שאל את הרב

הרב נועם דביר מייזלס

שאלה

שלום וברכה לרב. א. איך מכשירים לבבות עוף או בהמה. ב. האם יש חילוק בין בני אשכנז לבני ספרד. ג. האם צריך להזהר משכחה?

תשובה

שלום רב. א). הכשרת הלב, היא על ידי: 1. פתיחתו לשניים והוצאת דמו, קודם המליחה. 2. נוהגים לחתוך את "ערלת הלב" [היינו חודו של הלב], עד שיגיע לחלל הלב ולחתוך את הגידים בפנים. 3. לאחר מכן יש להכשירו כדין שאר בשר, ע"י הדחה ומליחה. אף אם רוצים לצלות את הלב יש לחותכו קודם לכן. ב). הרמ"א הביא שיש שנהגו להחמיר לצלות את הלב, אולם למעשה ורבים מפוסקי אשכנז כתבו להקל בזה, ולכן המיקל יש לו על מי לסמוך. ג). בחז"ל ובפוסקים מובא שהדבר גורם לשכחה, ויש שכתבו שרק תלמידי חכמים צריכים להזהר בזה (ראה בהרחבה). מקורות והרחבה: בגמ' בכריתות (כ.) מבואר שבשעת השחיטה הדם מתקבץ בתוך הלב, ולכן כתוב במשנה בחולין (קט.): "הלב קורעו ומוציא את דמו". וכן פסק מרן השו"ע (יו"ד סי' ע"ב א') ע"פ הראשונים: "הלב... צריך לקורעו קודם מליחה ולהוציא דמו ולמלחו אחר כך". ומבואר בפוסקים, מלבד דם האיבר הבלוע בלב, יש בו דם שכנוס בו, וכן דם שנמשך אליו בשעת שחיטה כאמור. ולב' דמים אלו לא מועילה מליחה, אלא יש לקורעו ולפותחו לשניים לפני המליחה. ונחלקו הפוסקים האם מותר לבשל את הלב אחר קריעה ומליחה, ללא צליה (ראה דרכ"מ סק"א וש"ך סק"ב). דעת הגהות שערי דורא, אסור לבשל לב ללא צלייה קודם, שמא לא יקרע את הלב. ואילו לדעת האיסור והיתר, להתיר לבשל לב אף עם בשר אחר, משום שאם לא יקרא הלב יאסר באכילה אף אם הוא מולח או צולה את הלב, ולכן אין לחשוש שלא יקרע את הלב כשרוצה לבשלו. והנה [הרמ"א] הגיה על דברי מרן, שאחר הקריעה והמליחה מותר אפילו לבשלו, כדברי האיסור והיתר. והוסיף: "ויש מחמירים לבשלו רק צולין אותו ואח"כ מבשלו". עיין מה שהקשה בש"ך (שם) על דברי הרמ"א. ואציין שבשו"ע שלפנינו המילים "ואח"כ מבשלו", מתייחסות לדברי מרן המחבר. והעיר בכנה"ג (אות ב') שבהוצאה הראשונה של השו"ע, לא היה כלל את המילים האלו, ובהוצאה של הט"ז הוסיפו מילים אלו לסוף דברי הרמ"א. וראה בש"ך (שם), שאין לשנות במקום שנהגו להחמיר אך בדיעבד מותר אף למחמירים. ומדברי הרמ"א "מותר אפילו לבשלו" משמע שפסק כאיסור והיתר, וכן משמע מדברי השו"ע שסתם דבריו לגבי צליה. ועל דברי הרמ"א שכתב "ויש מחמירים" בצליה כדברי הגהות ש"ד, כבר כתבו האחרונים להקל בדבר (ראה גר"א שם, פר"ח סק"ב, מפ"ג מ"ז סק"א), ובחכמת אדם כלל ל"ד א, הביא את דברי השו"ע והרמ"א, וכלל ל"א ד, סתם שמותר בבישול ולא הזכיר צליה. ולכן אף בני אשכנז יכולים להקל בדבר. וכתב הרמ"א (שם ב') ע"פ האיסור והיתר: "ונוהגין לכתחילה לחתוך ערלת הלב ולחתוך גידין שבפנים, ואינו אלא חומרא וזהירות בעלמא". וביאר הש"ך בשם הרקנטי (פרשת לך לך), שיש לחתוך ערלת הלב, משום שהברית היא דוגמת הלב, ובחיתוך הלב מעבירים את כוחות הטומאה, והדבר רמוז בפס' (דברים י' ט"ז):"ומלתם את ערלת לבבכם". וראה בזבחי צדק (שם ס"ק י"ח) שבבגדאד נהגו לחתוך רק את ערלת הלב של בהמות. חשוב להוסיף ביחס לאברים הפנימים, ופרט לאכילת לב, שהדבר יכול לגרום לשכחה. ובגמ' בהוריות (יג:) הזהירו, שאכילת לבה בהמה משכח את הלימוד. וכתב הש"ך (ע"ב סק"ב) שהתשב"ץ קטן כתב שהמהר"ם היה נזהר שלא לאכול לב עוף ובהמה משום שכחה, וסיים הש"ך "וכן ראיתי שנזהרים בזה" (וכן כתבו הפמ"ג שפ"ד סק"ב, חכמת אדם שם), וכן כתב במ"ב (סי' ק"ע ס"ק מ"ה בשם המג"א): "יזהר מאד שלא לאכול לב בהמה ועוף". ויש שכתבו שלב עוף רק הזכרים אינם אוכלים (חוו"ד חי' סק"ב), ויש אומרים שרק ת"ח המדקדקים צריכים להזהר בזה (דרכ"ת סק"ה). ובכה"ח (קנ"ז כ"ח) הביא בשם האריז"ל שאין לאכול גם מוח וכבד מצד שכחה ומצד היזק, שהרי עיקר גילוי הנר"ן הם במח לב כבד, ולכן יש להזהר בזה. וז"ל הבא"ח (ש"ש אחרי מות י"א): "הרבה נוהגין שלא לאכול לב בין של בהמה בין של עופות מפני דמטמטם את לבו של אדם, ולפ"ד רבינו האר"י ז"ל גם מוח וכבד מטמטמין לבו של אדם ואין לאכלם, וסימנם ר"ת מל"ך וראוי שהזכרים יזהרו בהם יותר שלא לאכלם, וכן העוברות ומניקות ג"כ יהיו נזהרים לבלתי יאכלו שלשה הנז'". ועיין בשו"ת יבי"א (יו"ד ח"ב סי' ח') שהאיך בדין אכילת הדברים הקשים לשכחה, וכתב שם (אות ג') שבאכילת כבד אין מנהג העולם להקפיד. וכן כתב בשו"ת משנה הלכות על דברי כה"ח לעיל (ח"ג סי' ס"ב, הוב"ד גם בס' הכשרות עמ' תל"ח): "והדברים צ"ע דמעולם לא ראינו נזהרים בזה ואדרבה הצדיקים תלמידי בע"ש הק' ז"ל נוהגים דוקא לאכול כבד בש"ק גם במח מצינו בדברי רז"ל התורה אסרה לנו חזיר והתירה לנו מוחא דשביטא וצ"ע". בברכת ה' עליכם,