חושן משפט סימן לד

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search

חושן משפט סימן לד הוא הסימן השביעי בהלכות עדות. הוא עוסק בעדים הפסולים מחמת עבירה, ובו ל"ה סעיפים.

תוכן הסעיפים[edit]

(הסיכום אינו כולל את כל הפרטים).

סעיף א - רשע פסול לעדות. עד כשר שיודע בחבירו שהוא רשע, אסור לו להעיד עימו אפילו העדות אמת. ואצ"ל שאסור לו להעיד אם יודע שהעד השני הוא עד שקר.

סעיף ב - איזהו רשע? כל שעבר עבירה שחייבים עליה מלקות, ואין צריך לומר שאם עבר עבירה שחייבים עליה מיתת בית דין שהוא רשע. אין הבדל אם עבר לתיאבון או עבר להכעיס. רמ"א: אם עבר עבירה שאין בה מלקות, פסול מדרבנן.

סעיף ג - עבר עבירה מדרבנן, פסול לעדות מדרבנן. רמ"א: ויש אומרים שאם עבר עבירה מדרבנן הוא פסול לעדות מדרבנן, רק אם זו עבירה שיש בה חימוד ממון.

סעיף ד - אם עבר עבירה, שהיה סבור שמצווה הוא עושה, כגון קוברי מת ביום טוב, אינו נעשה רשע בכך. ואפילו אם נידו אותם על כך, עדיין הם סבורים שמצווה עשו, ושלא נידו אותם אלא לכפרה. רמ"א: וה"ה בכל דבר איסור שנוכל לומר שעברו מכוח טעות. המגביה ידו על חבירו להכותו, פסול לעדות מדרבנן.

סעיף ה - העובר על השבועה פסול לעדות. בין הנשבע שבועת שווא, בין הנשבע שבועת שקר של ממון, בין הנשבע שבועת ביטוי, הרי הוא פסול לעדות. ואפילו עבר על חרם שהחרימו הקהל. ויש אומרים שאינו נפסל אלא בשבועה לשקר לשעבר, כגון שנשבע שכבר אכל, ובאמת לא אכל, שבשעה שנשבע עבר איסור שבועה, אבל אם נשבע להבא, כגון נשבע שלא יאכל ואח"כ אכל, אינו נפסל, שבשעה שאכל היה זה משום שאנסו יצרו, ואין זה אומר שהוא עשוי להעיד שקר שהוא עוון חמור. (ובסמ"ע הביא, שלדעת ריב"ש בנשבע להבא, אם נשבע שלא לאכול ואכל, נפסל לעדות, מפני שעבר בקום ועשה על שבועתו, אבל אם נשבע שיאכל ולא אכל, אינו נפסל לעדות מפני שלא עבר בקום ועשה על שבועתו). רמ"א: אם באו עדים והעידו שעבר על שבועתו, אינו נאמן לומר שוגג הייתי או אנוס הייתי (שיש עדות על היותו רשע שעובר על השבועה, וההסבר שלו אינו מתקבל - ראה סמ"ע בשם רשב"א).

סעיף ו - טבח שיצאת טריפה מתחת ידו (היינו שמכר בהמות טריפה מחמת חימוד ממון - סמ"ע) פסול לעדות. (אבל בודק בהמות עבור אחרים, והכשיר בהמות טרפות אינו נפסל, דאפשר שטעה וסבר כשרה היא, ועוד שאין לחשוש שיעבור על איסור עדות שקר החמור, רק מפני איסור לפני עיוור שעבר - סמ"ע).

סעיף ז - גנב וגזלן פסולים לעדות מעת הגניבה או הגזילה עד שיחזירו ויעשו תשובה (היינו שאם לא החזיר מעצמו אלא בכפיית בית דין צריך גם תשובה כדי להכשיר עצמו, אבל אם החזיר מעצמו, זה בעצמו הוא תשובה, וחוזר לכשרותו בכך - סמ"ע). רמ"א: החולק עם הגנב, אינו נפסל.

סעיף ח - עד זומם למפרע הוא נפסל - עד זומם, שהוזם בעדות ממון, אע"פ ששילם, פסול לכל עדות. ונפסל משעת עדותו בבית הדין, אע"פ שההזמה היתה לאחר כמה ימים.

סעיף ט - שטר מאוחר כשר, ומזה יוצא שאם עדים החתומים על השטר בתאריך מסויים, ובאו עדים שהעידו שבתאריך זה היו עמהם במקום אחר, אין זו הזמה, כיון שיתכן שהשטר נכתב בכשרות, והתאריך שלו מאוחר לכתיבתו. אם אמרו העדים שחתמו את השטר באותו תאריך שכתוב בו, ובאו עדים והזימו אותם, והעדים שהזימו אותם אומרים שראו חתימת העדים על השטר בזמן כלשהו, נעשים העדים זוממים למפרע מיום שהעדים המזימים מעידים שהיתה חתימת ידם בשטר, אבל לא קודם לכן, שיתכן שחתמו אותו ביום אחר ושקרו, ולכן אם לא יודעים התאריך שבו חתמו, אין העדים נפסלים למפרע אלא מזמן שבאו העדים המזימים לבית דין. רמ"א: עדים שחתמו בשקר על שטר מוקדם - פסולים לעדות (משום ששטר מוקדם פסול ונמצא שחתמו בשקר על שטר פסול).

סעיף י - המלווה בריבית פסול לעדות, בין המלווה, ובין הלווה. בריבית קצוצה שאיסורה מדאורייתא, נפסלים מדאורייתא, וברבית דרבנן, נפסלים מדרבנן. רמ"א: יש אומרים שבאבק רבית נפסל רק המלווה ולא הלווה.

סעיף יא - המלווה �עות יתומים ברבית קצוצה אינו נפסל, מפני שהוא סובר שמצווה הוא עושה, להרוויח ליתומים.

סעיף יב - עד החתום בשטר, ואחרי מותו באו עדים והעידו עליו שהיה מלווה ברבית - אם היה מפורסם שהיה אפוטרופוס של יתומים או סנטר ( - פקיד שאחראי על כספים) של גויים, תולים שכסף של יתומים או של גויים הלווה ברבית. אבל בסתם, שאין יודעים עליו שהחזיק כסף של יתומים או גויים, אין תולין בכך, עד שיתברר הדבר.

סעיף יג - העובר על גזל של דבריהם פסול מדבריהם (רמ"א: כגון: הגוזל מציאת חרש שוטה וקטן). החמסנים הלוקחים קרקע או מטלטלים שלא ברצון הבעלים, אע"פ שנותנים דמים, וכן רועי בהמה דקה או בהמה גסה של עצמם, פסולים, שהם מוחזקים בכך שפושטים ידיהם בגזל ומניחים בהמתן לרעות בשדות ובפרדסים של אחרים.

סעיף יד - מוכסים סתמן פסולים, מפני שהם מוחזקים בכך שהם לוקחים יותר מאשר הקצוב להם בדין המלכות. אבל גבאים שגובים מס המלך, כשרים. ואם נודע שלקחו אפילו פעם אחת יותר מאשר המס הקצוב, פסולים. רמ"א: מוכסים שלוקחים לפי אומד דעתם פסולים, שהם נושאים פנים למקצת בני אדם ומכבידים על אחרים, ולכן שמאי המס בעיר צריכים להיזהר שלא יכבידו על אחד ויקלו על אחר, שבכך הם נפסלים לעדות ולשבועה (הגהות אשרי).

סעיף טו - אריס שלקח דבר מועט מהפירות שבכרו ביומי ניסן ותשרי, קודם שתגמר מלאכתן (רמ"א: וי"א שנגמרה מלאכתן) אע"פ שלקח שלא מדעת בעל השדה אינו גנב, וכשר לעדות, שאין בעל השדה מקפיד עליו, וכן כיו"ב.

סעיף טז - מפריחי יונים (רמ"א: שמלמדים את היונים שלהם להביא יונים משובכים של אחרים) - אם זה ביישוב, פסולים מפני שחזקתם שגונבים יונים שלא אחרים. וכן סוחרי שביעית והם בני אדם שיושבים בטלים, ובשביעית מתחילים לסחור בפירות, חזקה שבפירות שביעית הם סוחרים, ופסולים לעדות. וכן משחק בקוביא פסול לעדות. והם פסולים מדרבנן.

סעיף יז - מי שאינו לא במקרא לא במשנה ולא בדרך ארץ הוא בחזקת רשע ופסול לדעות מדבריהם. עם הארץ בסתמא פסול לעדות, אבל עם הארץ שהוחזק שעוסק במצוות ובגמילות חסדים ונוהג בדרכי ישרים ויש בו דרך ארץ, אע"פ שהוא עם הארץ ואינו לא במקרא ולא במשנה, כשר לעדות. המקבל עדות עם הארץ קודם שיוחזק שהוא נוהג במצוות ובדרך ארץ, או שיתברר כך בעדים, הוא מאבד ממונן של ישראל על פי רשעים.

סעיף יח - הבזויים פסולים לעדות מדבריהם - והם אנשים שהולכים ואוכלים בשוק בפני כל אדם, וההולכים ערומים בשוק כשהם עוסקים במלאכה מלכלכת, וכיו"ב, וכל אלה שאין מקפידים על הבושת, שהם חשובים ככלב ואינם מקפידים על עדות שקר. המקבלים צדקה מגויים בפרסהיא בזמן שהיה אפשר להם לקבל בצינעא, ולא חוששים לביזיון זה, הם בכלל הבזויים הפסולים לעדות. רמ"א: מי שראה המעשה ונתבקש להעיד, והוא נוטל שכר להעיד עדותו בטלה, ואין צריך הכרזה אלא הדין והעדות בטל מעצמו, שזהו קנס שקנסו חכמים שיתבטלו מעשיו כל זמן שנוטל שכר. ואם החזיר הממון דינו ועדותיו קיימים. ואם עדיין לא ראה המעשה, ומבקשים ממנו שיבוא לראות המעשה כדי שיוכל להעיד, רשאי לקבוע תשלום על כך שטורח לבוא ולראות. דיין שדן דין, ואחר הדין בא בעל הדין ליתן לו מתנה על שהיפך בזכותו, אסור לקבלו. מה שאדם מעיד מחמת ייסורים ופחד, אין בו ממש.

סעיף יט - גויים ועבדים פסולים לעדות. (סמ"ע ואפילו גוי שמוחזק שאינו משקר פסול לעדות שאינו בכלל "אחיו").

סעיף כ - השונא לחבירו ואמר לו בפני רבים אלך ואמסור ממונך פסול לדעות.

סעיף כא - ממזר, ופצוע דכה, וכרות שפכה, וערל שמתו אחיו מחמת מילה - כשרים לעדות.

סעיף כב - המוסרים, והאפיקורסים והמומרים, פחותים מגויים, ופסולים לעדות (סמ"ע: שהגויים לא מורידים ולא מעלים, ולחסידי אומות העולם יש חלק לעולם הבא, ולעומתם אלה הכתובים כאן מורידין ולא מעלין, ואין להם חלק לעולם הבא). רמ"א: ואפילו הנמסר מחל למוסר, המוסר פסול עד שישוב בתשובה. מומר שחזר בו וקיבל עליו תשובה, כשר מיד לעדות אף שעדיין לא עשה התשובה (סמ"ע: שכיון שהוא מעורב בין הגויים שיש להם כל התאווות, וזה בא להיבדל מהם, חזקה שוודאי יעשה תשובה שלימה).

סעיף כג - הפסול מן התורה שהעיד עדותו בטלה אע"פ שלא הכריזו עליו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. הפסול מדבריהם, עדותו שהעיד קודם שהכריזו עליו, כשרה. רמ"א: אם העיד ואח"כ באו עדים והעידו שעבר עבירה שנפסל בה, ואין יודעים מתי עבר, אם לפני העדות או אחריה, עדותו מתקבלת.

סעיף כד - מי שהעידו עליו שעבר עבירה שיש בה מלקות, אף אם לא התרו ומשום כך אינו לוקה - פסול לעדות. והוא שעבר על דברים שפשט בישראל שהם עבירה, אבל אם ראוהו עובר על דברים שרבים אינם יודעים איסורם, וקרוב הדבר שהוא שוגג, יש להזהירו שהדבר אסור, ואח"כ ייפסל. לדוגמה: אם ראוהו קושר או מתיר בשבת צריכים להודיעו שזה חילול שבת, מפני שרוב העם אינם יודעים דבר זה. ועוד דוגמאות לדין זה, לגבי עדים שפסולים מדבריהם - כגון שנעשה מוכס או גבאי, או שהוא משחק בקוביא וכיו"ב, שרבים אינם יודעים איסורם.

סעיף כה - אין אדם נפסל בעבירה על פי עצמו, אלא על פי עדים שמעידים עליו שעבר איסור שנפסל בו, שהרי אין אדם משים עצמו רשע. רמ"א: אבל לכתחילה אין עושים אותו עד. ועוד אומר הרמ"א שאינו נפסל על קול וחשד בעלמא, כגון שיצא עליו קול שהוא רגיל עם עריות ומתייחד עמהן, כשר לכל עדות חוץ מעדות אשה.

סעיף כו - לווה שהעיד על המלווה שהלווה לו ברבית ויש עמו עד נוסף, נאמן לפסול את המלווה. ואף שעושה עצמו רשע שלווה ברבית - פלגינן דיבורא ומאמינים אותו לגבי מלווה ולא לגבי עצמו. רמ"א: וה"ה שהנגזל יכול להעיד על הגזלן שגזל, ובלבד שאין לו הנאה מעדות זו.

סעיף כז - מי שעד אחד העיד עליו שחייב ממון וחייבו שבועה, ונשבע להכחיש העד, יכול העד ואותו שנשבע להצטרף להעיד עליו שנשבע לשקר, ולפוסלו לעדות. וברמ"א עוד פירוט של זה.

סעיף כח - שנים שהעידו שעבר עבירה הפוסלתו לעדות, ושנים העידו שחזר בתשובה, או שלקה על כך בבית דין, כשר. אם אם באו שנים והכחישו את השנים הראשונים ואמרו שלא עבר עבירה זו, הרי זה ספק פסול, ואין מוציאים ממון בעדותו (דאוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה).

סעיף כט - מי שנתחייב מלקות כיון שלקה בבית דין חוזר לכשרותו. פסולי עדות מחמת ממון, שגזלו, וחמסו, אף על פי ששלמו אינם כשרים עד שיוודע בהם שחזרו בהם מדרכם הרעה. מלוה בריבית - משיקרע שטרותיו מעצמו ויחזור בו בחזרה גמורה שלא ימשיך להלוות בריבית - ואפילו לא לגויים, ויחזיר הרבית שלקח ממי שלקחה ממנו, ואם לא יודע ממי לקח יעשה בה צרכי רבים. רמ"א: כל זה במי שרגיל לגזול אבל במי שגזל באקראי בעלמא, מיד שהחזיר מה שגנב וגזל, הוי תשובה - אם החזיר מעצמו. ואם החזיר על ידי כפיית בית דין אינו מועיל להכשירו לעדות עד שיעשה תשובה.

סעיף ל - מאימתי חזרת המשחקים בקוביא? - משישברו כלי המשחק - הקוביות. ויחזרו בהם חזרה גמורה, שלא יעשו אפילו בחינם. רמ"א (בסעיף הבא): ויש אומרים שצריכים להחזיר המעות שהרוויחו.

סעיף לא - מאימתי חזרת מפריחי יונים? - משישברו הכלים שצדים בהם, ויחזרו בהם חזרה גמורה, שאפילו במדבר שאינו מקום יישוב לא ישלחו את היונים שלהם להביא יונים. רמ"א: ויש אומרים שצריכים להחזיר המעות שהרוויחו.

סעיף לב - מאימתי חזרת סוחרי שביעית? משיגיע שביעית וייבדלו, ולא די בדברים בלבד, אלא כותב: "אני פלוני בן פלוני כנסתי ר' זוז מפירות שביעית, והרי הם נתונים במתנה לעניים".

סעיף לג - מאימתי חזרת המועל בשבועה? - משיגיע לבית דין שאין מכירים אותו, ויאמר להם חשוד אני.

סעיף לד - טבח (קצב) שהיה בודק לעצמו ומוכר ויצא טריפה מתחת ידו,חזרתו משילבש שחורים ויתכסה שחורים וילך למקום שאין מכירים אותו ויחזיר אבידה בדבר חשוב, או יוציא טריפה מתחת ידו בדבר חשוב.

סעיף לה - חזרת עד זומם שילך למקום שאין מכירים אותו, ונתנו לו ממון חשוב להעיד שקר, ולא רצה.