דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם בעל פה

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם בעל פה הוא האיסור לומר בעל פה פסוקים מהתנ"ך. בעבר, האיסור כלל גם את האיסור לכתוב את התורה שבעל פה, אך משום "עת לעשות לה' הפרו תורתך" התירו בתקופת התנאים לכתוב את התורה שבעל פה וכתבו את המשנה והגמרא.

מקור האיסור[עריכה]

הגמרא במסכת גיטין גיטין ס ב דורשת מהפסוקים "כתוב לך את הדברים האלה", "כי על פי הדברים האלה" שתורה שבכתב יש לקרוא מתוך הכתוב, ותורה שבעל פה יש ללמוד רק בעל פה וממילא, שדברים שבכתב אסור לאמרם על פה ודברים שבעל פה אסור לכתבם. יש הסוברים שזו דרשה גמורה והדבר אסור מן התורה וכן נראה מרוב הפוסקים, ומאידך יש הסוברים שהדבר אסור רק מדרבנן[1], ויש אומרים שאין בדבר איסור ממש ‏[2].

טעם האיסור[עריכה]

מדברי הגמרא לא מובא מהו טעם האיסור ונחלקו בכך הראשונים כאשר יש גם מספר נפקא מינה בין הטעמים השונים.

דיוק במסורת[עריכה]

הר"ן מגילה יד א הסביר את האיסור בחשש שכאשר אומרים פסוקים בעל פה, עלולים הדברים להשתבש ובייחוד בעניינים שניתן לדייק בהם רק בכתב כגון ביתירות וחסירות. מנגד, את האיסור לכתוב את התורה שבעל פה, הסביר שבאמירה על פה ניתן להסביר את הדברים כראוי, דבר שלא קיים כאשר רק כותבים וקוראים את התורה. מטעם זה ר"ת התיר לומר פסוקים השגורים בפי כל כשירת הים ופרשת הקורבנות מפני שאין חשש באמירתם. הב"ח הקל אף יותר כשיטה זו ופסק שאין צורך שיהיו אלו פסוקים השגורים בפי כל, אלא מספיק שיהיו שגורים בפי אומרם. להלכה, הבית יוסף פסק כשיטת ר"ת.

איסור בהוצאת אחרים ידי חובתם[עריכה]

הטור אורח חיים מט הביא את שיטת הרא"ש שהאיסור לומר בעל פה דברים שבכתב חל רק כאשר הוא מוציא אחרים ידי חובתם, אך אין איסור לומר את הפסוקים לעצמו וכן נראה שיטת אחד מבעלי התוספות תמורה יד ב וכן נראה שפסק הגר"א אורח חיים מט א. האבודרהם כתב טעם לחילוק זה שרק כאשר קורא בתורה אסור לקרוא בעל פה שלא יאמרו שהספר חסר ולכן קורא על פה- אבל אין הדבר כן בשאר קריאות.

אין איסור אלא רק מצווה מן המובחר[עריכה]

תוספות ישנים ביומא יומא ע ב מחדשים שאיסור זה איננו איסור גמור אלא רק מצווה מן המובחר ומי שקורא על פה איננו מפסיד. על פי קולא זו פוסק המשנה ברורה שמי שדורש בציבור ואינו יכול לקרוא כל שעה מתוך הכתוב- רשאי לומר פסוקים בעל פה משום כבוד הציבור. אך, כאשר מוציא אחרים ידי חובתן, המשנ"ב מביא שיש להחמיר אף בפסוקים השגורים בפיו, משום שחושש לשיטות שהובאו לעיל.

פגם רוחני[עריכה]

בניגוד לטעמים לעיל, המהר"ל תפארת ישראל סח הוסיף לדבר פן רוחני והסביר (תפארת ישראל, סח) שישנו פגם רוחני באמירת תורה שבכתב בעל פה. לשיטתו, כאשר לומדים תורה יש צורך שהדברים יהיו כתובים בספר על מנת שהתורה תחשב כשלימה. כאשר אומרים את הפסוקים בעל פה, אין חיבור בין הפסוקים והתורה לא נחשבת כמכלול, רק כאשר קוראים מתוך הכתב הפסוקים מתחברים והלימוד נעשה מתוך תורה שלמה, וממילא לשיטתו האיסור חל גם כאשר מדובר בפסוקים השגורים בפי כל. בדומה למהר"ל, גם הרדב"ז (שו"ת ד, סימן אלף רה) הסביר שיש באיסור פגם רוחני, משום שלדבריו צריך ללמוד את התורה כמו נתינתה בכתב.

נביאים וכתובים[עריכה]

תוספות תמורה יד ב הקשה כיצד אנו אומרים בתפילה פסוקים בעל פה מהנ"ך ולא חוששים לאיסור אמירת דברים שבכתב בעל פה? ומתרץ שכל האיסור הוא רק בפסוקי החומש ולא בנביאים וכתובים. לעומתו, רבינו גרשום בתוספות וכן תוספות בבא קמא בבא קמא ג ב פוסקים שהאיסור הוא גם בפסוקי הנ"ך. הב"ח אורח חיים מט פסק לקולא וכתב שהאיסור הוא רק בפסוקי התורה, אך מדברי המשנה ברורה שכתב שניתן להקל באמירת תהילים כאמירת רחמים- נשמע שסבר שיש איסור גם בפסוק הנ"ך כשיטת רבינו גרשום.

הלכה למעשה[עריכה]

השולחן ערוך אורח חיים מט א פסק את האיסור לומר בעל פה דברים שבכתב, אך כתב שדבר שרגיל ושגור בפי הכל כגון קריאת שמע וברכת כהנים ופרשת התמיד וכיוצא בהן מותר. ונחלקו הב"ח והמגן אברהם בביאור ההגדרה "דברים השגורים בפי כל" (ביטוי שמוזכר כבר בטור), שלפי הב"ח הכוונה היא שאדם שהפסוק שגור בפיו, למרות שאינו שגור מפי אחרים, מותר לו לאמרו (ומה שנקט הטור לשון רבים "שגור בפי כל", הוא מפני שנידון היה ליישב כיצד כולם נהגו לומר בעל פה קריאת שמע ופרשת התמיד וכדומה, ועל זה התשובה היתה שזה שגור בפי "כל" ולכן מותר ל"כולם" לקורא בעל פה, אך אה"נ שפסוקים השגורים בפי אדם בודד, מותר לו לאמרם בע"פ כנ"ל). ואילו המגן אברהם נקט שהדברים הם כפשוטם, שרק פסוקים שהם שגורים בפי כל הציבור, מותר לאמרם, ואילו פסוקים ששוגרים רק בפי הקורא, ואינו שגור בפי כולם, אסור לאמרם לשיטת השלחן ערוך. המשנ ברורה נקט כהמגן אברהם, אך החיד"א בספרו מורה באמצע, הכריע בזה כהב"ח. למעשה, המשנה ברורה הביא את המגן אברהם מגן אברהם מט א שפסק שמכיוון שאין אנו בקיאים אילו פסוקים מוגדרים כשגורים בפי כל, ניתן להקל רק בפסוקים שנכתבו במפורש על ידי השולחן ערוך כדוגמאות. הרב יוסף קאפח כתב שקבלה ביד רבני תימן "מפי רבותיהם שלא נאסר אלא בטעמיה כדרך קריאתה בצבור, אבל שלא בטעמיה ובפסוקיה מותר."[3]

אמנם, למרות ההיתר לומר פסוקים השגורים בפי כל, יש מן הפוסקים שכתבו שראוי להחמיר ולקרוא גם פסוקים השגורים בפי כל מתוך הכתוב. כך למשל יש שאמרו שראוי לקרוא את הקידוש מתוך הסידור משום הפסוקים שבו (שמירת שבת כהלכתה מז, לא, הערה קנב), והסיבה לכך מפני שרוצים לחוש לסברת התוס' שאין ההיתר תלוי באם הדברים שגורים אי לאו, אלא באם הדברים נאמרים כדי להוציא אחרים ידי חובה. וכך היה מחמיר גם הרב שלום יוסף אלישיב כמובא בספר אשרי האיש חלק אורח חיים חלק א'.

מקומות בהן ניתן להקל[עריכה]

המשנה ברורה משנה ברורה מט ג, פסק שמכיוון שיש מי שאומר שאיסור זה הוא רק חומרא בעלמא או שהאיסור הוא רק כאשר מוציא אחרים ידי חובתם, מי שדורש ברבים בהרבה פסוקים שבתורה וקשה לו לחפש בכל שעה בחומש מפני כבוד הצבור אפשר שיש להקל. בנוסף, כתב שניתן להקל באמירת תהילים בעל פה משום שאומרם על מנת לעורר רחמים ולא כלימוד תורה.

תוספות בבא קמא ג ב פירשו כי רב יוסף שהיה סומא קרא את התורה בעל פה משום שלא היה יכול לקרוא באופן אחר והיה בדבר "עת לעשות לה' הפרו תורתך". באותו האופן, המשנה ברורה פסק כי במקום בו אין לאדם אפשרות לקרוא מן הספר, כגון אסיר בבית האסורים או סומא, מותר לאדם לקרוא את הפסוקים בעל פה.

המגן אברהם מגן אברהם שלד יז הביא שיש האומרים שהאיסור חל רק על כתיבה בכתב אשורי, ואף הביא הוכחה לכך מתשובת הרמ"א שהראשונים המציאו את הכתיב ואת כתב רש"י על מנת שיוכלו לכתוב בהם דברי תורה, מכיוון שעליהם לא חל האיסור לכתוב תורה שבעל פה.

קריאה בתורה ביום הכיפורים[עריכה]

בגמרא יומא ע א מובא כי כאשר כהן גדול קורא בתורה ביום הכיפורים, הוא אינו קורא את הפרשייה האחרונה מתוך הספר לפי שאין גוללין ספר תורה בציבור, מפני כבוד ציבור שמחכים לגלילה, ולכן קורא את הפרשייה בעל פה. תוספות ישנים הסבירו היתר קריאה זו בעל פה על פי דברי הירושלמי שקבע כי הקריאה היא חלק מ"סדרו של יום" וכעין ההיתר המובא לעיל מאת האחרונים כי מותר לקרוא פסוקים שבעל פה כשהם חלק מסדר התפילה או מסדר היום.

תירוץ אחר מתרצים התוספות ישנים כי האיסור הוא רק כאשר קוראים פסוקים על מנת להוציא אחרים ידי חובתם, ובאופן אחר הם מתרצים כי בפסוקים שהם רק אמירת שבח (כגון אמירת תהילים) אינם מוגדרים כחלק מהאיסור כי הם כעין תפילה. באופן שונה מכל התירוצים האלו, מציעים התוספות ישנים פירוש אחר כי האיסור איננו איסור גמור אלא רק "מצווה מן המובחר" ולכן הוא נדחה מפני כבוד הציבור כדברי הירושלמי.

ראה גם[עריכה]

הערות שוליים[עריכה]

  1. ביניהם הרב יוסף קאפח בפירושו לרמב"ם הלכות עבודת יה"כ פ"ג אות כג.
  2. תוספות רא"ש סוטה מ:
  3. בפירושו להלכות תפלה וברכת כהנים פי"ב הל' ח, אות יח.

לקריאה נוספת[עריכה]