מציצה

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search

מציצה היא אחד החלקים במצוות המילה, בה המוהל מוצץ את הדם הנמצא בערלת הנימול לאחר הפריעה.

מקור וטעם[edit]

במשנה (שבת יט:) מוזכר כי היו מוצצים את דם הנימול לאחר המילה, וכי מציצה זו מותרת בשבת. הגמרא (שבת קלג:) מביאה את דברי רב פפא: "האי אומנא דלא מייץ- סכנה הוא[1] ועברינן ליה" (מוהל שלא מוצץ את הדם לאחר פריעתו - מסוכן הדבר ומעבירים אותו מתפקידו). הלכה זו נפסקה ברמב"ם (הל' מילה פ"ב ה"א) ובשולחן ערוך (יו"ד רסד ג).

פרטי הדין[edit]

פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקישיבה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.

כאמור, המציצה מעכבת את המילה. באשכנז, היו שנהגו שהמוהל ממלא את פיו במעט יין לפני המציצה, על פי תורת הקבלה[2].

מציצה בעידן המודרני[edit]

פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקישיבה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה. בקצרה: מדובר בפולמוס ארוך ומתמשך ויסודי, על היחס בין הרפואה וההלכה, ועל האמון במדע המודרני מול דברי חכמים, שראוי להרחבה גדולה.

בדורות האחרונים, היו שקראו תיגר על המציצה, בעיקר מחשש להדבקת התינוק את המוהל במחלת זיהומיות, וכן בטענה שבימינו לא ידועה סכנה כלשהי במניעת המציצה. אולם, הפוסקים התנגדו נחרצות לגישה זו, והסכימו כי אסור להפסיק את המציצה בטענות אלו[3]. היו שטענו[4], כי טענת הרופאים כי בימינו לא נשקפת סכנה בהיעדר מציצה הינה בגדר "ספק", מפני שיתכן שבעתיד יתגלו ממצאים חדשים שלא היו ידועים לרופאים שטענו כך, וטענת חז"ל כי המציצה מונעת סכנה הינה בגדר "ודאי", מפני שאנו מאמינים ובטוחים שכל דברי חז"ל אמת, ולכן אין ספק מוציא מידי ודאי.

היו אחרים שטענו[5] כי לא ניתן לבטל את המציצה על סמך טענות רפואיות, מפני שהמציצה הינה מצווה בפני עצמה.

בעקבות הטענות הרפואיות הנ"ל, בימינו יש שנהגו למצוץ בעזרת שפופרת של זכוכית המונעת הדבקת הנימול והמוהל[6]; עם זאת, ברוב הקהילות החרדיות והדתיות בעולם, מתנגדים לכל שינוי באופן המציצה המקובל מזה אלפי שנים, ומבצעים את המציצה בפה דווקא ללא כל חציצה, אך נוהגים לחטא את הפה לפני המציצה.

בקהילות האשכנזים נוהגים לברך את המוהל בברכת המזון: "הרחמן הוא יברך המל בשר הערלה, ופרע ומצץ דמי המילה, איש הירא ורך הלבב עבודתו פסולה, אם שלוש אלה לא יעשה לה".


הערות שוליים

  1. ההסבר המקובל לשאלה מהי אותה סכנה שיש במילה ללא מציצה, הוא שללא המציצה הדם עלול להיקרש ולפגוע בפי האמה, ולכן מצצו על מנת להוציא את הדם הנימול שלא יקרש (ראה דברי המוהל רבי יעקב הגוזר, '''זיכרון ברית לראשונים א''', ברלין תרנ"ב, עמ' 20, נגיש באוצר החכמה ובהיברו בוקס).
    הסבר נוסף מביא הרב אליעזר מלמד במדור 'רביבים' בשם הרופא המוהל ד"ר צדוק סיריל פיין, המסביר במאמרו שבזמנים קדמונים לא היו מודעים לחשיבות החיטוי, והיו מלים במתכת גסה או באבן צור, ופעמים רבות נותרו בפצע שרידים של חול ורסיסי אבן. על פי הפתולוגיה המוכרת לנו, חדירה של גוף זר לגוף דרך פצע יוצרת תוך 72 שעות דלקת מוגלתית, מלווה בכאבים עזים ובעליה בחום הגוף. להשערתו, זו הסיבה לסכנה שבהעדר המציצה, וזאת משום שעל ידי המציצה שואבים את אותם הרסיסים מהגוף, ומצילים את הנימול מסכנת הזיהום. אמנם למעשה סיים ד"ר פיין, שהוא הקפיד כמובן לקיים את המציצה כפי שקבעו חכמים.
  2. "זוכר הברית", אונגוואר תרצ"א, יא, יח-יט.
  3. ראה בדבריו של הרב שמואל סלנט שהובאו בהערת שוליים במאמרו של הרב לייזרוביץ' בקובץ תורה מציון המובא לקמן: המאמר הזה היה למראה עיני הרב הגאון הגדול עט"ר מוהר"ר שמואל סלאנט שליט"א, והביע לנו צערו על גוף השאלה והפלפול שנתחדש בזמננו אם לבטל המציצה כל עיקר ח"ו, ודבר הנשנה במשנה והיה לנו בקבלה מדור דור היה עתה לדאוות לבבנו לשאלה חדשה עד כי כמעט אין מילין בפיו לשאלה מוזרה כזאת, וברך את כל המקנאים לכבוד התורה והאמת..."
  4. הרב אברהם יצחק הכהן קוק, (שו"ת דעת כהן סי' קמ) ועוד.
  5. הרב שרגא מאיר לייזרוביץ' מלונדון, קובץ "תורה מציון" שנה רביעית חוברת א', ירושלים, ניסן תרנ"ח; הובא ב"דעת כהן" הנ"ל.
  6. וראה בדבריו של הרב ד"ר מרדכי הלפרין בקישור בעניין זה.