קבורה

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search

הבאת מת לקבר, הטמנת מת באדמה.


האדם חייב לדאוג לקבורת קרוביו ולהשתדל שיתבצעו כל הסידורים הקשורים לכך. כמו כן, הוא חייב בכבוד המת ועליו לדאוג שהנפטר לא ינותח בניתוח שלאחר המוות אלא יובא לקבורה.


בעת הטמנת הגופה מסירים את הטלית, בה לקחוהו, וקוברים את המת בתכריכיו בלבד. הללו אחידים הם, כי בעולם האמת לא ניכר "שוע לפני דל", וכולם שווים בבואם להתייצב בפני בורא העולם.


מצוה גדולה היא להביא אדם לקבר ישראל, ולכן זכות היא ליטול חלק במצות הקבורה על ידי נשיאת המיטה וכיסוי הקבר בעפר.


בעת הכיסוי אומרים את הפסוק: "והוא רחום יכפר עוון...", כי בעצם הקבורה יש משום אמצעי לכפרת עוונות ולמירוק חטאי האדם, כפי שנאמר בסוף שירת האזינו: "וכיפר אדמתו עמו".


מצוה לקבור את המת ביום מותו. המלין את המת בלילה ללא קבורה, עובר ב"לא תלין", אלא אם כן הלינו לכבודו, כגון כדי להביא לו תכריכים או כדי שיבואו קרוביו, או מכל סיבה אחרת שהיא לכבוד המת ולהשלמת צרכיו.