פרשני:בבלי:מכות יט א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מכות יט א

חברותא[עריכה]

מאימתי חלה עליהם קדושת ביכורים, (מ) שחייבין עליהן, זר האוכלן, מיתה בידי שמים?
משיראו פני הבית. משיכנסו לעזרה של בית המקדש.  1 

 1.  כן כתב הר"ש (ביכורים פ"ב מ"א ד"ה חייבין עליו), וכן נראה פשטות דברי התוספות לעיל (יח ב ד"ה בכורים). ובחזו"א כאן כתב שגם רש"י מפרש כן, וכמו שפירש לעיל (יח ב) ש"משיראו פני הבית", הכוונה משיכנסו לעזרה. אבל הרמב"ם (בפ"ג מבכורים ה"א וה"ג) כתב שהחיוב הוא משנכנסו לחומת ירושלים, ומבאר הכסף משנה שלפי דבריו הפירוש משיראו פני הבית, היינו משיראו פני הבתים שבירושלים, אבל החזו"א כאן כתב שגם לשיטת הרמב"ם אפשר לפרש שפני הבית היינו בית המקדש, ומשיראו פני הבית הכוונה שלא תהא החומה חוצצת בין הביכורים לבית המקדש.
והוינן בה: כמאן כמו איזה תנא, סובר רבי יצחק?  2 

 2.  החזון איש מבאר שאין מי שחולק על התנא שמביאה הגמרא כדבריו, אלא שבא לומר מי הוא התנא ששנה כך, ואינו מביא ממנו ראיה אלא שאין איסור זרות וחוץ לחומה לפני שראה פני הבית. אך לא מוכח שדי בראיית פני הבית, כי אפשר לבאר שמקצתן בפנים, היינו שהניחם דוקא.
כי האי תנא -
דתניא: רבי אליעזר אומר: בכורים שמקצתן בחוץ לחומת העזרה, ומקצתן בפנים העזרה, כך הוא דינם: הפירות שבחוץ, הרי הן כחולין לכל דבריהם.  3 

 3.  כתב החזון איש, דהיינו, שעדיין לא הותר לכהן לאוכלם, וזר אינו חייב מיתה. אך ודאי יש בהם לאו של "לא תוכל לאכול". אך בחינוך כתב במפורש (מצוה תמט) שאין בביכורים לאו עד שיראה פני הבית. וכתב החזון איש שאף לשיטתו דינם של הבכורים הוא כדין מעשר שני, שכתבו התוס' (בעמוד ב) שאין לאו חוץ לחומה, אך יש איסור עשה. וכן משמע בתוספתא ביכורים פרק א, שנחלקו רבי שמעון בן יהודה ורבנן אם יש איסור באכילת ביכורים במחובר, על אף שלא יתכן במחובר שיכנסו בפנים לעזרה. ובמרכבת המשנה כתב, שרבנן בתוספתא סברו שקדושת ביכורים חלה בקריאת שם.
ואילו הפירות שבפנים, הרי הן כהקדש לכל דבריהם.  4 

 4.  הריטב"א דן אם מדובר שכל הפירות היו בסל אחד, וחלוק דין הפירות שבפנים מדין הפירות שבחוץ, מפני שהברייתא סוברת כמאן דאמר אגד כלי לאו שמיה אגד, או שמדובר שחלוקים הפירות בשני סלים, האחד בפנים והשני בחוץ ונחשב שרק מקצתן בפנים כי הופרשו ביחד. וכתב החזון איש שלפי הצד הראשון צריך לומר שלא מדוכר בפירות ארוכים כי אם חלק מהפרי נשאר בחוץ יפטר משום שאגוד לחוץ וכאילו לא נכנס כלל. ובדרך אמונה (פ"ב ממע"ש ה"ז) הקשה על פירוש זה ממה שאמרו להלן בעמוד ב' שהוא בחוץ ומשאו בפנים פשיטא שקלטוהו מחיצות, ואם דין המעשר תלוי באגד, הרי נחלקו אביי ורבא לענין שבת אם באגד יד נחשב שהחפץ בחוץ.
ומבואר בדברי רבי אליעזר, שביכורים שלא נכנסו לתוך העזרה, לא חלה עליהם קדושת ביכורים. וכדבריו סובר רבי יצחק, שחיוב מיתה בזר האוכל ביכורים, תלוי בראיית פני הבית.
אמר רב ששת: בכורים, הנחה לפני ה' מעכבת בהן. אם לא נעשתה מצות ההנחה לפני המזבח, מעכב אי קיום המצוה של ההנחה את היתר האכילה.
אך קרייה של פרשת ביכורים, אין מעכבת בהן.
והוינן בה: כמאן כמו איזה תנא, סובר רב ששת?  5 

 5.  עיין בחזון איש, ששואל מדוע צריכה הגמרא למצוא תנא שסובר כן, והרי כבר נאמר לעיל בשם רבי יוחנן, שרבנן חולקים על רבי עקיבא סתימאה, וסוברים שקריאה אינה מעכבת, והנחה מעכבת. ומתרץ, ששאלת הגמרא "כמאן", היא דברי רב ששת, שאינו סובר כרבי יוחנן, שאומר שרבנן חולקים על רבי עקיבא.
כי האי תנא -
דתניא: רבי יוסי אומר: שלשה דברים שמעתי, משום (מפי) שלשה זקנים, וזו אחת מהן:
הברייתא שלפנינו סוברת שקדושת הארץ לא בטלה לאחר חורבן הבית, וכל המצוות התלויות בארץ עדיין קיימים. ולפיה, חיוב הפרשת מעשר שני עדיין קיים גם לאחר חורבן הבית, ומקום אכילתו הוא בירושלים.
ורבי ישמעאל בברייתא שלפנינו דן, האם יכול להביא בזמן הזה פירות מעשר שני לירושלים בלא לחללם על מטבע, ולאוכלם שם, או לא.
רבי ישמעאל אומר: יכול יעלה אדם מעשר שני בזמן הזה בירושלים, ויאכלנו שם ללא פ דייה?!
ודין הוא, שיש לנו ללמוד מבכור בהמה שאי אפשר להעלותו ולאכלו בירושלים:
שהרי בכור טעון הבאת מקום (צריך להביאו לירושלים, למקדש), וגם מעשר שני טעון הבאת מקום.
ויש לנו ללמוד מעשר שני מבכור:
מה בכור, אינו נאכל אלא בפני הבית (בזמן שבית המקדש קיים).
אף מעשר, אינו נאכל בלא פדיון אלא בפני הבית.
שמא תפרוך: מה לבכור, שכן טעון מתן דמים ואימורין לגבי מזבח, וכיון שיש בבכור חומרא שאין במעשר שני, אי אפשר ללמוד ממנו למעשר שני.
תשובתך: בכורים יוכיחו, שאינם טעונים מתן דמים ואימורים למזבח, ובכל זאת אינם נאכלים לכהנים אלא בזמן שבית המקדש קיים!  6  ושמא תחזור ותפרוך: גם מביכורים לא ניתן ללמוד, כי מה לבכורים, שכן טעונים הנחה לפני המזבח, וכל עוד לא הונחו לפני המזבח אין היתר לאוכלם, ולכן לא ניתן לאכלם בזמן שאין בית המקדש קיים. מה שאין כן מעשר שני, שאינו טעון הנחה לפני המזבח.

 6.  הביכורים אינם נוהגים מן התורה אלא בארץ, ומדברי סופרים אף בסוריא וארצות סיחון ועוג, אבל לא בשאר הסביבות, ואין נוהגין אלא בפני הבית ולא בזמן הזה כלל. מאירי.
תשובתך: אמנם אי אפשר ללמוד זאת בלימוד של "מה מצינו", אך עדיין יש ללמוד זאת בהיקש, שאין פורכים עליו מקולא וחומרא -
תלמוד לומר, "ואכלת לפני ה' אלהיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם: מעשר  7  דגנך, תירשך ויצהרך. ובכורות בקרך וצאנך". (דברים יד כג)!!!

 7.  זה מעשר שני שכבר למדנו ליתן מעשר ראשון ללוים שנאמר "כי תקחו מאת בני ישראל וגו"' ונתן להם רשות לאכלו בכל מקום שנאמר "ואכלתם אותו בכל מקום" על כרחך זה מעשר אחר הוא. רש"י עה"ת.
מקיש הכתוב הזה מעשר לבכור:  8 

 8.  הגמרא לקמן תבאר מדוע צריך את ההיקש ואי אפשר ללמוד במה הצד מבכור וביכורים.
מה בכור, אינו נאכל אלא לפני הבית.  9 

 9.  ומה הוא עושה בו, מניחו עד שיפול בו מום ויאכלנו.
אף מעשר שני, אינו נאכל אלא לפני הבית  10  . (ולקמן תבאר הגמרא מדוע יותר פשוט בבכור שאינו נאכל אלא בפני הבית, עד שלומדים ממנו למעשר שני).

 10.  ואם כן כיצד הוא עושה, פודהו במקומו ואוכלו, ואף את דמי הפדיון אינו אוכל בירושלים אלא שורפן, ואם רצה לפדות שוה מנה בפרוטה, עושה כן בזמן הזה אפילו לכתחלה, ומאבד את הפרוטה, ואפילו אם הפריש את המעשר שני בירושלים אינו אוכלו שם, וכן אינו פודהו שם. וכל מעשר שני שנכנס לירושלים בזמן הזה מניחין אותו שם עד שירקב, וכן אם הוציאו משם. ולכן אין מפרישין בזמן הזה מעשר שני בירושלים, אלא מוציאין את הפירות בטבלן מחוץ לעיר, ומפריש ופודה, ודברים אלו אינם אלא בארץ ישראל, שאף בזמן הבית אין חיוב תרומות ומעשרות מן התורה אלא בארץ, ומדברי סופרים יש חיוב בסביבות הארץ כגון בבל ומצרים ועמון ומואב. מאירי.
ומוכח מדברי רבי ישמעאל, שהוא סובר שקריאת פרשת ביכורים אינה מעכבת. וכדבריו סובר רב ששת.
והראיה שרבי ישמעאל סובר כן:
ואם איתא שסובר רבי ישמעאל שקריאה מעכבת בביכורים, מדוע הוא פרך את הלימוד של מעשר שני מביכורים רק משום הטענה שבביכורים יש הנחה, ואילו במעשר שני אין הנחה.
והרי היה לו ליפרוך על הלימוד של מעשר שני מביכורים, שיש בביכורים שני ענינים שאין במעשר שני, שמלבד החומרא שיש בהם מצות הנחה, יש בהם גם חומרא של מצות קריאה.
וכך היה רבי ישמעאל צריך לומר:
מה לבכורים, שכן טעונין גם קרייה וגם הנחה, תאמר במעשר שני, שאין בו לא קריאה ולא הנחה!
אמר רב אשי, לדחות הראיה של רב ששת מדברי רבי ישמעאל שהוא סובר שקריאה בבכורים אינה מעכבת:
כי גם אם סובר רבי ישמעאל שקריאה ביכורים אינה מעכבת את מצות ההבאה, אלא היא רק מצוה בעלמא, עדיין קשה, מדוע לא פרך מקריאת ביכורים? והרי נהי דעיכובא ליכא בקריאת הביכורים, אבל מצוה, מי ליכא?!
ואם כן קשה, גם אם סובר שזה רק מצוה ולא לעיכובא, לימא מצוה לקרוא בביכורים, וליפרוך מחמת זה את הלימוד מביכורים למעשר שני.
אלא, אמר רב אשי: הטעם שלא פרך רבי ישמעאל את הלימוד מביכורים מזה שהם טעונים קריאה, אינו משום שסובר רבי ישמעאל שקריאה אינה מעכבת בביכורים, אלא טעמו הוא -
כיון דאיכא "בכורי הגר", דבעי למימר (שצריך לומר) כל מי שמביא ביכורים בשעת הקריאה "אשר נשבע (ה') לאבותינו" (דברים כו). והרי גר לא מצי אמר (אינו יכול לומר) כן, ואינו קורא את פרשת ביכורים.  11 

 11.  כתב הריטב"א: בסוגייתינו משמע שכך ההלכה, וכך היא שנויה במשניות ביכורים, שגר מביא ואינו קורא משום שאינו יכול לומר "אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו". אבל בירושלמי הביאו בשם רבי יהודה שגר עצמו מביא וקורא, והטעם, משום שכתוב בפסוק "כי אב המון גוים נתתיך" שלשעבר היית אב לארם ועתה אב לכל העולם, ופסקו שם הלכה כרבי יהודה. וכן דעת התוספות והרמב"ן שהלכה כרבי יהודה שבירושלמי. וכן המנהג פשוט בישראל לענין תפילה, שאינו אומר כמו ששנינו לרבנן במשנה בביכורים שכשהוא מתפלל בצבור אומר "אלקי אבותיכם" וכשמתפלל בינו לבין עצמו אומר "אלקי אבות ישראל". אלא המנהג שלעולם הוא מתפלל "אלקי אבותינו" כישראל גמור. ודוחק הריטב"א להעמיד את הבבלי שאינו חולק על הירושלמי, וסוגייתנו דיברה רק לפי שיטת רבי מאיר ורבנן שחולקים על רבי יהודה. כדי לקיים את המנהג הפשוט בישראל בתפלת הגרים, וכן בענין ברכת המזון שנהגו לומר "שהנחלת את אבותינו". ומקשה הריטב"א, כיצד יכולים הגרים לומר אבותינו גם על יצחק ויעקב אבינו שלא נקראו אב המון גוים, וכן כיצד קורא הגר בפרשת ביכורים "ארמי אובד אבי" על יעקב אבינו; ומתרץ שקים לן שדין אחד לכל האבות, שהוקשו בכמה מקומות, וגם יצחק ויעקב אבינו נעשו אב לגרים כמו אברהם אבינו עליו השלום. ועיין בבבא בתרא (פא א) תוד"ה למעוטי, שרבינו תם לא היה מניח לגרים לברך ברכת המזון, וסובר שהירושלמי משבשתא, אבל ר"י פסק כרבי יהודה בירושלמי שגרים יכולים לומר "לאבותינו". וכן פסק הרמב"ם (בכורים פ"ד הל"ג), שהגר מביא וקורא לפי שנאמר לאברהם "אב המון גוים נתתיך", הרי הוא אב לכל העולם שנכנסין תחת כנפי השכינה, ולאברהם היתה השבועה תחלה שיירשו את הארץ. וכן כתב החינוך (מצוה תר"ו).
והיות שלא פסיקא ליה (אין הקריאה מצוה הקבועה בכל מביאי הביכורים), לכן לא שייך לפרוך את הלימוד מביכורים בכך שיש בבם קריאה, לפי שעדיין ניתן ללמוד מביכורים של גר, שאין בהם מצות קריאה.
ומקשינן על רבי ישמעאל:
מדוע הוא קיבל את הדחייה של הלימוד מביכורים, והוצרך ללמוד מעשר שני מביכורים בהיקש?
וליהדר דינא (יחזור הדין של מה מצינו), שנלמד עתה מבכור, אחרי שיש פירכא על הלימוד מביכורים, ובכור יוכיח, שאינו טעון הנחה לפני המזבח ואף על פי כן אינו נאכל אלא בזמן הבית.
ותיתי מעשר שני במה הצד,  12  מלימוד מן הצד השווה מבכור ומביכורים, ששניהם טעונים הבאה לירושלים, ואינם נוהגים אלא בזמן הבית.

 12.  כתב הריטב"א: אף על פי שבכל מקום היקש עדיף מן הצד השוה, שהרי אין משיבין על ההיקש. מכל מקום קושית הגמרא היא, שכיון שפתח תחילה בלימוד של מה מצינו אם כן היה עליו קודם לסיימו, ורק אחר כך אם רוצה ללמוד מהיקש, שילמד גם היקש.
ומתרצינן: אי אפשר ללמוד למעשר שני מהצד השווה בבכור ובכורים, משום דאיכא למיפרך:
מה להצד השוה שבהן, שכן יש בהן צד מזבח!
הבכור לענין מתן דמים, והבכורים לענין הנחה, ולכן הם אינם נאכלים אלא בזמן הבית.
תאמר במעשר שני, שאינו טעון שום דבר אצל המזבח. ומנין שאינו נאכל אלא בזמן הבית? ולכן הוצרך רבי ישמעאל ללמוד בהיקש, שאין עליו פירכא של קולא וחומרא, את הדין שמעשר שני אינו נאכל בירושלים אלא בזמן הבית.
ומקשינן: ומאי קסבר רבי ישמעאל? מדוע היה פשוט לו שבכור אינו נאכל אלא בזמן הבית, יותר ממעשר שני?
אי קסבר קדושה ראשונה  13  של בית המקדש וירושלים קדשה לשעתה, בזמן שהיה בית המקדש קיים, וקדשה גם לעתיד לבא אחרי חורבן הבית, וכמו שהוא סובר לגבי קדושת הארץ, שהיא לא בטלה בחורבן הבית. וספקו היה, האם אכילת מעשר שני בירושלים בלא חומה נחשבת כאכילה "לפני ה' אלהיך" או לא, ופשט את שאלתו בהיקש מבכור, שאינו נאכל בזמן הזה -

 13.  כתב הריטב"א שאין הכוונה רק לקדושה של בית ראשון אלא אף לקדושה שניה של עזרא קורא קדושה ראשונה, והגמרא נקטה לישנא קלילא.
אם כן, קשה: מדוע הבכור אינו נאכל עתה?
והרי אפילו בכור נמי יקרב ויאכל, שהרי הסובר שקדושת בית המקדש ממשיכה אחרי החורבן, סובר שמקריבים קרבנות אף על פי שאין בית המקדש קיים!
(ו) אי קסבר קדושה ראשונה של בית המקדש קדשה לשעתה, ולא קדשה לעתיד לבא לאחר חורבן הבית, ובטלה קדושתו.  14  וספיקו של רבי ישמעאל היה האם במעשר שני, הואיל ואין צריך להביאו לבית המקדש, האם נחשבת אכילתו כאכילה "לפני ה'", כשאוכלו בירושלים שלאחר החורבן, או לא.

 14.  רש"י סובר שקדושת הארץ וקדושת הבית אינן תלויים זה בזה, ואף על פי שרבי ישמעאל סובר שקדושת הארץ לא בטלה, מכל מקום יכול לסבור שקדושת הבית לענין קרבנות, בטילה. וכן מסיק רבינא. אבל הריטב"א פירש שקדושת הארץ והבית תלויים זה בזה, והסובר שלא בטלה קדושת הארץ לענין מעשרות, סובר גם כן שקדושת הבית לא בטלה.
גם קשה: כי לפי זה, אפילו בכור נמי, תבעי!
גם בבכור היה לו להסתפק באופן שאינו צריך לבית המקדש, כגון בכור שנזרק דמו קודם חורבן הבית, ואחר כך חרב הבית, ועדיין בשר הקרבן קיים, האם יכול לאוכלו בירושלים, או לא.
ומתרצינן: אמר רבינא: לעולם קסבר רבי ישמעאל שקדושת בית המקדש קדשה לשעתה, ולא קדשה לעתיד לבא לאחר החורבן.
והכא, שפשט מההיקש של בכור למעשר שני שאינו נאכל בירושלים לאחר החורבן, מדובר בבכור שאינו צריך לבית המקדש, שהוא דומה בכך למעשר שני שאינו צריך לבית המקדש, וכגון שנזרק דמו של הבכור קודם חורבן הבית, וחרב הבית ועדיין בשרו קיים.
ומה שהיה פשוט לו שהבכור אינו נאכל בירושלים לאחר שנחרב הבית, היות ומקשינן (שהוקש) בשרו של הבכור לדמו, שנאמר "אך בכור - את דמם תזרוק על המזבח. ובשרם יהיה לך".
והיקש בשר הבכור לדמו מלמד:
מה דמו צריך זריקה במזבח, אף בשרו במזבח!
והיינו, רק בשעה שהיא ראויה לזריקת הדם, הותר הבשר באכילה, ולא משנהרס המזבח.
ואחרי שלמדנו בהיקש, שבשר בכור אסור באכילה אחרי חורבן הבית, מקיש את מעשר לבכור.
וכן היא המסקנא, שטעם הדבר שבזמן הזה אסור לאכול מעשר שני אפילו בירושלים כיון שאין המזבח קיים.  15 

 15.  הכסף משנה (בפ"ב ממע"ש ה"א) הביא בשם ספר התרומה שמותר לאכול מעשר שני בזמן הזה אף שאין מזבח, אם הפירות לא הוכשרו לקבל טומאה. ותמה הב"ח (ביו"ד של"א) שהרי כלנו טמאים ולטמא אסור לאכול מעשר שני טהור. ובציון ההלכה ביאר שספר התרומה סובר שהאיסור לטמא לאכול הוא מפני שמטמא את הפירות, ומצא לזה סמך במשנה במע"ש (פ"ה מי"ב) עיי"ש.
ומקשינן: וכי יתכן לומר, שבשר הבכור, שהוא עצמו אינו מפורש בתורה שאסור לאוכלו כשאין בית המקדש קיים, אלא הוא רק דבר הלמד בהיקש מן דם הבכור, יהא חוזר ומלמד על מעשר שני בהיקש שלא יאכל אלא בפני הבית!?
והרי קיימא לן בזבחים (מט ב) שלענין לימוד הלכות בקדשים, אי אפשר ללמוד בהיקש מדבר שהוא עצמו אינו מפורש בתורה אלא הוא דבר הלמד מן ההיקש, ממקום אחר.
ומתרצינן: מעשר דגן - חולין הוא! ובחולין למדים בהיקש אפילו מדבר שהוא עצמו דבר הלמד מן ההיקש  16 .

 16.  עיין ביפה עינים (תמורה כא ב) שכתב, שתירוץ זה אינו אלא לדידן, שאנו סוברים שבכל התורה כולה למדים למד מן הלמד חוץ מן הקדשים, אבל לרבי ישמעאל שהוא התנא של ברייתא זו אי אפשר לתרץ כן, לפי שהוא סובר בירושלמי (קדושין פ"א ה"ב) שבכל התורה אין למדים למד מן הלמד, ולשיטתו צריך לתרץ כמו שתירצו בגמרא במסקנא, שדם ובשר חדא מילתא.

דרשני המקוצר[עריכה]