פרשני:שולחן ערוך:יורה דעה שעה ז

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:יורה דעה שעה ז

סעיף ז – באיזה אופן מועיל יאוש[עריכה]

אדם שנעלמה גופתו במים שיש להם סוף[עריכה]

מסכת שמחות פרק ב הלכה י[עריכה]

מי שנפל לים {באופן שיש לים סוֹף, והאדם לא נמצא וידוע שמת (בעל העיטור ע"פ הרי"ף)}, או ששטפו נהר, או שאכלתו חיה רעה... מאימתי מתחילין למנות? משעה שנתיאשו לבקש. מצאוהו איברים איברים - אין מונין עד שימצאו ראשו ורובו, רבי יהודה אומר השדרה והגולגולת הרי הן רובו.

• וכ"פ השו"ע ע"פ בעל העיטור בשם הרי"ף: "מי שטבע במים שיש להם סוף, או שיצא קול שהרגוהו לסטים, או שגררתו חיה, מאימתי מונים? - משנתיאשו לבקש. מצאוהו אברים אברים ומכירין אותו בסימני גופו - אין מונין לו עד שימצא ראשו ורובו או יתייאשו מלבקש".

אדם שנעלמה גופתו במים שאין להם סוף[עריכה]

יבמות קטו עמוד א[עריכה]

ומים שאין להם סוף - אשתו אסורה!

• כתבו הש"ך (ס"ק ז) והט"ז (ס"ק ג) ע"פ הב"י בשם בעל העיטור, שאם אדם טבע במים שאין להם סוף - אין היתר לאשתו, ולכן לא נוהגים עליו דיני אבילות (אע"פ שהתייאשו מלבקשו).

• וכתב שו"ת חינוך בית יהודה (סי' צא הובא בפת"ש ס"ק ג) שאדם שאבד ולא יודעים מה מצבו, אף שלא נוהגים בו דיני אבלות, מכל מקום יעשו נחת רוח לנשמתו, כגון לברך לע"נ ברכהמ"ז, להפטיר לכבודו, ולהתפלל במקום שאינו דוחה אבלים אחרים. ואם בנו היתום קטן, ניתן לתת צדקה בעבור המת, או לשכור אחד שילמד תורה לעילוי נשמתו.

• אבלות על רווק שטבע במים שאין להם סוף: (חת"ס סי' שדמ, פת"ש ס"ק ג, חזו"ע אבלות ח"א "על מי מתאבלים" סע' ז)

• מהר"ם בן חביב (ספר "עזרת נשים" אבן העזר סי' יז ס"ק ס) ומשמע מהב"י ומהש"ך – לא יתאבל, משום גזירה לגזירה.

• שו"ת שבות יעקב (ח"א סי' קב) – יתאבל, משום שלא גוזרים גזירה לגזירה.

  • הכרעה: החזו"ע (אבלות ח"א "על מי מתאבלים" סע' ז, עמ' תקלב) פסק כדעת השבות יעקב: "מי שטבע במים שאין להם סוף... אם הוא בחור רווק – מונים ז' ימי האבל משעה שנתייאשו לבקש. אבל אם היה נשוי, כל שאין עדות ברורה על מותו, אף על פי שיש אומדנות המוכיחות שמת – אסור לאשתו ולבניו להתאבל עליו או להספידו, כדי שלא יבואו להשיא את אשתו". וכ"פ בילקו"י (סי' כד סע' ז).
  • וכ"פ הפני ברוך (סי' ח הערה לד עמ' צג): "כיוון דעיקר האיסור לא נתברר בגמרא... היכא דליכא שום חשש, גזירה לגזירה לא גזרינן, וכ"ש הכא דמבטל ממנו מצות אבילות".

נמצא המת לאחר יאוש[עריכה]

• כיצד ינהגו קרוביו של מת שלא מצאוהו ואחר שהתייאשו ממנו והתאבלו עליו, הוא נמצא והובא לקבורה^[1]: (מהר"ם הלכות שמחות סי' סח, ב"י, ש"ך ס"ק ח, ט"ז ס"ק ב)

• רבנו אליקים (הובא ברא"ש ובמרדכי) וראב"ן – רק יקרעו עליו, ולא יתאבלו שוב.

• מהר"ם – יקרעו, ועד הקבורה דינם כאוננים, שאסורים בבשר ויין. ומהקבורה מתאבלים עליו כל היום, כיום ליקוט עצמות. ואם לא ידע אחד הקרובים על הקבורה - לא צריך לקרוע שוב, כיוון שכבר קרע בשעת יאוש.

• רא"ש – לא שייך בהם אנינות, ומתאבלים מיד כל אותו היום, אף קודם הקבורה (ובשאר הסכים למהר"ם).

  • הכרעה: השו"ע פסק כרא"ש: "ואם נמצא אחר שנתייאשו ממנו, אין הקרובין צריכים לחזור ולהתאבל, אלא הבנים, אם הם שם בשעה שנמצא מתאבלים אותו היום, דלא גרע מליקוט עצמות אביו. אבל אם אינם שם, ושמעו אחר שעבר היום – אין צריכין להתאבל".
  • וכתב הש"ך, שדברי הטוש"ע קשים, שהרי לקמן (סי' תג סע' א) מבואר שדין זה נכון לכל הקרובים, ולא רק לבנים.

התחילו אבלותם והמת נחטף[עריכה]

• כתב הרמ"א ע"פ המרדכי: "אם שלחו מתיהם לעיר אחרת, שדינם להתחיל האבילות משיחזירו פניהם, והתחילו למנות האבילות, ואחר כך נתפס המת ולא ניתן לקבורה זמן ארוך – אין צריכין להפסיק אבלותן, ואין צריכין לחזור ולהתאבל אחר כך, דמאחר שדינם להתחיל מיד, אין צריכין להפסיק".

• וביאר הב"י, שדברי המרדכי הם דווקא כשקוברים את המת בעיר אחרת, והאבלים שנשארים בעיר מתחילים אבלותם כשהופכים את פניהם, ולכן אינם פוסקים מאבלותם. אך אלו שמלווים את המת, לא יתחילו להתאבל כלל.

מתוך הספר שירת הים - לפרטים

הערות שוליים[עריכה]