בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • כתובות
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

יעקב בן בכורה

מסכת כתובות: דף יא' ע"א

גר קטן

כוונת הטבילה בגירות ודין שליחות בה; כוונת קטן כשגדול עומד על גביו וגדר כוונת בית הדין אצלו; דין זכיה בגירות אצל קטן והאם היא מדאורייתא או מדרבנן.

undefined

תשס"א
7 דק' קריאה
פרק ראשון
א. הגמרא
"אמר רב הונא, גר קטן מטבילין אותו על דעת בי"ד. מאי קמ"ל, דזכות הוא לו, וזכין שלא בפניו? תנינא - זכין לאדם שלא בפניו, ואין חבין לאדם שלא בפניו! מהו דתימא... אבל קטן זכות הוא לו" 1 .

ב. תימה על הזכיה בסוגייתנו
מבואר, אם כן, בגמרא שגירותו של הקטן חלה באמצעות דין זכין. ולכאורה אין הדבר מובן. שהרי דין זכין, כמו שליחות, משמעותו היא שאדם פועל ויוצר דבר מה עבור אדם אחר. אולם אצלנו הקטן טובל בעצמו, ונימול בעצמו, וא"כ במה בית הדין זוכה עבורו?!
ואמנם התוס' בסנהדרין 2 שואל כך על סוגייתנו, ומיישב שבאמת הגירות אינה בנויה על דין זכין. ומה שהזכירה הגמ' זכין, אין כוונתה לדין זכין כפשוטו, עיי"ש. אולם בתוס' אצלנו 3 מוכח להדיא שעסקינן בדין זכין כפשוטו [שהרי נכנס לדיון אם מועיל דין זכין לקטן מדאורייתא או שמא אינו אלא מדרבנן, ולכן גם הגירות כאן תחול רק מדרבנן].

ג. נסיון תירוץ - כוונת הטבילה
לכאורה ניתן ליישב שדין זכין בסוגייתנו מתייחס לכוונה המלווה את מעשה הטבילה. ונבאר תחילה מהי הכוונה הנדרשת בטבילה -
אומרת הגמ' 4 שאין צורך שהמתגייר יתכוון שטבילתו תהיה לשם גירות: "מי לא טבלה לנידותה ... מי לא טבל לקריו...". אולם, לא מסתבר שלא בעינן כוונה כלל, ושרחצה בים גרידא תחשב טבילה שמועילה לגירות. אלא בעינן טבילה שענינה טבילה יהודית, כנדה הטובלת לנדתה וכבעל קרי הטובל מתקנת עזרא.

ונחזור לסוגייתנו - האם ניתן לומר שדין זכין בסוגייתנו מתייחס לכוונה זו, כוונת טבילה יהודית?
נראה שלא שייך לומר כך, דלא מצינו שאפשר למנות שליח על כוונה גרידא. והטעם - כיוון שכוונה היא יצירה מציאותית ולא חלות דינית אין לזה שייכות לשליחות ולזכין [עיין באריכות בשיעור 'עדי קיום ועדי בירור'].
אלא, שבעקבות דברינו מתעוררת השאלה - איך באמת מועילה הטבילה, והרי בעינן כוונה, ובית הדין אינו יכול להיות שליח הקטן לצורך זה?
והנה בקטן שהוא בר הבנה לא קשה. שהרי במקום שנדרשת כוונה גרידא, כמו בטבילה שאנו דנים לגביה, מועיל גדול עומד ע"ג ומלמדו 5 . ולגבי קטן שאינו בר הבנה - בית הדין, שהוא המטביל, מתכוון שתהא טבילה לשם יהדות, וכוונה זו מועילה לא כשליחים, אלא מחמת עצמם! הם נחשבים ל'בעלים' על ההטבלה! וממילא הם מטבילים, והם גם המכוונים את כוונת הטבילה. והכוונה שלהם היא המגדירה את הטבילה כ'טבילת יהדות'.

ומצאנו כעין זה בעניין טבילה לצורך אכילת קדשים. על מנת שהטבילה תועיל, הצריכו חכמים שהטבילה תהא לשם טהרה 6 . ובקטן או בשוטה, שאינו יכול להתכוון, בי"ד מטבילין אותו, והם מתכוונים שהטבילה תהא לשם טהרה 7 . וכן כלים שרוצים לטהרם על מנת לאכול בהם תרומה - כוונת המטביל היא המועילה, כמובן. וכן בנידה, יש הסוברים שצריך טבילה לשם טהרה, ואם תפול לנהר - לא עלתה לה טבילה 8 . ואם יפילוה לנהר לשם טהרה - כוונת המטביל עולה לה 9 .

ד. ישוב הסוגיא
ונראה שה'זכין' בסוגיא אינו מתייחס לטבילה, ולא לכוונת הטבילה, אלא לעניין אחר שקיים בגירות - קבלת מצוות . ונבאר קודם את מקומה של קבלה זו בתהליך הגיור. לשם הבנת העניין נציג תחילה את דברי הר"ן 10 -

הגמ' 11 אומרת, שגיור צריך להעשות בפני בי"ד - "משפט כתיב ביה". ומוכיח הר"ן 12 שדין זה, שצריך שלושה שבפניהם יהיה הגיור, הוא לעיכובא רק בקבלת מצוות. אולם הטבילה והמילה, למרות שלכתחילה גם הם צריכים להעשות בפני שלושה, אין זה לעיכובא.
מדבריו אלו אנו למדים, שקבלת המצוות אינה מרכיב אחד גרידא ממרכיבי הגירות. אדרבא, היא עיקרה ועצמותה של הגירות, וטבילה ומילה הם תנאים לחלות הגירות.
ונשוב לסוגייתנו - לכשנתבונן נמצא, שקבלת המצוות היא 'מעשה' שצריך המתגייר לעשות. אמנם אין זה מעשה בגופו, אבל יש כאן יצירת חלות שנעשית בדיבורו.
דיבור זה, שהוא היוצר את חלות הגיור, שייכת לגביו שליחות וזכיה כמו בכל יצירת חלות אחרת. ממילא, כיוון שהגיור הוא זכות לקטן, אנו עושים את מעשה 'קבלת המצוות' עבור הקטן. א"כ, למרות שלגבי הטבילה והמילה אין צורך להגיע לדין זכין, כמבואר לעיל, נזקקת הסוגיא לדין זכין לצורך קבלת המצוות.



פרק שני - דין זכין
א. גדר דין זכין
התוס' מבאר 13 שזכיה היא מדין שליחות: "דכיוון דזכות הוא לו אנן סהדי דעביד ליה שליח". כלומר, דין זכין הוא ממש דין של שליח. אלא שבשליחות רגילה אנו דורשים מהמשלח למנות את השליח [שאל"כ, מנא לן שהוא רוצה בדבר], ואילו במקום שאומדן דעתנו הוא שה'משלח' ודאי רוצה בו, ממילא לא בעינן מינוי בפועל, וזהו דין זכין.

קצות החושן 14 מקשה על התוס', בעקבות סוגיית "יאוש שלא מדעת" 15 -
נחלקו שם אביי ורבא, האם יאוש חל רק כאשר בפועל היה יאוש [ -אביי] או שיאוש חל גם כאשר אין עדיין יאוש בפועל, אבל ישנו יאוש בכח [ -רבא]. כגון, חפץ שאין בו סימן, שודאי לנו שהבעלים יתייאשו כאשר ידעו שהחפץ אבד להם, אלא שעדיין אינם יודעים. ומבואר שם בסוגיא שמחלוקת זו אינה מתייחסת להלכות יאוש בלבד, אלא היא נוגעת לכל מקום שצריך את רצונו ומחשבתו של האדם. כגון, רצון שפירותיו ירטבו [לעניין הכשר לקבל טומאה], ולעניין רשות לאכול מפירות של אחר, כאשר הבעלים אינו יודע אבל ברור שאם היה יודע היה רוצה, ועוד. והלכה כאביי. אם כן, טוען הקצות, א"א לומר שדין זכין מבוסס על אנן סהדי שה'משלח' רוצה בשליחות. שהרי להלכה איננו מסתפקים באומדן הדעת שאילו היה יודע היה רוצה, אלא צריך לרצות בפועל בשליחות.

לכן לומד הקצות, שזכיה היא דין שהתורה חידשה אותו. פרשה חדשה לפנינו של זכיה. אמנם אופי הפעולה בזכין ובשליחות הוא זהה - אדם אחד עושה פעולה, וזו מועילה לרעהו - אבל מקור כל דין עומד בפני עצמו.

ב. הנפ"מ בגדר זכין
כיוון שסו"ס אופי הפעולה זהה, מה לי אם זה מדין אנן סהדי [כתוס'] או פרשה מחודשת בתורה [כקצות]?

הנפ"מ תהא לגבי מקומות ששליחות אינה מועילה. אם נאמר כתוס' שזכין מקורו בשליחות, הרי שלכאורה המיעוט יתייחס גם לזכיה. אולם אם דין חדש לפנינו יתכן שזכיה תועיל. וכן להפך - יתכן שזכיה לא תועיל, ואילו שליחות שנעשית עם מינוי, כן תועיל.
ולהמחשה - הגמ' אומרת 16 שתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים, לא קנה. אומר רש"י 17 , שהנ"מ אם התופס תפס מדעת עצמו. אבל אם המלוה שלחו לתפסו - התפיסה מועילה. התוס' 18 , לשיטתו, שזכיה היא מדין אנן סהדי, מקשה איך יתכן לחלק בין זכיה לשליחות - אם שליחות מועילה, ממילא גם זכיה צריכה להועיל. ומבאר הקצות, שרש"י סובר שזכיה היא דין העומד בפני עצמו, וממילא לא קשה מידי 19 .

ונפ"מ נוספת - מה יהא הדין כאשר הזכיה אינה להכניס משהו לרשות הזוכה אלא להוציא ממנו. כגון, למכור חמצו של יהודי לגוי רגע אחד לפני שיאסר בהנאה בערב פסח. לשיטת התוס', שדין שליחות לפנינו, אין מקום לומר שלא יוכל למכור.
אולם הקצות 20 , לשיטתו, מחדש שדין זכין נתחדש רק להכניס לרשות הזוכה ולא להוציא ממנו. [ולשיטת הקצות נצטרך לומר, שהגדר של 'קבלת מצוות', שראינו שמועיל בזה דין זכין, אינו התחייבות לקיים מצוות. שאם היה כן, היה זה כמו לזכות להוצאה. אלא זו קבלת יהדות, וקיום המצוות הוא תולדה הנובעת מקבלה זו].

פרק שלישי - זכין בקטן
התוס' כאן 21 דן בשאלה, האם זכיה לקטן מועילה מדאורייתא או מדרבנן. יסוד העניין תלוי בשתי גירסאות בגמ' במסכת ב"מ 22 . הגמ' שם מחלקת בין קטן דאית ליה זכיה, לבין גוי דלית ליה זכיה כיוון דלא אתי לכלל שליחות. ויש גירסאות ש"קטן אית ליה זכיה מדרבנן " כיוון דאתי לכלל שליחות.

ולכאורה צ"ע, מדוע מחפשת הגמ' טעם לחילוק בין קטן לגוי. הרי לפי שיטת התוס' שהתבארה לעיל 23 זכיה היא ממש שליחות. א"כ כיוון שלגוי אין שליחות, ממילא אין לו דין זכין. אולם קטן, הרי עקרונית הוא בר שליחות כבר כעת, אלא שבאופן מעשי אינו יכול למנות שליח ליצור עבורו חלויות, דמי יימר שהוא רוצה בזה [שהרי חסרה לו דעת]. אבל דין זכין, שאנן סהדי שהוא רוצה, שייך גם בקטן, דבזכין אין שום חילוק בין קטן לגדול. ויותר מכך - לאור הנ"ל ברור שדין זכין צריך להועיל לקטן מדאורייתא, ומדוע יש הגורסים שהוי מדרבנן?
והדברים מתיישבים על פי רש"י. הוא נוקט 24 שהדין שקטן אין לו שליחות נלמד ממיעוט: "איש" - למעט קטן. ונבאר תחילה את רש"י -

לכאורה, צ"ע מדוע נדרש פסוק למעט קטן, הרי ברור גם ללא מיעוט שהוא אינו יכול למנות שליח. שהרי גם כששליח פועל עבור המשלח, בכל זאת הרצון לפעולה צריך להיות של המשלח. ואם הקטן היה רוצה, למשל, להפריש תרומה הוא לא היה יכול, וכי ס"ד שהשליח יוכל לתרום עבורו?!
ונראה שהמיעוט נדרש לחלויות שקטן יכול ליצור. דמצינו מספר הלכות שב"מופלא סמוך לאיש", הקטן יכול לפעול - להקדיש, להפריש תרו"מ 25 .

ונחזור לעניננו. לאור הרש"י מובן מדוע הגמ' צריכה הסברים שיחול דין זכין בקטן. שהרי אפי' בדברים שהוא בר עשיה בהם, בכל זאת מיעטה התורה ואמרה שהוא אינו יכול לעשותם על ידי שליח. וכיוון שכך - גם לזכות עבורו לא ניתן, לכאורה. לכן אומרת הגמ', שכיוון שאתי לכלל שליחות יש לו זכיה 26 .

ולקצות, שזכין הוא דין חדש בתורה, מובן מאליו הצורך של הגמ' למצוא טעם לחילוק בין קטן לגוי. שאפי' אם בשליחות ישנו הבדל ברור, שגוי ממועט וקטן אינו ממועט, אין זה אומר מאומה לגבי דין זכין. ומסיקה הגמ', שבכל זאת, כיוון שהאופי של דין שליחות ושל דין זכין זהה, לכן קטן דאתי לידי שליחות אית ליה זכיה, וגוי דלא אתי לידי שליחות לית ליה זכיה.
ולקצות ניתן לומר בשופי, שכוונת הגמ' היא שקטן אית ליה זכיה מדאורייתא, אפי' אם שליחות לית ליה.

יסודות מרכזיים שנזכרים או מתחדשים בשיעור זה

* גר שטובל, אינו צריך להתכוון ל'טבילת גירות', ומספיק שיתכוון ל'טבילה יהודית'.
* לא שייכת שליחות על הכוונה הנ"ל.
* כוונת קטן שהוא בר הבנה, מועילה בגדול עומד ע"ג ומלמדו.
* כוונת בית הדין בגר קטן מועילה מחמת היותם 'בעלים' על ההטבלה, ולא מדין שליחות.
* עיקרה של גירות - קבלת מצוות.
* קבלה זו, בהיותה יצירת חלות הגירות, שייך לגביה שליחות וזכין.
* לשיטת התוס' זכיה היא מדין שליחות, ומכח אנן סהדי שהזוכה רוצה בשליחות.
* לקצות, זכיה היא דין העומד בפני עצמו.
* לקצות - תיתכנה מציאויות ששליחות תועיל וזכיה לא, וכן להיפך.
* לקצות - דין זכיה הוא רק ל אדם ולא מ אדם. לתוס' - אין מקום לחלק.
* קטן אינו יכול למנות שליח, גם בדברים שהוא יכול ליצור.
* יש סוברים שקטן אית ליה זכיה מדאורייתא, יש הסוברים שרק מדרבנן.



^ 1. כתובות יא ע"א
^ 2. דף סח ע"ב, ד"ה קטן
^ 3. ד"ה מטבילין
^ 4. יבמות מה ע"ב
^ 5. תוס' גיטין כב ע"ב, ד"ה והא
^ 6. חגיגה יט ע"א, רמב"ם הל' אבות הטומאות פי"ג ב
^ 7. עי' כתובות כו ע"א – "והטבילוני לאכול תרומה", רמב"ם שם, סוף פט"ז
^ 8. רמ"א, יו"ד סי' קצח מח
^ 9. חולין לא ע"ב "דאנסה חברתה" ט"ז על הרמ"א שם
^ 10. קידושין דף כו ע"א בדפי הרי"ף
^ 11. שם סב ע"ב
^ 12. מהגמ' ביבמות "מי לא טבלה לנידותה", שהובאה לעיל אות ג
^ 13. כתובות יא ע"א, ד"ה מטבילין
^ 14. סי' קה סק"א
^ 15. ב"מ כא ע"ב
^ 16. גיטין יא ע"ב
^ 17. ב"מ י ע"א, ד"ה הוי
^ 18. ד"ה התופס
^ 19. ועיין עוד לקמן בפרק שלישי.
^ 20. סי' רמג סק"ח
^ 21. ד"ה מטבילין
^ 22. עב ע"א
^ 23. פרק שני אות א
^ 24. ב"מ עא ע"ב, ד"ה קטן לית ליה שליחות
^ 25. משנה נידה מה ע"ב, גמ' תמורה ב ע"ב
^ 26. הערת העורך: ואדרבה, לתוס' שסובר שזכיה היא ממש שליחות, מסתבר שהזכיה תהא רק מדרבנן, דמדוע נחלק בין זכיה לשליחות. ובאמת התוס' בכתובות שנוקט שזכיה היא מדין אנן סהדי נוקט גם שזכיה היא מדרבנן. ואם נרצה בכל זאת לחלק, נצטרך לומר שהמיעוט של קטן משליחות מתייחס לפעולת מינוי השליח, אולם דין זכין, שאינו דורש מינוי, יועיל בקטן.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il