תקנת דמאי

תקנתו של יוחנן כהן גדול, לפיה, כל הלוקח פירות מעם הארץ, הרי הם "דמאי", והוא חייב לעשרם מספק.

בברייתא (המובאת במסכת סוטה מח, א) מסופר, שיוחנן כהן גדול "גזר על הדמאי", לפי ששלח בכל גבול ישראל וראה שאין מפרישים אלא תרומה גדולה בלבד, ואילו מעשר ראשון ומעשר שני מקצתם מעשרים ומקצתם אינם מעשרים. אמר להם: "בני, בואו ואומר לכם: כשם שתרומה גדולה יש בה עוון מיתה (שזר האוכלה חייב מיתה בידי שמים), כך תרומת מעשר וטבל יש בהן עוון מיתה. - עמד והתקין להם: הלוקח פירות מעם הארץ (שאינו נאמן על המעשרות), מפריש מהם מעשר ראשון ומעשר שני. מעשר ראשון - מפריש ממנו תרומת מעשר ונותנה לכהן, ומעשר שני - מעלהו לירושלים ואוכלו שם. מעשר ראשון ומעשר עני - "המוציא מחברו עליו הראיה" (כלומר, שאינו נותן ללוי את המעשר הראשון שהפריש, וכן אינו נותן לעני מעשר עני, לפי שהם ספק, והלויים והעניים שרוצים להוציאם ממנו, עליהם להביא ראיה שהפירות אינם מעושרים).

תקנה זו של יוחנן כהן גדול נקראת "תקנת דמאי", ולפיה, כל הלוקח פירות מעם הארץ, הרי הם "דמאי" וחייב לעשרם מספק, ביחוד תרומת מעשר - מפני חיוב המיתה שבה, ומעשר שני - מפני איסור אכילתו מחוץ לירושלים.