משיח שקר

From ויקישיבה
Revision as of 10:03, 12 July 2018 by איש גלילי (talk | contribs) (שבתאי צבי)
(diff) ← Older revision | Latest revision (diff) | Newer revision → (diff)
Jump to navigation Jump to search

משיח שקר הוא אדם הטוען בשקר להיותו משיח וגואל.

בהיסטוריה קמו כמה וכמה אנשים כאלה, וכולם גרמו נזקים רבים לעם היהודי. משיח שקר קם בדרך כלל על רקע תקופה של צרות רבות, שמעוררת תסיסה ותקווה שאלו הצרות המבשרות על הקץ, ואי אפשר לסבול יותר, ולכן מוכרח לבוא משיח. על רקע כזה קל מאוד לאדם לטעון שהוא משיח וההמונים הנואשים יאמינו לו בקלות. הנזקים הנוצרים מכך הם רבים. אנשים רבים עשו מעשים קיצוניים שהתחרטו עליהם אח"כ, בעקבות המחשבה שהנה בא המשיח. לדוגמא: אנשים שמכרו את כל רכושם, התירו עברות וביטלו מצוות וכדומה. כמו כן ישנה סכנה שאנשים ידבקו לאותו משיח שקר ויאמינו בו גם לאחר שהוכח שקרו, וכך יווצרו כתות חדשות ביהדות.

המבחן ההלכתי לבדיקת משיח[edit]

הרמב"ם מגדיר בהלכות מלכים (פי"א ה"ד) אומר שמלך המשיח צריך להיות מבית דוד, הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה, ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בידקה, וילחם מלחמות ה' - אז הוא בחזקת משיח. ואם עשה והצליח ונצח כל האומות שסביביו ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל - הרי זה משיח בודאי. ואם לא הצליח עד כה או נהרג - בידוע שאינו זה שהבטיחה עליו תורה, והרי הוא ככל מלכי בית דוד השלמים הכשרים שמתו. ולא העמידו הקב"ה אלא לנסות בו רבים שנאמר "ומן המשכילים יכשלו לצרוף בהן ולברר וללבן עד עת קץ כי עוד למועד".

משיחי שקר בתקופה הרומית[edit]

ישו[edit]

ערך מורחב - ישו

ביהדות, ישו הוא משיח שקר. בתלמוד מובא שישו היה תלמיד חכם שסרח, החל לעבוד עבודה זרה, עד שלבסוף הוצא להורג על שכישף והסית והדיח את ישראל‏[1]. תלמידיו ראו בו משיח אף לאחר מותו, התפלגו מן היהדות ויצרו את הנצרות.

הרמב"ן בויכוח ברצלונה אמר על ישו, שישו מעולם לא קיים את דברי הנביאים על המשיח:

Geresh.png שהנביא אומר במשיח "ומשלו מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ"‏[2] והוא לא היה לו ממשלה, אבל בחייו היה נרדף מאויביו ומתחבא מפניהם ולבסוף נפל בידם ולא היה יכול להציל עצמו - איך יושיע כל ישראל? ואף אחרי מותו לא היה לו ממשלה, כי ממשלת רומא אינה בעבורו. אבל קודם שהאמינו בו הייתה עיר רומא מושלת ברוב העולם, ולאחר שבאו באמונתו הפסידו ממשלות רבות. ועתה עובדי מוחמד יש להם ממשלה יותר מהם... כן הנביא אומר שבזמן המשיח "לא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה' כי כולם ידעו אותי"‏[3] וכו', ואומר "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים"‏[4], ואומר "וכתתו חרבותם וכו' ולא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה"‏[5] - ומימי ישו ועד הנה כל העולם מלא חמס ושוד, והנוצרים שופכים דמים יותר משאר האומות, והם גם כן מגלי עריות Geresh.png
ויכוח ברצלונה, היום השני

והרמב"ם בספרו ההלכתי משנה תורה כתב, שישו ותלמידיו הם ממוסרי ישראל, מינים ואפיקורסים[6]. ועוד כתב הרמב"ם על ישו, שלא רק שישו לא עשה את מעשי המשיח, אלא שעוד עשה הפוך:

Geresh.png אף ישוע הנוצרי שדימה שיהיה משיח ונהרג בבית דין, כבר נתנבא בו דניאל, שנאמר "ובני פריצי עמך ינשאו להעמיד חזון ונכשלו"‏[7]. וכי יש מכשול גדול מזה? שכל הנביאים דיברו שהמשיח גואל ישראל ומושיעם, ומקבץ נדחיהם ומחזק מצוותן - וזה גרם לאבד ישראל בחרב, ולפזר שאריתם ולהשפילם, ולהחליף התורה, ולהטעות רוב העולם לעבוד אלוה מבלעדי ה' Geresh.png
משנה תורה לרמב"ם, הלכות מלכים ומלחמותיהם, פרק י"א, הלכה י.

בר כוכבא[edit]

ערך מורחב - בר כוכבא

היה המצביא שעמד בראש מרד היהודים באימפריה הרומית בימי הקיסר אדריאנוס (132–135 לספירה), מרד הקרוי על שמו - מרד בר כוכבא.

בשלב הראשון למרד, הכו המורדים, ממקומות מסתורם המצויים במחילות ובמערות המסתור, ברומאים, אשר לא היו מוכנים למרידה, והנציב הרומי בארץ, טיניוס רופוס, נאלץ לסגת תוך שהוא נוחל אבדות. הניצחון הביא שוב לתקופת עצמאות של עם ישראל בארצו, ובר כוכבא הוכרז כ"נשיא ישראל". נראה כי בשיא התפשטותו הטריטוריאלית של המרד החזיק בר כוכבא בטריטוריה שהשתרעה על פני כל אזור יהודה, מעקרבה בצפון ועד באר שבע בדרום (ייתכן שהדרים עד ערוער שמדרום לבאר שבע), במדבר יהודה ובאזור ים המלח, כולל חופו המזרחי.

אדריאנוס, אשר בתחילה לא ייחס חשיבות למרד, עמד עתה מול התמוטטות צבאותיו. הוא שלח לדיכוי המרד חיל גדול ממצרים ומפרובינציות אחרות בראשותו של המצביא הבכיר ביותר שיכול היה לגייס, נציב בריטניה יוליוס סברוס. אל מול לוחמת הגרילה של בר כוכבא נקט סברוס אסטרטגיה של בידוד מעוזי הלוחמים, ניתוק דרכי האספקה, והכנעת הנצורים במחבואם. בזה אחר זה נפלו כך מעוזי בר כוכבא. המעוז האחרון שהוחזק בידי בר כוכבא בשנתו השלישית של המרד היה העיר ביתר. סופו של המרד, ואף סופו של בר כוכבא עצמו, היה מר. המרד דוכא באכזריות, ומאות אלפים נהרגו, בהם בר כוכבא.

בחז"ל ישנה מחלוקת האם בר-כוכבא היה משיח שקר. לפי התלמוד הבבלי, בר כוכבא היה משיח שקר שנהרג בידי החכמים[13]. לעומת זאת, בתלמוד הירושלמי בר כוכבא מוצג כגיבור שנהרג במלחמה[14].

והרמב"ם בספרו משנה תורה פוסק לפי דעת התלמוד הירושלמי:

"שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה, והוא היה נושא כליו של בן כוזבא המלך, והוא היה אומר עליו, שהוא המלך המשיח. ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח, עד שנהרג בעוונות. כיון שנהרג, נודע שאינו זה"
משנה תורה לרמב"ם, הלכות מלכים ומלחמותיהם, פרק י"א, הלכה ג

משיחי שקר ביהדות ארצות האסלאם[edit]

אבו עיסי[edit]

ערך מורחב - אבו עיסי

היה חייט מאספהאן, שלא ידע קרוא וכתוב, ופרסם כי היו לו התגלויות נבואיות וכי הוא המשיח. אף שלא ידע קרוא וכתוב, טענו חסידיו כי חיבר מספר ספרים. אמר שלפני בואו של המשיח יופיעו חמישה שליחים, והוא האחרון שבהם. אלוהים הטיל עליו, לדבריו, להציל את היהודים מעול העמים ולהנחיל להם עצמאות. לפי מקור אחר לא הסתפק בתפקיד מבשרו של המשיח, וטען שהוא עצמו המשיח.

אבו עיסי נקט שיטה של הוספת מצוות והטלת חומרות. הוא אסר גירושים, אכילת בשר ושתיית יין, וחייב להתפלל שבע תפילות ביום ולא שלוש, בהסתמך על הפסוק "שבע ביום הללתיך"‏[8]. כמו כן, אבו עיסי נהג בסובלנות כלפי הנצרות והאסלאם, קידש גם את הברית החדשה והקוראן והורה לחסידיו לעסוק בהם לצד העיסוק בתנ"ך.

המונים התלקטו סביב אבו עיסי, שאותו כינו חסידיו "א-ראעי" (הרועה), והוא עורר מרד נגד השלטון הפרסי. מסופר כי כאשר הקיפו המוסלמים את מחנהו של אבו עיסי, צייר זה מעגל גדול בחול סביב למחנהו והודיע כי כל העומדים בתוכו יינצלו. האויבים, שלא הבינו את משמעות המעשה, וחששו שמא יש בו מעשה כישוף, נרתעו לאחוריהם ונמלטו.

ימים מועטים לאחר מכן ניגף אבו עיסי בקרב סמוך לעיר ראי (raaghl) במחוז ח'וראסאן שבצפון פרס ונהרג. חסידיו נפוצו לכל עבר. גם לאחר מותו המשיכו שרידי חסידיו להאמין כי לא מת וכי הוא מסתתר במערה בהרים.

משיח השקר בתימן (מאה ה-12 לספירתם)[edit]

בתימן קם בשנת 1127 יהודי שחידש כמה שינויים בתפילות, טען למופתים, ואסף מסביבו מאמינים יהודים וערבים. בעקבותיו שלחו רבני תימן, ובראשם הרב נתנאל בירב פיומי, איגרת לרמב"ם, בה שאלו לדעתו. במענה הרחיב הרמב"ם בנושא משיחי שקר ביהדות בכלל.

לאחר שנה נתפש וברחו ממנו כל הנלווים אליו, המלך שתפסו שאל אותו: "מה המופת שלך?", ואילו הוא ענה שיחתוך ראשו, ואחר כך הוא יחיה ויקום ויחיה כבראשונה. המלך אמר לו: "אין לך מופת גדול מזה, ואם הוא כך אני וכל העולם נאמין בוודאי שדבריך כולם אמיתיים וטובים ונכוחים, ושקר נחלו אבותינו הבל ואין בם מועיל", וציווה וחתכו את ראשו. אותו משיח שקר לא קם לתחייה, ואילו היהודים ברוב המקומות נענשו ממון גדול‏[9].

בסוף האיגרת הרמב"ם מוסיף ואומר כי "עד עתה יש שם חסרי דעת אומרים עתה יחיה ויעמוד מקברו".

דוד אלרואי[edit]

התחנך בישיבות בבגדד, ולפי המקורות אלרואי הצטיין בחוכמה ובכושר מנהיגות, והיה בעל ידע נרחב ומעמיק בדת היהודית, בהלכה ובתלמוד, בנוסף לחוכמה חיצונית ואף כישוף.

כדי לממש את יומרותיו המשיחיות קרא אלרואי ליהודי הקווקז וליהודי הארצות הסמוכות להתקבץ לכיבוש ירושלים. הוא נרדף בקווקז ולכן עבר מאוחר יותר להרי הכורדים. כיוון שאלרואי קרא למרד במשטר הסלג'וקי ששלט בח'ליפות העבסית, הורה הסולטאן לכלאו. על פי האגדה, אותה מספר בנימין מטודילה, עשה אלרואי שימוש בכוחותיו העל-טבעיים כדי להיחלץ ולהופיע מחדש לעיני הסולטאן ושריו. חכמי היהודים התגייסו כדי לרסן את אלרואי עקב דרישת השליט המוסלמי, ואיומו בהרג של יהודי החליפות אם אלרואי לא יעצר. ראשי היהודים ניסו לשכנע את אלוראי לוותר על המרד, באומרם לו ששעת הגאולה עוד לא הגיעה, אך הם לא הצליחו להשפיע עליו.

למרות שפרשת שחרורו של אלרואי מהמעצר מוטלת בספק, נראה שהוא הצליח, אם הוא באמת נכלא, להשתחרר מהכלא, ולחזור לעיר עמרייה. בשלב מסוים הצליחו אלרואי ותומכיו להשתלט על מצודת העיר, דבר שהביא לתגובה מקרב השלטונות הסלג'וקים, ולהריגתו של אלרואי. ההתארגנות של המרד התפוררה לאחר מותו של אלרואי, אולם רק לאחר שהסולטאן הסלג'וקי גבה מס גבוה מהיהודים, שככה חמתו.

שבתאי צבי[edit]

מנהיג ומיסד תנועת השבתאות נולד באיזמיר שבתורכיה בתשעה באב שפ"ו והוא כנראה משיח השקר המפורסם ביותר בתולדות ישראל. לאחר גזרות חמילנצקי (פרעות ת"ח ות"ט ופרעות הקוזקים נוצרה התעוררות משיחית גדולה בעקבות הפרעות, והיא זירזה את הופעתו.

בתורכיה החל ללמוד קבלה והחל לעשות מעשים נגד ההלכה בעקבות חוויות מיסטיות שלו - למשל היה הוגה את השם המפורש באותיותיו. בעקבות כך גורש מתורכיה. נדד, וביוון "התחתן" עם התורה ועשה עוד מעשים מוזרים, ששוב הובילו לגירושו. הלך לקושטא ושם הכריז על ביטול המצוות המעשיות ועשה עוד מעשים מוזרים כחגיגת פסח, שבועות וסוכות בשבוע אחד. שם הכיר את השד"ר הירושלמי ולאחר שגורש גם משם עלה לירושלים, ושם שהה שנה שלאחריה נשלח כשד"ר למצרים. באותה תקופה בעזה החל אדם בשם נתן ל"התנבאות" ולגלות לאנשים איך לתקן את נשמתם, וש"צ עזב את שליחותו והלך אליו. נתן העזתי טען שהתנבא שש"צ הוא המשיח, ומאז החל ש"צ להכריז על עצמו כך. סביבו התקבצו קהל מאמינים נלהב, והוא עלה לירושלים כמלך, רכוב על סוס והקיפה 7 פעמים. רבני ירושלים לעגו לו ולא קיבלוהו. הוא חזר לעזה, ולאחר מכן שלח 12 שליחים לקהילות ישראל, שהחל לעורר תסיסה סביבו בכל העולם היהודי. נסע לתורכיה וביטל צומות. השלטון התורכי פחד ממרידות וכלא אותו. בסופו של דבר הועמד ש"צ בפני 2 ברירות: להתאסלם או שיוצא להורג. הוא בחר להתאסלם, ולאחר מכן ביאר שעשה זאת באופן אידאולוגי. כך קמה הקהילה השבתאית המקיימת אורח חיים כפול: מוסלמי, ובסתר יהודי, עם שינויים רבים מש"צ.

משיחי שקר ביהדות אשכנז[edit]

יעקב פרנק[edit]

ערך מורחב - יעקב פרנק

נולד בעיירה קורולובקה שבפודוליה למשפחה משרידי השבתאים, והיה סוחר באריג טקסטיל ואבנים יקרות. בין השנים 1752–1755 חי באיזמיר ובסלוניקי, בהן הפך למרכז תנועת השבתאים הנסתרים דונמה. בשנים אלו החל פרנק "להתנבא" וטען שהוא גלגולו של שבתי צבי, וכן שהוא המשיח.

במשך כמה שנים פרנק ואנשיו הוחרמו על ידי רבני אירופה, ואילו הפרנקיסטים נאלצו לברוח, פנו אל הכנסייה והצהירו על רצונם להתנצר, ולערוך ויכוחים עם היהודים. בסוף הוויכוח הראשון, פסק הבישוף כי דתם של הפרנקיסטים נוטה לעיקרי הנצרות, ולכן יש להלקות את המתנפלים על הפרנקיסטים בלנצקורון, לקנוס את הקהילה, ולשרוף את ספרי התלמוד בפודוליה. ובסוף הוויכוח השני, קבעה הכנסייה כי עלילת הדם לא אומתה, אולם הפרנקיסטים ניצחו בוויכוח, וכאלף מבני הכת התנצרו בטקסים פומביים. פרנק עצמו התנצר בטקס חגיגי בוורשה, במעמד מלך פולין, אוגוסט השלישי, ששימש סנדקו.

ואולם, תוך שבועות בודדים בלבד התברר לכנסייה כי התנצרותו של פרנק הייתה מן השפה ולחוץ, וכי בסתר ממשיכים בני הכת בפולחניהם המיוחדים, כמו התייחסותם אל פרנק כמשיח וכאל, והפניית תפילותיהם אליו. פרנק נעצר בידי האינקוויזיציה של ורשה, והוגלה למעצר במנזר בעיר צ'נסטוחובה, שם שהה שלוש עשרה שנה.

פרנק שוחרר בסוף 1772, בעקבות כיבוש הרוסים את צ'נסטוחובה ושחרור כל האסירים הפולנים, כולל אותו. לאחר נדודים של מספר שנים השתקעו פרנק וחצרו באופנבך הסמוכה לפרנקפורט שבגרמניה. הוא רכש את ארמונו המפואר של הנסיך, וכינה עצמו "ברון פון אופנבך". באופנבך הגיעה חצרו של פרנק לשיאה ושימשה מרכז לכל הריכוזים הפרנקיסטיים באירופה. מקובל להעריך כי תמכו בה כמה אלפי בתי-אב.

כת הפרנקיסטים כללה פולחן מופעי ראווה כמו-צבאיים, עיסוק מרובה בקבלה, פריצות מינית בנימוקים קבליים, התרת איסורים הלכתיים, וכלפי חוץ - דבקות מוחלטת בנצרות הקתולית. פרנק האמין שהוא נציגו של האל, שיביא לגאולה ולשם כך עליו לבטל את חוקי התורה הקיימים, בעיקר בתחום איסורי העריות.

לאחר מותו בשנת 1791 השתלבו הפרנקיסטים בציבור הנוצרי.

דוד הראובני[edit]

דוד אלרואי[edit]

התחנך בישיבות בבגדד, ולפי המקורות אלרואי הצטיין בחוכמה ובכושר מנהיגות, והיה בעל ידע נרחב ומעמיק בדת היהודית, בהלכה ובתלמוד, בנוסף לחוכמה חיצונית ואף כישוף.

כדי לממש את יומרותיו המשיחיות קרא אלרואי ליהודי הקווקז וליהודי הארצות הסמוכות להתקבץ לכיבוש ירושלים. הוא נרדף בקווקז ולכן עבר מאוחר יותר להרי הכורדים. כיוון שאלרואי קרא למרד במשטר הסלג'וקי ששלט בח'ליפות העבסית, הורה הסולטאן לכלאו. על פי האגדה, אותה מספר בנימין מטודילה, עשה אלרואי שימוש בכוחותיו העל-טבעיים כדי להיחלץ ולהופיע מחדש לעיני הסולטאן ושריו. חכמי היהודים התגייסו כדי לרסן את אלרואי עקב דרישת השליט המוסלמי, ואיומו בהרג של יהודי החליפות אם אלרואי לא יעצר. ראשי היהודים ניסו לשכנע את אלוראי לוותר על המרד, באומרם לו ששעת הגאולה עוד לא הגיעה, אך הם לא הצליחו להשפיע עליו.

למרות שפרשת שחרורו של אלרואי מהמעצר מוטלת בספק, נראה שהוא הצליח, אם הוא באמת נכלא, להשתחרר מהכלא, ולחזור לעיר עמרייה. בשלב מסוים הצליחו אלרואי ותומכיו להשתלט על מצודת העיר, דבר שהביא לתגובה מקרב השלטונות הסלג'וקים, ולהריגתו של אלרואי. ההתארגנות של המרד התפוררה לאחר מותו של אלרואי, אולם רק לאחר שהסולטאן הסלג'וקי גבה מס גבוה מהיהודים, שככה חמתו.

לקריאה נוספת[edit]

  • בנימין שלמה המבורגר, משיחי השקר ומתנגדיהם, הוצאת מכון מורשת אשכנז, בני ברק תשס"ט

קישורים חיצוניים[edit]


Wikipedia.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
זכויות יוצרים

החומר עודנו עומד תחת רשיון GNUFDL

  1. "והתניא בערב הפסח תלאוהו לישו והכרוז יוצא לפניו מ' יום קודם שהוא יוצא ליסקל על שכישף והסית והדיח את ישראל" תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף מג, עמוד א'.
  2. זכריה ט, י
  3. ירמיהו לא לג
  4. ישעיהו יא, ט
  5. ישעיהו ב, ד
  6. "אבל מוסרי ישראל והמינים והאפיקורוסין - מצווה לאבדן ביד ולהורידן עד באר שחת, מפני שהן מצירין לישראל ומסירין את העם מאחרי ה', כישוע הנוצרי ותלמידיו וצדוק ובייתוס ותלמידיהם 'שם רשעים ירקב'" משנה תורה לרמב"ם, הלכות עבודה זרה, פרק י', הלכה ב.
  7. דניאל יא,יד
  8. תהילים קיט-קסד
  9. אגרות הרמב"ם, איגרת לחכמי קהל עיר מארשילייא