שודא דדייני

מתוך ויקישיבה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הגדרה[עריכה]

כשלא יכולה להיות שום אפשרות לברר את הספק, לא כעת ולא בעתיד, הדיינים מחליטים בעצמם למי לתת את הממון (הסוגיא בבבא בתרא לד:).

לדוגמא, שני שטרות היוצאין ביום אחד (לשמואל, והלכה כמותו. רב סובר שחולקין (בבא בתרא לד:)).נקרא גם שוחדא דדייני (בלשון הירושלמי[1]).

מקור וטעם[עריכה]

מקורו מסברא.

בדינו יש שלוש שיטות במפרשים (שתי השיטות הראשונות הן הידועות יותר):
  1. הרשב"ם (בבא בתרא לה.) והרמב"ם (זכייה ומתנה ה-ו) פירשו שהדיינים יפסקו ע"פ מה שנראה להם על פי ראיות קלושות. וזה בירור המציאות האמיתית.
  2. התוס' ביארו שהדיינים יפסקו מה שירצו (מעין הנהגה, שהמציאות עדיין לא ידועה) (בבא בתרא לה.).
  3. הירושלמי (כתובות י-ד בתחילתו) קורא לדין זה "שוחדא דדייני", וחידש קרבן העדה (שם) שלשיטת הירושלמי הבית דין יתנו למי שייתן להם שוחד, שמותר ליטול שוחד לצורך זה (אמנם הפני משה שם פירש שגם הירושלמי סובר כבבלי).

חוזק[עריכה]

כל ההכרעות עדיפות משודא דדייני ודינו לא נאמר בהן.


הערות שוליים[עריכה]

  1. דנו בפירושו לקמן בסעיף "מקור וטעם" ד"ה בדינו אות ג. ור' תבנית:הידעת?/ו' כסלו ה'תשס"ט.