אחרי רבים להטות

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search

אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת היא אחת מתרי"ג המצוות, המקובלות במשפט התורה. המצווה מובאת בפרשת משפטים (שמות כ"ג, ב) לאמר: "לֹא-תִהְיֶה אַחֲרֵי-רַבִּים לְרָעֹת וְלֹא-תַעֲנֶה עַל-רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת". דהיינו, אם אתה רואה כי דעת הרוב מביאה לידי החלטה שיש לך ספק לגבי טיבה אל תגרר להסכים לה. יחד עם זאת, קובע הפרשן רבי אברהם אבן עזרא כי יש חובה להטות אחרי הרוב, "... אם יהיו הרבים לטובה...".

הכרעה אחרי רוב הדיינים[edit]

אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת היא אחת מתרי"ג המצוות, המנויות במסורת היהדות כמצוה מן התורה. לפי מצוה זו, דינו של אדם נפסק על פי הכרעת רוב הדיינים, אם כי יש הסתייגויות לכלל זה.

מקור המצוה[edit]

כאמור המצווה מובאת בפרשת משפטים לאמר: "לֹא-תִהְיֶה אַחֲרֵי-רַבִּים לְרָעֹת וְלֹא-תַעֲנֶה עַל-רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת". לפי פסוק זה, יש להטות את הדין אחרי דעת הרוב, אך לא במצב שמדובר בהכרעה "לרעות". לפיכך, אם אתה רואה כי דעת הרוב מביאה לידי החלטה רעה, אל תגרר להסכים לה. יחד עם זאת, מסוף הפסוק ניתן להבין שיש מצבים בהם ישנה חובה ללכת אחר הכרעת הרוב, ורבי אברהם אבן עזרא קובע בעקבות חז"ל, כי יש חובה להטות אחרי הרוב, "... אם יהיו הרבים לטובה...".

הפרשנות ההלכתית של חז"ל[edit]

נאמר במכילתא [1]:

"ממשמע שאין אתה הווה עמהם לרעה אבל אתה הווה עמהם לטובה. כיצד? שנים עשר מזכין ואחר עשר מחייבין – זכאי. שלושה עשר מחייבין ועשרה מזכין – חייב. או אחד עשר מזכין ושנים עשר מחייבין, שומע אני יהא חייב? תלמוד לומר: "לא תענה על ריב".

לפי דברי חז"ל, כוונת התורה ב"לרעות" היא שיש לחשוד בצדקת הכרעה המבוססת על כמעט שוויון בין הדיינים. לכן, רק אם יש פער של שני דיינים לפחות, ניתן להכריע לרעה[2]. מן הקטע האמצעי בפסוק, "לא תענה על רב לנטות", לומדים חז"ל בסנהדרין ל"ו.: "דיני נפשות מתחילין מן הצד. מנא הני מלי? אמר רב אחא בר פפא אמר קרא: "ולא תענה על ריב", - לא תענה על רב". המילה "ריב" מופיעה בכתיב חסר, ולכן נדרשת כ"רב" - על תנטה אחרי דעת אחר אפילו הוא רבך, וכך פוסק הרמב"ם בסנהדרין פרק י' הלכה א': "אחד מן הדיינים בדיני נפשות, שהיה מן המזכים או מן המחייבים, לא מפני שאמר דבר הנראה לו בדעתו אלא נטה אחר דברי חברו, הרי זה עובר בלא תעשה".

הבעת דעה בעקבות רבים[edit]

אחרים פרשו את הפסוק לעיל בצורה שונה. לפי טעמי המקרא המילה להטות מבודדת מכל האמור לפניה וכך נכתב בפסוק :"וְלֹא-תַעֲנֶה עַל-רִב - לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת". לפי הסבר זה הפירוש לעיל אינו קיים, הנטיה לא עוסקת בהכרעת הדיינים, אלה בהבעת דעה.

רש"י סבור ,לפי פשוטו של מקרא, כי לא תהיה אחרי רבים לרעת - אם ראית רשעים מטין משפט, לא תאמר הואיל ורבים הם, הנני נוטה אחריהם...אלא אמור את המשפט כאשר הוא (לפי דעתך), וקולר יהא תלוי בצוואר הרבים" - דהיינו, אל תביע דעתך על ריב במשפט בדרך שיש בה לנטות אחרי השופטים הרשעים (המוצגים בחלק הראשון של הפסוק) כי בכך תגרום להטות את המשפט מאמיתו. תביע את דעתך העצמאית אם אתה סבור כי דעת הרוב תוביל להכרעה שגוייה.

שמירת הדעה העצמאית של העד[edit]

פרופ' שמואל ורגון במאמרו לנושא עיון קצר בגישתו של שד"ל למדרשי ההלכה של חז"ל בדף שבועי לפרשת השבוע בהוצאת אוניברסיטת בר-אילן מצייג את פירושו של הרב שמואל דוד לוצאטו. לטענתו, הכתוב אינו עוסק כלל בדיינים אלא ביחיד הבא להעיד. הוא מביא את פירושו של רבי אברהם אבן עזרא :"אם ראית רבים יעידו על דבר שלא ידעתו, לא תאמר בלבבך אלה לא יכזבו". שד"ל מצטט את דברי ראב"ע, כשיהיה ריב בין אנשים, לא תעיד עדות על מה שלא ראית, ואין לך לסמוך על רבים המעידים... כי אולי תצא מזה הטיית משפט.

והוא מוסיף שאל תחשוב : והלא כיון שיש שם רבים המעידים, תוספת עד אחד לא תטיב ולא תזיק, הנה ייתכן שזה הנוסף, אם הוא בחזקת כשרות, יגרום לדיינים שלא ירבו בחקירות ובדרישות כל כך כמו שהיו מרבים, אם לא היו שם אלא העדים האחרים.... דהיינו, ייתכן כי העד הבודד יביא לידי הכרעת הדין השגויה, לדעתו מראש. הוא סבור כי לא מדובר בהכרעת הדין על-ידי בית הדין הרי "... ואין ספק כי אין דרך לפסוק הדין אלא על פי הרוב, כי רחוק הוא שתהיה דעת כולם שווה." ומסקנתו היא : "המקרא הזה איננו מדבר בשופטים, אלא ביחיד הבא להעיד"

הערות שוליים[edit]

  1. שמות, פרק כג
  2. בדיני נפשות ההכרעה שונה ועל כך במשנה סנהדרין א', ו'