בועז

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search

בועז היה איש חשוב מהעיר בית-לחם שביהודה, אבי סבו של דוד המלך, כמסופר במגילת רות.

סיפורו של בועז במגילה[edit]

רקע[edit]

סיפור המגילה התרחש בתקופת השופטים. המגילה מספרת על איש מהעיר בית-לחם שביהודה, אלימלך שמו, שנאלץ לרדת למואב מפני הרעב שהיה ביהודה, עם נעמי אשתו, ובניו מחלון וכליון. במואב, נפטר אלימלך. מחלון וכליון נשאו נשים מואביות: כליון נשא את ערפה, ומחלון את רות, אולם גם מחלון וכליון מתו.

לאחר עשר שנות ישיבה בארץ מואב, שמעה נעמי שהרעב בארץ יהודה פסק, ושבה אל בית לחם, כשכלותיה רות וערפה מתלוות אליה. נעמי הורתה להן לחזור, ואמרה שאין להן סיבה לבוא אתה, שכן כבר אין לה ילדים. ערפה אכן חזרה למואב, אך רות סירבה: "אל תפגעי בי לעזבך לשוב מאחריך - כי אל אשר תלכי תלך, ובאשר תליני אלין עמך עמי ואלהיך אלהי. באשר תמותי אמות, ושם אקבר כה יעשה ה' לי וכה יוסיף כי המות יפריד ביני ובינך". נעמי ראתה שרות מתעקשת, והסכימה לקחת אותה איתה.

כשהגיעו לבית לחם, כל העיר הופתעה ממראה נעמי, אך נעמי השיבה: "אל תקראנה לי נעמי - קראן לי מרא, כי המר ש-די לי מאוד". היא הסבירה, שהיא הלכה עשירה וחזרה עניה, וש-ה' הרע לה, ושמה נעמי לא מתאים לה יותר.

המדרש (בבלי בבא בתרא צא, א) מספר, שבאותו יום שהגיעו נעמי ורות, נפטרה אשתו של בועז, "והיינו דאמרי אינשי: עד דלא שכיב שיכבא - קיימא מנו בייתיה", כלומר: "וזה שאומרים האנשים - קודם שמת המת כבר מוכן הממונה על ביתו", כלומר הקב"ה דואג לכל מראש.

לקוט השיבולים בשדה בועז[edit]

כשהגיעו לבית לחם, היה זה בתקופת קציר שעורים. כיון שהיו עניות, יצאה רות ללקט שבולים, והגיעה ללקט בשדהו של קרוב משפחת אלימלך - בועז.

בועז הגיע לשדה, ובירך את הקוצרים בשם ה'. הוא הבחין ברות והתעניין אודותיה, וכשסיפרו לו הנערים שהיא הנערה שחזרה עם נעמי, פנה אליה ואמר לה שתבוא ללקט רק בשדה שלו, והוא יתן לה לשתות ויצווה על עבדיו לתת לה יחס טוב. לשאלתה של רות מדוע הוא כה מיטיב איתה, הסביר בועז שהוא גומל עמה חסד, כיון שהיא גמלה חסד עם נעמי. בערב, כאשר חזרה רות לבית נעמי, סיפרה על כך לחמותה, ונעמי שמחה, ואמרה לה שתמשיך ללקט בשדהו של בועז, כיון שהוא מקרוביהם - ורות אכן המשיכה ללקט שיבולים בשדה בועז, כל תקופת קציר שעורים וקציר חטים.

גאולת רות בידי בועז[edit]

לאחר מכן, הורתה נעמי לרות להתרחץ, לסוך בשמן, ללבוש את שמלותיה הטובות ולרדת לגורן בלילה - שכן באותו לילה בועז ישן בגורן. בגורן עליה לגלות את מרגלות בועז הישן ולשכב, ובועז יורה לה מה לעשות.

רות עשתה זאת, וכשבועז התעורר הוא נבהל, ורות הרגיעה אותו שזו היא. בועז בירך אותה, והסביר לה שיש למשפחת אלימלך אדם אחד הקרוב ממנו והוא קודם לגאולה - אך אם לא ירצה לגאול את רות, כלומר להתחתן איתה, יעשה זאת בועז. לאחר מכן, נתן בועז לרות שש שעורים, ואמר לה לשוב לבית נעמי.

בבוקר, כינס בועז בית דין, ודרש מהגואל לגאול את שדות אלימלך, שנעמי נאלצה למכור. הגואל הסכים ברצון, אך כשהזכיר בועז שהתפקיד כולל גם את גאולת רות, אשת מחלון - נבהל הגואל, ואמר לבועז שלא יוכל לגאול, וביקש מבועז לגאול במקומו, כפי שרצה. בועז גאל את השדה ונשא את רות. הזקנים וכל אנשי העיר ברכו אותו: יתן ה' את האישה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל, ועשה חיל באפרתה, וקרא שם בבית לחם, ואיחלו לו שביתו יהיה כבית פרץ בן יהודה, שבועז היה מצאצאיו.

רות ילדה תינוק, והשכנות בירכו את ה', ואיחלו לנעמי שהבן יגדל, ויהיה לה משיב נפש - וקראו את שם התינוק עובד. בנו של עובד הוא ישי אבי דוד.

דמותו של בועז[edit]

המקרא מגדיר את בועז "איש גיבור חיל". בועז מתואר כאיש מעשה - כך למשל אומרת נעמי לרות לאחר הבטחת בועז שיגאל אותה, שתשב עד שתדע איך יפול דבר - "כי לא ישקוט האיש כי אם כילה הדבר היום" (רות ג, יח), ואכן בועז עולה מיד בבוקר אל שער העיר, כדי לדרוש מהגואל לגאול - או לגאול בעצמו. ניכר שהוא אדם סמכותי - הוא מנהל את השדה, ומחלק הוראות לנערים ולרות, ואף מנהל את הדיון בבית המשפט: מורה לזקנים לשבת, ואומר לגואל לגאול, ולאחר סירובו, לחלוץ נעלו על מנת שיקנה בעצמו.

בגמרא (בבלי סנהדרין יט, ב) מובא: "תוקפו של יוסף - ענוותנותו של בועז", כלומר, הדבר הגדול שביוסף, שלא בא על אשת פוטיפר, נחשב כדבר קטן ביחס לבועז, שלא בא על רות - שכן אשת פוטיפר היתה אשת-איש, ולא היתה עם יוסף במיטה, ןרות היתה פנויה, והיתה עמ בועז במיטה - ובכל זאת הצליח לכבוש את יצרו.

זיהויו של בועז במדרש[edit]

בגמרא (בבלי בבא בתרא צא, א) מובא שהשופט אבצן מבית לחם הוא בועז. דבר זה הגיוני, מכמה סיבות:

• סיפור המגילה התרחש בתקופת שפוט השופטים.

• בועז היה אדם עשיר (ניתן לראות, שהיו לו שדות ופועלים), ועל אבצן מסופר ש"הביא לבניו שלושים בנות מן החוץ", ובגמרא שם כתוב שעשה שני משתאות בכל חתונה.

• שניהם היו אנשים חשובים ומקובלים, וגרו בבית לחם.

מצד שני, ע"פ המדרש שם, כל בניו ובנותיו של אבצן מתו בחייו, כיון שלא זימן את מנוח, אבי שמשון, לסעודות חיתון בניו - כיון שמנוח היה עקר, ואבצן ידע שלא יוכל לגמול לו בהזמנות דומות. דבר זה לא מתיישב עם המדרש שבועז מת מיד אחרי שעיבר את רות, כלומר: בנו עובד נפטר אחריו.