הרב יחיאל יעקב ויינברג

מתוך ויקישיבה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הרב יחיאל יעקב ויינברג

הרב יחיאל יעקב ויינברג מחשובי הפוסקים בדור הוקדם. מחשובי הפוסקים בדור הקודם.

תולדות חייו[עריכה]

(תרמ"ד-ה, 1884 – ד' בשבט ה'תשכ"ו, 24 בינואר 1966)

ילדותו[עריכה]

נולד בסביבות שנת תרמ"ד בכפר בוגוד שבפולין, ובילדותו עבר עם הוריו לטשכנובצה, שם כיהן כרב הרב אליהו ברוך קמאי, שהיה לימים ראש ישיבת מיר. בגיל צעיר כבר ניחן בזכרון וכשרונות מופלאים. מסופר כי פעם אחת הבחין הרב קמאי בשיעורו כי כל השומעים אינם מרוכזים במהלך הסוגיה, ורק הנער ר' יחיאל יעקב מקשיב, ואף חזר על המהלך בפרטות. מאז, למד איתו הרב קמאי באפון קבוע.

במיר ובסלבודקא[עריכה]

כשעבר הרב קמאי לכהן כרב העיר מיר וכראש הישיבה, עבר עמו רי"י. ממיר עבר ללמוד בישיבת סלבודקה, שם נפגש עם ראש הישיבה הרב משה מרדכי אפשטיין, התקרב לרבי נתן צבי פינקל "הסבא מסלבודקה" ולגדולי תלמידיו של רבי ישראל סלנטר כרבי נפתלי אמסטרדם ורבי יצחק בלאזר. מכיוון שהיה אחד העילויים, מקומו נקבע לכותל המזרחי של הישיבה. לאחר מכן חזר למיר, להמשיך ללמוד מפי רא"ב קמאי. במיר התחבר לרבי אליעזר יהוודה פינקל, בנו של הסבא מסלבודקא וחתנו של הרב קמאי, שלימים כיהן בעצמו כראש ישיבת מיר, ולמד עימו בחברותא לזמן מה.

רבנותו בליטא[עריכה]

בגיל צעיר, בסביבות שנת תרס"ז, קיבל משרת רבנות בעיירה פילווישקי שבמחוז ויליקוביסק, שהיתה עיר ידועה בלמדניה, על אף שהיתה קטנה יחסית. הוא התפרסם אז בתור "העילוי מפילווישקי". בעיירה הקים "קיבוץ" של עילויים מובחרים שהודרכו על ידו בלימוד התורה. בתקופה זו החל לפרסם חידושים ומאמרים בעיתונות ובקבצים תורניים. כמו כן, התקרב לתנועת אגודת ישראל (�מנם, העיד בכמה ממכצביו כי מרגיש משויך לאגודת ישראל ולמזרחי בצורה שווה). כיהן כרב בפילווישקי במשל כשבע שנים, עד שנת תרע"ד.

בגרמניה[עריכה]

כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, עזב את ליטא והתיישב במדית 'הסן' שבגרמניה והחל ללמוד לימודים כלליים, ואף זכה בתארים אקדמאיים. הוא לימד לימודי היהדות במכללת גיסן. ל�חר זמן מה עבר לברלין, והחל לכהן כרב ברובע שרלוטנבורג. בשנת תרפ"ד נפטר בברלין הרב אברהם אליהו קפלן, שלימד תלמוד בבית המדרש לרבנים בברלין שיסד הרב עזריאל הילדסהיימר, החל ללמד שם במקומו. במשך השנים הוכתר לראש בית המדרש. בתקופה זו ענה תשובות הלכתיות לכל רחבי אירופה, ושימש כאחת הדמויות הרבניות המובילות במערב היבשת, ורבים מרבני גרמניה והסביבה היו תלמידיו. היה בקשרי ידידות עם רבים מגדולי אירופה, שביקרוהו בכל פעם ששההו בברלין (כגון הרב חיים עוזר גרודז'ינסקי, הרב אלחנן וסרמן, הרב יסף לייב בלוך]] ועוד).

בשואה[עריכה]

על חוויותיו מתקופת השואה מספר:

" עברתי כל מדורי התופת הנאצי ימ"ש והרבה תלאות ופרעניות מצאוני. שתיתיו מציתי את כוס התרעלה, במו עיני ראיתי את מעשי הרצח, השוד והחמס של רשעי עולם הארורים, מעשי אכזריות ותעלולי רשע ומרמה בתוך חומות הגטו ומעשי תועבה ונוול במחנות הריכוז וההסגר אשר לא נראו כמוהם ���יום ברוא ה' שמים וארץ. בגטו נתגלתה חיית האדם הגרמנית בכל נוולותה ורשעותה. ראינו בשפלותם של בני אדם נטולי מצפון אנושי, אשר אכזריותם עולה כמה מונים על זו של חית טרף. יסור יסרני ה'- לראות בעינויים האיומים של מאות אלפי אחינו בית ישראל קודם שנגאלו מענוייהם על ידי הכנסתם לכבשנ האש ותאי הגז, ונרצח במיתות שרפה, הרג וחנק. ולמוות לא נתנני. רק מתי מ�פר ניצולו מהתופת הנצאי הזה בנסי נסים..." (הקדמה לשו"ת "שרידי אש").

בתקופה שלפני המלחמה לקה במחלה, שהחריפה עם גירושו מגרמניה (בגלל היותו בעל אזרחות רוסית. שהה בגטו קובנה מספר חודשים, עד שהובל לוורשה כדי לקבל טיפול רפואי. בורשה שהה עם פרוץ המלחמה, והוכנס עם יתר יהודי האיזור לגטו ורשה הזכור לשמצה. בגטו שימש כנשיא אגודת הרבנים הכללית, ולאחר מכן ל"נשיא אגודת רבני פולין". כשפרצו הנצאים לרוסיה, הפך לאזרח מדינת אויב, ונעצר בבית המעצר לשבויי מלחמה במבצר ווילצבורג שבמחוז ביירן, בו ישב עד שחרור המחנות בידי בעלות הברית. במבצר זה עונה עינויים רבים. לאחר ששוחרר, הועבר, עם כל היהודים שישבו עמו במאסר, לעיירה הקטנה וויסנבורג. כשנתוודע לממדיה של השואה, וביחוד גורל משפחתו שנספתה, הורע מצבו. הוא התגלגל בכמה ערים, עד שזכה לטיפול רפואי והחלים ממחלתו. את ימי השואה הוא מסכם: " בשבילי היה העולם חושך. עולמי אני חרב, וצללי חורבנו ריחפו תמיד לנגד עיני" ( שם).

לאחר המלחמה[עריכה]

לאחר שנודע לתלמידיו כי רבם שרד את השואה, השפיעו עליו להתגורר בעיר מונטרה שבשוויץ, בה שהתה ישיבת "עץ חיים". הוא החל לשאת שיעורים בישיבה, אם כי לא כיהן כר"מ באופן פורמלי. בתקופה זו החל לענות תשובות הלכתיתו לשאלות מסובכות מכל רחבי העולם.

נפטר בד' בשבט תשכ"ו, וארונו הועלה ארצה ונקבר בחלקת הרבנים בהר המנוחות.

מצבתו

ספריו[עריכה]

  • ספרו הגדול והמרכזי- שו"ת שרידי אש (יצא לאור בארבעה חלקים), שנקרא כך על שם שמרבית תשובותיו מהתקופה שלפני השואה אבדו בזמן השואה, ומה שנשאר הוא "שריד וזעיר מהשריפה אשר שרף ה' את עיר הרשעות החבלנית והרצחנית" (מתוך הקדמתו לספר). הוא מספר כי לספר אירע נס, שלמרות שנאלץ לעזוב את ברלין ריקם והשאיר את כבתיו מאחרויו, חבילה אחת של כתביו הגיעה אליו לאחר המלחמה. בספר זה מאות תשובות בכל תחומי ההלכה.
  • מחקרים בתלמוד.
  • לפרקים- קובץ נאומים, דיבורים הספדים ומאמרים. הספר זכה להסכמותיהם של הרב אברהם דוב בער כהנא שפירא- בעל הדבר אברהם מקובנה. הספר יצא לארו במהדורה שלישית, בהרחבה ובתוספת מאמרים ומסות שלא נכללו במהדורות הקודמות, בהוצאת "הועד להוצאת כתבי הגאון הרב יחיאל יעקב ויינברג". הספר במהדורה הנוכחית כולל מאמרים לדמותם של גדולי המוסר, פרקי הגות ומחשבה, עיון באגדות חז"ל, שיחותיו מבית המדרש בברלין שיחות בפתיחת ה"זמן" ב"עץ חיים" במונטרה ועוד, בתוספת מפתחות, תולדות חייו והערות רבות.
  • חידושי בעל שרידי אש לש"ס.
  • יד שאול ספר זכרון לתלמידו הרב ד"ר שאול ווינגורט.
  • כתבי הגאון רבי יחיאל יעקב ויינברג זצ"ל שני חלקים- אסוף מכתבים וכתבים.

מפסקיו[עריכה]

  • היתר לנוער בגרמניה לשיר במעורב בנים ובנות יחד על מנת למנוע התבוללות. יש המשליכים היתר זה לימינו לתנועות הנוער, ויש המסתייגים מהשוואה זו.
  • דיון ארוך והתכתבות עם גדולי דורו בנשוא הימום הבהמות לפני השחיטה, כפי שחוקקו השלטונות בגרמניה. למסקנה הוא אוסר.

יחסו לארץ ישראל ומדינת ישראל[עריכה]

למרות אהבתו הגדולה לארץ ישראל, ראה את ערך ההתיישבות בארץ כערך שני בחשיבותו ביחס ללימוד התורה:

" סוד קיום האומה אינו תלוי בארץ דוקא אלא ב'תורה צווה לנו משה', והארץ אינה אלא מצע למורשה הרוחנית של תורתנו הקדושה, אבל המורשה, הבסיס לחיינו וקיומנו, הוא רק התורה, ואין אנו צריכים להתבייש מפני המלעיגים, אלא צריכים אנו להכריז בפה מלא כי הטריטוריה הלאומית שלנו היא התורה, והארץ איננה לנו אלא בתנאי שתהיה צמודה וקפולה תחת המורשת הרוחנית. בזה נבדלנו כמל אומה ולשון, ומי שאינו צודה בזה הוא כופר בעיקר היסודי של היהדות" (שרידי אש א קסג).

כשהוקמה מדינת ישראל, ראה זאת בעין יפה, כפי שניתן לראות מכתביו:

" אני זקנתי ונחלשתי וסבלתי הרבה, אבל זכיתי לראות בתקומת מדינת ישראל, וזו היא נחמתי, ועליה אני מודה לה' שהוציאני מגיא ההריגה ותופת הייסורים הנוראים... ככל בית ישראל מתאווה גם אני לגור בארץ הקדושה ולהנות מכבודה והדרה של המדינה העברית ולראות בבניינה המחודש... וב"ה שזכינו לראות מדינה יפה ומתפתחת לשם ולתפארת כל העולם " (כתבי הגאון רבי יחיאל יעקב ויינברג זצ"ל חלק ב עמ' שז ) (וראה בשרידי אש ב ז ובקובץ "סיני" עו).

הוא מייחס תשומת לב מיוחדת לסמיכות הקמת המדינה לנוראות השואה:

" עם חיסול החיים היהודים על אדמת אירופה, חרבו גם מקורות חיינו הרוחניים... אולם ששה מיליונים הקדושים לא שתקו. מחנה ענקי זה של מקדשי ה' ובראשו שורה ארוכה של גאונים וצדיקים, סבבו, כביכול, את כסא הכבוד לעורר רחמים על עם ה', והוא החל לנחמנו, להרגיענו, להשקיט את כאבנו העמוק מני ים. הוא שלח לנו מתנה את מדינת ישראל. לעת עתה, העניקו אותה לנו כתגמול הראשון בעד אסוננו הגדול " (שם עמ' שסא).

כמו כן, הוא מייעד למדינה את תפקיד המלחמה בהתבוללות הנוראה שישנה במערב אירופה ובאמריקה (שם עמ' של).

גם למייסד התנועה הציונית, ד"ר בנימין זאב הרצל רחש הרב ויינברג יחס של חיבה, וכתב עליו מאמר בשם "הרצל- איש דת", בו הוא מסביר כי הרצל היה "בעל תשובה" (לא במובן הפשוט של המילה), ומדבר על יחסיו עם העולם הרבני (ביחוד עם חכמי וילנא ובראשם רבי שלמה הכהן, בעל "חשק שלמה") (שם עמ' רצא).