת כמו שמחללים על גוסס בידי אדם אף על פי שההורגו פטור. והרא"ש ביומא (פ"ח סי"ג) הביא דברי הבה"ג שמעוברת שהריחה מאכל ביום כיפור מאכילים אותה ממנו גם כשהחשש הוא רק על העובר, והוכיח מזה הרמב"ן שפיקוח נפש של עובר דוחה גם כן את כל התורה, וכמו שמוכח מסוגיא זו שמעוברת שמתה מחללים שבת לצורך הצלת העובר. אך הביא הרא"ש שיש חולקים וסוברים שעל פיקוח נפש של עובר אסור לעבור איסור, וכאן כיון שמתה האם שוב אין הוא עובר אלא ילוד שדלת נעולה בפניו. הרי שיש כאן שלש שיטות בראשונים בביאור הדין שמחללים שבת להוצאת העובר, לדעת הבה"ג שפיקוח נפש של עובר דוחה את כל האיסורים הרי זה כפשוטו, ולדעות שפיקוח נפש של עובר אינו דוחה איסור צריך לומר שכאן מדובר כשכבר הוציא ראשו, או, כיון שמתה אמו הרי הוא כילוד.


דרשני המקוצר[עריכה]

מסכת ערכין בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א |