מנורה: הבדלים בין גרסאות בדף

אחד מכלי המשכן והמקדש, עשויה זהב טהור, בעלת שבעה קנים.

מעשה המנורה

הקב"ה ציווה את משה בתורה "ועשית מנורת זהב טהור..."

המנורה נעשתה מכיכר זהב טהור, מגוש אחד וללא חיבורים כלשהם. גובה המנורה היה 18 טפחים (כמטר וחצי) מרצפת ההיכל, ולמרגלותיה היתה מונחת אבן עם שלוש מדרגות.

ששת הקנים הצדדיים מחוברים לקנה האמצעי, ובראש כל אחד משבעת הקנים היה נר, דהיינו כלי קיבול קטן שמחובר למנורה, ובו היו נותנים שמן ופתילה להדלקה.

בכל נקודת חיבור בין שני קנים לקנה האמצעי היה כפתור, שהוא כדור זהב בגודל ביצה. בבסיס כל נר היה פרח זהב ולאורך כל קנה היו מפותחים שלשה גביעי זהב.

אפשר לעשות את המנורה גם ממיני מתכות שונים ולאו דווקא מזהב, ולפי אחת משיטות התנאים - אפשר גם מחמרים שאינם מתכת כגון עץ, ובלבד שתיעשה מחומר שאינו בזוי ומאוס (כחרס).

כאשר המנורה נעשית לא מזהב - אין צורך להקפיד על משקלה המדוייק (כיכר), ולא על מספר הגביעים הפרחים והכפתורים. כמו כן - אין צורך לעשותה מקשה אחת.

המנורה היתה מוצבת בדרום ההיכל כנגד שולחן לחם הפנים. בגמרא מובאת מחלוקת האם היתה המנורה מקבילה לקיר הדרומי או מאונכת אליו.

השימוש במנורה

את המנורה מיטיבים בבוקר ומדליקים לפנות ערב.

הכהן היה נכנס מדי בוקר עם כלי בשם 'כוּז' שבו היה נותן את שאריות השמן והפתילות, ובעזרת מלקחי זהב היה מוציא מהנרות את שאריות הפתילות. את שארית השמן היה מקנח במטלית ומניח הכל בכוז. אחר כך היה ממלא את המנורה בחצי לוג (כ-175 סמ"ק) שמן זית זך לכל נר, ותוחב פתילות חדשות שעשויות מחמרים שמותר להדליק מהם נרות שבת (שלא מסכסכים את האש ומושכים שמן היטב, כמבואר בפרק שני במסכת שבת).

הפתילה של הנר האמצעי היתה פונה מערבה לעבר קודש הקדשים, ושאר הנרות פונים לעבר הנר האמצעי. הכהן היה משאיר את המנורה כבויה עד הערב, אך לפי דברי חכמינו ז"ל - הנר המערבי (האמצעי, שפונה מערבה) היה נשאר דלוק בדרך נס. נס זה הצביע גם על מצבו הרוחני של עם ישראל, כי כאשר ישראל לא היו עושים את רצון ה' - הנר היה כבה.

בערב היה מגיע הכהן ומדליק את הנרות. אם הנר המערבי היה דלוק - היה מושך את הפתילה מהנרות הסמוכים לו ומדליקם, וכך היה ממשיך ומדליק. אם כבה הנר המערבי - היה מדליקו מאש שהביא מעל המזבח החיצון.

אסור להדליק את נרות המנורה זה מזה בעזרת קיסם, אלא רק פתילה מפתילה משום בזיון מצוה.

הדלקת המנורה והטבתה דוחות את השבת ואת הטומאה ככל החובות שקבוע להן זמן.

המנורה כסמל

במשך הדורות הפכה המנורה למוטיב יהודי מובהק שליווה את עם ישראל לאורך תקופות ארוכות.

צורת המנורה הוטבעה בחותמות ובמטבעות כמו שהועתק למטבע של 10 האגורות המוכר.

בשער טיטוס חקוק תבליט שמתאר את ניצחון הרומאים ואת תהלוכת השלל שלהם. בין הפריטים שמוצגים שם לראווה - מופיעה מנורה בעלת שבעה קנים, שיש הטוענים שהיא המנורה מבית המקדש. אף על פי שרבו החולקים על זיהוי זה - בחרה מדינת ישראל את צורת המנורה משער טיטוס לסמל המדינה כשהיא משולבת בשני ענפי זית כמו שמתואר בספר זכריה פרק ג.

החנוכייה (בעלת שמונת הקנים + שמש) שמדליקים היהודים בחג החנוכה זכר לנס פך השמן שנעשה בימי החשמונאים - דומה בצורתה למנורה מבית המקדש, ואולי כדי להזכיר ולפרסם את הנס.

לאחר הגירו מגוש קטיף - הפכה המנורה לסמל הגירוש בעקבות המנורה שהיתה על גג בית הכנסת בנצרים.