פרשני:שולחן ערוך:יורה דעה שעד ג

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:יורה דעה שעד ג

סעיף ג – הגדרת מת מצווה[עריכה]

מסכת שמחות פרק ד הלכה טז[עריכה]

איזהו מת מצוה? כל שהוא צווח ואין בני העיר שומעין קולו, אבל היה צווח ובני העיר שומעין קולו - אין זה מת מצוה. רבי אומר: לעולם הוא מת מצוה, עד שיהא שם כדי נושאי המטה וקובריה, אבל אם יש שם כדי המטה וקובריה - אין זה מת מצוה.

נזיר מג ע"ב[עריכה]

והתניא: איזהו מת מצוה? כל שאין לו קוברין, קורא ואחרים עונין אותו - אין זה מת מצוה.

• מה הגדר של מת מצווה: (ב"י)

• רבנו ירוחם – אם המת כשהיה חי, היה קורא ולא היה בא אליו אף אדם, נחשב כמת מצווה.

• י"א (מובא ברבנו ירוחם) – אם המת כשהיה חי, היה קורא ולא היו באים אליו בני משפחתו, נחשב כמת מצווה.

• רמב"ן ורא"ש ע"פ הירושלמי – אם המוצא את המת, קורא ולא בא אליו אף ישראלי, נחשב כמת מצווה.

  • הכרעה: השו"ע פסק כרמב"ן וסיעתו: "איזהו מת מצוה? שמצאו בדרך או בעיר של נוכרים, ואין לו קוברים, וממקום שמצאו אינו יכול לקרות ישראל שיענהו ויבא ליטפל בו ולקוברו - אסור לו לזוז משם ולהניח את המת, אפילו לילך לעיר להביא קוברים, אלא יטמא עצמו ויקברנו. אבל אם היו ישראל קרובים למקום המת, שהמוצא את המת קורא אותם והם עונים לו ובאים לקברו - אין זה מת מצוה שיטמא עליו הכהן, אלא קורא אותם והם קוברים. באו בני העיר, אם יש לו כל צרכו - מושך את ידיו".

טומאת כהן לנשיא ות"ח[עריכה]

ירושלמי נזיר פרק ז ה"א[עריכה]

אי זהו מת מצוה? כל שהוא צווח ואין בני העיר באים, באו בני העיר, הרי זה מושך את ידו. עד היכן {כמה יבואו בשביל שיעזבו הכהן}? עד כדי נושאי המיטה וחילופיהן וחילופי חילופיהן. בשאינן צריכין לו, אבל אם היו צריכין לו - לא בדא, בשאינו מכירין אותו {שהוא ת"ח}, אבל אם היו מכירין אותו - לא בדא... והנשיא כבודו לכן. ומהו שיטמא {בסתם מת} בהן לכבוד הנשיא? כד דמך ר' יודן נשייא, אכריז רבי ינאי ואמר: "אין כהונה היום".

• כתב רמב"ן (תוה"א שער הסוף – עניין הכהנים אות לה, הובא בב"י) ע"פ מסקנת הירושלמי, שלסתם מת ואפילו שהוא רבו - אסור לכהן להיטמא, אך לנשיא – רשאי הכהן להיטמא: "התירו אצל נשיא שיטמאו לו הכל".

• וכ"פ החזו"ע (ח"ב הל' טומאת כהנים סע' ל, עמ' פא): "נשיא שהוא ראש הסנהדרין, בזמן חכמי התלמוד, שמת, היה מצוה על הכל להטמאות לו, שעשאוהו כאילו הוא מת מצוה. ובזמן הזה אין דין זה נוהג, כיון שאין לנו סנהדרין ולא נשיא".

מת מצווה שיש לו קוברים בשכר[עריכה]

• כתב הרמ"א ע"פ הריטב"א: "יש אומרים אם אינו מוצא שיקברוהו, רק בשכר - אינו חייב לשכור משלו, אלא מיטמא, אם ירצה". וכ"פ החזו"ע (אבלות ח"ב הלכות טומאת כהנים הערה כט עמ' עט).

כהן שיש לפניו מת מצווה ונוכרים יכולים לטפל בו[עריכה]

• האם מותר לכהן להיטמא למת מצווה כשיש נוכרים שיכולים לטפל בו: (חזו"ע ח"ב הל' טומאת כהנים הע' כט עמ' פא)

• פחד יצחק – מותר, שלקוברו ע"י נוכרים הוי בזיון למת, וגדול כבוד הבריות שדוחה לאו ד"לא תסור".

• שו"ת טוב טעם ודעת (לגר"ש קלוגר ח"א סי' רפט) – אסור, משום שאין זה גנאי גדול שנוכרים יקברוהו.

  • הכרעה: החזו"ע הכריע כדעת הפחד יצחק: "אם יש מת מצוה ואין שם רק כהן, אך יש שם נוכרים שאפשר לטפל במת על ידם... - מותר לו להטמאות".

ספק מת מצווה[עריכה]

• כתב הרמ"א ע"פ הב"י בשם הרשב"א: "מת הנמצא, ולא ידעינן אם נוכרי ואם ישראל הוא - אזלינן בתר רובא הנמצאים שם {ע"פ הכלל "כל דפריש מרובא פריש" שאינו קבוע אלא נייד שהלך בדרך (ש"ך ס"ק ב ובאה"ג ס"ק (⁰) ע"פ הרשב"א)}, אם לא שנוכל לומר כל קבוע כמחצה על מחצה".

• וכתב הש"ך (ס"ק ג) ע"פ הלבוש (בעטרת זהב), אם היו במקום קבוע תשעה גויים וישראל אחד, ונהרג אחד מהם - יש להחמיר עליו, כדין "כל קבוע כמחצה על מחצה דמי", שנחשב מת מצווה וצריך לקבור אותו במקומו שמא ישראל הוא. אבל כיוון שזה רק ספק - כהן לא נטמא לו.

בעניין מת מצווה בימינו – עיין לעיל סי' שסד סע' ג, עמ' 150.[עריכה]

מתוך הספר שירת הים - לפרטים