פרשני:שולחן ערוך:אבן העזר נא א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:אבן העזר נא א

סעיף א[עריכה]

איש ואשה שהיו ביניהם שדוכין, ואמר לה: כמה את מכנסת לי, כך וכך, ואמרה לו: וכמה אתה נותן לי^א או כותב לי כך וכך (רמב"ם), (ואין חילוק בזה בין נשואין ראשונים לשניים^ב) (כן נראה מהרמב"ם וכ"כ הריב"ש סי' שמ"ה), וכן האב שפסק ע"י בנו ובתו: כמה אתה נותן לבנך כך וכך, וכמה אתה נותן לבתך כך וכך; הגה: ודוקא בדברים כאלו, שביד האב לקיים, אבל אם פוסק על בנו שיעשה איזה דבר, כגון לילך אחריה למקום אחר, אינו נקנה באמירה, דאין זה תלוי באב רק בבן (מרדכי פרק הנושא ובפרק מי שמת); עמדו וקדשו^ג, קנו אותן הדברים ואע"פ שלא היה ביניהם קנין, ואלו הן הדברים הנקנים באמירה (כתובות קב,ב); והוא שיהיו הדברים שפסקו מצויים ברשותם, שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם^ד (רמב"ם) ודברים אלו לא ניתנו ליכתב, לפיכך אפילו נכתבו, אינם כשטר שיטרוף בהם ממשועבדים^ה (גמ' ע"פ רמב"ם). בד"א, כשפסק האב לבתו, בין קטנה בין גדולה, או לבנו ובנישואין הראשונים^ו, (וי"א דבעינן דעמדו וקדשו מיד ולא הפסיקו בדברים אחרים, אבל הפסיקו בדברים אחרים, לא^ז (טור), וכן אם קדשו ואח"כ פסקו, לא מהני (תוספות פ' נערה), וי"א דבעינן גם כן דהתנו כן ביחד, אבל אם עשו בלא תנאי אלא כל אחד אומר מעצמו, אינו נקנה באמירה^ח) (ריב"ש סימן שמ"ה); אבל אח שפסק לאחותו, או אשה שפסקה לבתה, וכן שאר קרובין, וכן האב שפסק לבנו או לבתו, בנשואין שניים, לא קנו אותם הדברים עד שיקנו מיד הפוסק, שיתן כך וכך (ירושלמי,רי"ף,רמב"ם,רא"ש). הגה: הדברים הנקנים באמירה, או שפסק האב וקנו מידו, הוי כשאר חוב, ואפי' מת האב קודם שנשאה, החתן מוציא מן היורשין, ואפילו ממשעבדי^ט, כשאר חוב (ריב"ש סי' קכ"ט). וי"א דאין מנכין לבת מירושתה^י, הואיל וזכתה בהן בחיי האב; אבל אם אמר: אתן כך וכך, וכן חתן שפסק לעשות לה כתובה כך וכך, ובשעת הנשואין חוזרים בהם, עיין בח"ה סי' רמ"ה אם צריך לקיים מצד הקנין, אבל מצד הקנס שפסקו על עצמן ודאי צריך לקיים^יא, ולכן נהגו לעשות תנאים חדשים קודם הנשואין, כן נראה לי. וכל הדברים שנתבארו כאן שאינן נקנין באמירה, היינו דוקא במתנה מרובה, ולעשיר; אבל הפוסק לעני, צריך לקיים משום דהוי כנדר^יב (ב"י בשם ר"מ וכן הוא בירושלמי); וכן בעשיר מתנה מועטת, אית ביה משום מחוסרי אמנה אם חזר בו (ב"י בשם הרשב"א). (ועיין בח"ה סי' רמ"ט בהלכות מתנה). החתן צריך לשלם שכר התנאים, אם לא נכתב רק שטר אחד (נ"י פרק גט פשוט), אבל אם נכתבו ב' שטרות, כל אחד משלם שלו. כל מה שפוסקין צריכין ליתן קודם שיכנוס, אבל לא יוכל לומר: כנוס ואח"כ אתן, אבל אם רוצה להשליש המעות, הרשות בידו (הגהות אלפסי). ועיין בח"ה סי' ע"ג סעיף ח' מי שנשבע ליתן נדוניא לחתנו והוא מרגיל קטטה עם הבת^יג, ובמהרי"ק שורש פ"א.

כתובות קב,ב: אמר רב גידל אמר רב: כמה אתה נותן לבנך? כך וכך, וכמה אתה נותן לבתך? כך וכך, עמדו וקידשו קנו, הן הן הדברים הנקנים באמירה.

א. נותן לי: ח"מ,ב"ש – וכן אם מבקשת שיתן לבתה או לשאר קרוביה. מוכח מכתובות קא,ב שהגמ' מעמידה את דברי המשנה "הנושא את האשה, ופסקה עמו לזון את בתה חמש שנים" בשטרי פסיקתא.

ב. בנישואין שניים: ריב"ש,רמ"א: כשהחתן והכלה עצמם פוסקים מועיל אפי' בנישואין שניים.

נתיבות משפט: דוקא כשפוסק לאשתו ולא כשפוסק לביתה. כך מוכח מהירושלמי.

שער המלך: אף בפוסק לביתה, לפי שהבבלי חולק. וכן הבין הב"ש שהרי הביא לריב"ש ראיה מהבבלי לגבי הפוסקת עם בעלה שיזון את ביתה שהגמ' העמידה בשטרי פסיקתא, אף שלבסוף דחה הראיה שמא שם לנותן היו אלו הנישואין הראשונים, ובכך מודה הירושלמי שמועיל אף שלמקבל היו נישואין שניים.

ג. פסקו בשעת נישואין: ר' האי,רמב"ם,שו"ע סו,ח: מועיל. הריב"ש מסתפק ונראה שנוטה לדעת הרמב"ם. בדעת הר"ן^[1] כתב הד"מ שסובר כמרדכי אולם הב"ח והב"ש תמהו וכתבו שסובר כרמב"ם.

מרדכי^[2],רמ"א שם: לא מועיל. כן כתבו הד"מ, הב"ח והב"ש בדעת המרדכי, ואילו הח"מ סו,ח כתב שיש לדחות שלא סובר כך.

ד. הקנאת דשלב"ל באמירה: רמב"ם,שו"ע: אי אפשר להקנות באמירה בלבד בשעת הקידושין.

עיטור,ריב"ש: אפשר להקנות. סברתם היא שלאמירה בשעת הקידושין יש כח גדול יותר מאשר לקנין, וכמו שמצאנו שאף שלדעת הרמב"ם א"א להקנות בקנין דבר שאינו קצוב (אין הלכה כמותו בכך) מ"מ באמירה בשעת קידושין מודה שאפשר.

ריב"ש,ח"מ: גם לדעת הרמב"ם אפשר להתחייב או להשתעבד בדשלב"ל באמירה, כמו שבעלמא מועיל בכך קנין, ודוקא בלשון מתנה לא מועיל. אמנם הפרישה סובר שלדעת הרמב"ם אף לשון התחייבות אינו מועיל, וביארו שאע"פ שבקנין מועיל, מ"מ אמירה ללא קנין בשעת קידושין גרועה יותר.

ה. לא ניתנו ליכתב: כתובות קב,ב: א"ל רבינא לרב אשי: דברים הללו ניתנו ליכתב או לא ניתנו ליכתב? א"ל: לא ניתנו ליכתב.

רש"י: אין בכח האמירה לשעבד אף אם שניהם רוצים בכך, ולפיכך אין לכתוב שטר אפילו מדעת שניהם.

תוס': אע"פ שסתם קנין לכתיבה עומד, בסתם אמירה אין כוונתם להשתעבד, ולכן אין לכתוב שטר אלא מדעת שניהם. והביאו הסבר נוסף בשם ר"ח ור"ת, שהקנין מועיל אף אם לא נכתב שטר.

רמב"ם,שו"ע: הטור הבין שהרמב"ם כרש"י, אולם המ"מ והשו"ע ביארוהו שאינו עומד להיגבות ממשועבדים (כדעת התוס' שבסתם אין כוונתו להשתעבד) ולכן אף אם יבוא לפנינו שטר כתוב לא נגבה ממשועבדים. כלומר, לא נאמר אחריות טעות סופר ונתלה שרצו להשתעבד.

קשה לכו"ע – מה הבעיה לכתוב שטר, הרי כתיבת השטר עצמה יכולה לשעבד, וא"כ מעתה ישתעבד?

רש"ל: אכן לכתוב עם תאריך של כתיבת השטר אין בעיה, אך הדיון כאן הוא לגבי כתיבת שטר עם תאריך הפסיקה. הו"ד בדרישה.

ח"מ,ב"ש: מדובר שכתבו דברים כהוויתן, אך אם יכתבו שטר גמור אכן ישתעבדו.

ו. נישואים הראשונים: ח"מ,ב"ש – מספיק שמצד המתחייב אלו נישואין ראשונים. מהגמרא לגבי הפוסק לזון את בת אשתו אפשר להוכיח שלפחות אחד משני הדינים המובאים בסעיף נכונים – או שכאשר החתן והכלה עצמם מתחייבים אפשר להתחייב אף בנישואין שניים, או שמספיק שלמתחייב אלו נישואין ראשונים, מ"מ להלכה שני הדינים נפסקו, שהרי הריב"ש והרמ"א פסקו את הראשון והח"מ והב"ש פוסקים גם את השני.

ז. כשפסקו שלא בסמוך לקידושין: כתובות קח,ב: הפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל, תשב עד שתלבין ראשה.

קשה – מדוע יכול לחזור ולא נקנה באמירה?

רשב"ם: מדובר שלא פסקו בסמוך לקידושין.

תוס': מדובר בנישואין שניים.

רמ"ה: אכן נקנה אלא שלא היו לו מעות לפרוע.

רשב"ם,טור,רמ"א: מועיל רק כשהפסיקה סמוכה לקידושין.

תוס': אין הדבר מוכח.

ב"י: לא היה לטור לכתוב דין זה בסתם ללא מחלוקת.

ח. אמר מעצמו: ח"מ – אין כוונת הריב"ש למעט מקרה שרק אחד מהם התנה, שהרי משמע בגמ' לגבי הפוסק לבת אשתו שזה מועיל, אלא כוונתו למעט מקרה שהתחייב מעצמו ללא שקדמה דרישת הצד השני, ואז אין זה אלא פיטומי מילי בעלמא. ראה ב"מ סו,א שהמתנה לטובת חברו הוי פיטומי מילי (בתנאים מסויימים).

ט. ממשועבדים: הב"ש מבאר שדין זה מוסב על "קנו מידו", שכן בדברים הנקנים באמירה לא גובים ממשועבדים. וכתב הט"ז שמדובר שעשו שטר ממש, שבכך גם הרמב"ם מודה, שהרי הרמ"א לא השיג לעיל על השו"ע שפסק כרמב"ם לגבי "לא ניתנו להיכתב".

י. ניכוי מהירושה: הרמ"א כאן פסק שאין מנכים ואילו בחו"מ רפו,ג פסק שמנכים. הח"מ והב"ש תירצו שכאן מדובר שעשה הקנין על גוף ההתחייבות עבור בנו או שהיתה פסיקה בשעת קידושין, ואילו בחו"מ מדובר שלא היתה פסיקה בשעת קידושין ולא קנין עבור בנו אלא רק קנין על הקנס (באם לא יעמדו בהתחייבויות). הח"מ הסתפק אם הקנין הנעשה בימיו הוא קנין עבור הזוג על ההתחייבות או קנין למחותנו על הקנס. הב"ש כתב שכאשר נעשה קנין סתם הוא על הקנס. יתכן שניתן לפסוק בכך את ספיקו של הח"מ.

יא. קנין אתן: רשב"א: קנין אתן מועיל. הו"ד בב"י חו"מ קצה.

רשב"ש: לא מועיל אע"פ שקנו מידו, אך אם אומר מעכשיו מועיל.

ב"י כאן: מועיל כשקנו מידו מכיוון שכל קנין הריהו כאומר מעכשיו. עיין שו"ע חו"מ סי' רמה.

מהרי"ו: המתחייב בשידוכין לעשות כך וכך לכתובה, אפילו אם עשו קנין האשה לא קנתה, ולמ"ד שקנין אתן מועיל, מועיל לחייבו לכתוב זאת בכתובה אך לא מקנה בפועל את החפצים. הח"מ כתב שהמהרי"ו הכריע שמועיל אלא שלא קנתה מיד, הרמ"א בחו"מ סימן רמה כתב שהכריע שלא מועיל, ואילו הב"ש כתב שלא הכריע (וכן משמע מלשון המהרי"ו עצמו), ויישב את הרמ"א שאולי הבין כהסברו השני (של הב"ש) במהרי"ו (כמבואר לקמן), ומה שכתב שהמהרי"ו חולק על הב"י אין כוונתו שלדעתו קנין אתן אינו מועיל אלא שבניגוד לב"י הסובר שלמ"ד שמועיל החפצים נקנים לגמרי, לדעת המהרי"ו הוא רק חייב לתת אך טרם נקנו החפצים ואם מת אין היורשים חייבים.

ב"ש: מכיוון שהוי ספיקא דדינא אם קנין אתן מועיל אין להוציא מידיו^[3]. למ"ד שקנין אתן מועיל הסתפק הב"ש בכוונת המהרי"ו אם עסק דוקא במקרה שהקנין היה על התחייבות לתת שטר, אך אם התחייב לתת מתנה המתנה נקנית מיד, או שאף במקרה זה רק חייב לתת מתנה אך היא לא נקנית מיד.

יב. הפוסק לעני: הב"ש הביא בשם המהרי"ל שמי שכתב להלביש ביתו הוי נדר וצריך לקיים כי הזוג עניים הם בשעת השידוכים. משמע מלשונו שכל זוג נחשב עניים בשעת השידוכים, אך קשה כי א"כ תמיד יחול מטעם נדר ולא משמע כך בשו"ע, ואכן במהרי"ל עצמו כתוב "כי הזוג עניים היו", וכן ציטטו בשמו הד"מ והח"מ, וא"כ מדובר במקרה מסויים שבו היו עניים. עוד כתב המהרי"ל, שאם שני הצדדים התחייבו לבניהם העניים, אף אם אחד לא קיים דבריו, השני חייב לקיים נדרו.

יג. מדובר שם שחושש שאם יתן הנדוניא תיגבר הקטטה, ופסק שם המהרי"ק שאינו צריך לתת כי על דעת כך לא נשבע.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים[עריכה]