ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מפגש יעקב ועשו | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש בראשית וישלח Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

כסלו תשס"ה

מפגש יעקב ועשו

מתוך "קול צופיך" גיליון 288



סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
יעקב בן בכורה

פרשתנו פותחת בפסוק (בראשית לב, ד) "וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל עֵשָׂו אָחִיו אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם". ומבאר רש"י, ששלח מלאכים ממש. ונראה לומר, שרש"י הבין זאת מהסמיכות של פרשת השבוע לסוף הפרשה הקודמת שבה כתוב (שם, ב) "וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱ-לֹקִים", ואת אותם המלאכים שלח לעשיו אחיו. בלשון הקודש מצינו שביאור "מלאכים" הוא מלשון שלוחים, או מלשון מלאכים ממש. ולכאורה יש לשאול, מדוע הוכרח יעקב לשלוח מלאכים, וכי לא די היה לשלוח שליחים מבני האדם? אלא, כשפגשו אותו מלאכי אלקים, הם הסבירו לו שעשיו הוא איש מלחמות, וצריך לדעת להלחם בו בכל הטכסיסים שלו, ועל כן הם אמרו שילכו בשליחותו כי הם יודעים כיצד להלחם בו. ועוד נראה לבאר, שחשש יעקב שאם ישלח שליחים רגילים, ישמע על כך עשיו, ויקנה אותם בכסף (כמו שהיום מצוי שקונים בכנסת קולות בכסף, או בכבוד או בתפקיד), על כן שלח מלאכים כדי שלא יוכל עשיו לקיים את מזימתו.

תרי"ג מצוות שמרתי
יעקב מצווה את שלוחיו לבוא לעשיו ולומר לו כדברים האלה (שם, ה) "...כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב עִם לָבָן גַּרְתִּי וָאֵחַר עַד עָתָּה". ומבאר רש"י, וז"ל:
"דבר אחר, גרתי בגימטריא תרי"ג, כלומר עם לבן הרשע גרתי ותרי"ג מצות שמרתי ולא למדתי ממעשיו הרעים".

ויש להבין, כיצד יעקב אבינו אומר ששמר תרי"ג מצוות, והרי הוא היה בחו"ל אצל לבן, ובחו"ל למשל אין תרומות ומעשרות, וגם אין מצוות רבות ששייכות לבית המקדש ועוד כהנה רבות?

ונראה לבאר שיעקב אבינו אמר "שמרתי" מלשון ציפיתי, וכמו שכתוב שכששמע יעקב על החלום של יוסף, גער בו ואמר לו (בראשית ל"ז י-יא) "הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחוות לך ארצה"?! וכתוב "ויקנאו בו אחיו, ואביו שמר את הדבר" - ובאר שם רש"י וז"ל:
"היה ממתין ומצפה מתי יבא, וכן (ישעיה כו, ב) שומר אמונים, וכן (איוב יד, טז) לא תשמור על חטאתי, לא תמתין".

ולפי זה גם כאן יעקב אבינו ציפה והשתוקק כל אותה תקופה מתי יוכל לקיים את כל התרי"ג מצוות ללא יוצא מן הכלל, וזהו שאמר בלשון "שמרתי". ומכאן עלינו ללמוד מוסר גדול, שלא יפיל היצר את האדם ברוחו לומר לו התורה רחבה מיני ים, ואפילו אם תלמד כל חייך תורה לא תגיע לקצה קצהו - אלא ילמד מהפרשה, מיעקב אבינו שאדם צריך להשתוקק כל חייו ולצפות מתי יוכל ללמוד עוד ועוד, עד שיגמור את כל התורה כולה, וזה יחשב לו כאילו עשאה. ואין הכוונה שאדם ישב בטל ויקבע במחשבתו ציפייה ותקוה ללמוד תורה, אלא עליו לקום ולעשות וללמוד תורה בכל כוחותיו, והקב"ה יצרף את המחשבה ואת הציפייה שלו כאילו עשאה.

שור וחמור, צאן ועבד ושפחה

ועוד אומר יעקב לעשיו ע"י המלאכים (שם, ו) "וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֶיךָ". מבאר רש"י, וז"ל:
"דרך ארץ לומר על שורים הרבה שור. אדם אומר לחבירו בלילה קרא התרנגול, ואינו אומר קראו התרנגולים".

וחז"ל אומרים שכוונת יעקב הייתה על בניו יוסף ויששכר, יוסף שנמשל לשור- "בכור שורו הדר לו" (דברים לג, יז) ויששכר שנמשל לחמור - "יששכר חמור גרם" (בראשית מט, יד, ועיין לרש"י שם ובעל הטורים שם). ואמר לו עבד ושפחה הכוונה לנו עצמנו שאנו כבנים וכעבדים לפני הקב"ה. ואומר יעקב לעשו, מעתה יש לי את כל כלי הנשק נגדך ואיני פוחד ממך כלל, כי יוסף הוא אש ועשו קש, והאש מבעירה את הקש ולא מותירה ממנו כלום, וגם יש לי את הישיבות ואת לומדי התורה, וזהו יששכר שהוא מטה שכמו לסבול, את עול לימוד התורה וקיום המצוות, ואנחנו עצמנו אומרים לפני הקב"ה רחם עלינו אם כבנים אם כעבדים, הרי שיש לי את כל הכוחות להלחם נגד יצה"ר.

ויחץ את העם אשר אתו
כששבו המלאכים ליעקב וספרו לו שעשיו בא למלחמה עם ארבע מאות איש, כתוב (שם, ח-ט):
"וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ וַיַּחַץ אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וְאֶת הַצֹּאן וְאֶת הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת. וַיֹּאמֶר אִם יָבוֹא עֵשָׂו אֶל הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה".

ומבאר רש"י, וז"ל:
"והיה המחנה הנשאר לפליטה - על כרחו כי אלחם עמו. התקין עצמו לשלשה דברים לדורון, לתפלה ולמלחמה. לדורון להלן ותעבור המנחה על פניו, לתפלה א-לקי אבי אברהם, למלחמה והיה המחנה הנשאר לפליטה".

ולכאורה אם הכין יעקב את עצמו לטכסיסי מלחמה והיה בטוח בעצמו שינצח שכן כך כותב רש"י "על כרחו", לשם מה היה צריך לחצות את המחנה לשנים? ונראה לבאר, שכיון שאמר לו הקב"ה "היטב איטיב עמך", וביאר שם רש"י שהכפילות מלמדת אותנו שאמר לו היטב בזכותך ואיטיב בזכות אבותיך, על כן חשש יעקב שבכל מקרה אם זכותו לא תספיק לו, הרי שנשאר לו חצי בזכות אבותיו, ולכן חצה את המחנה לשתים.

קטונתי מכל החסדים
כשיעקב אבינו מתפלל לה' שיצילו מעשיו הוא אומר (שם, יא):
"קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת. הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים".

ומבאר רש"י, וז"ל:
"קטנתי מכל החסדים - נתמעטו זכיותי על ידי החסדים והאמת שעשית עמי, לכך אני ירא, שמא משהבטחתני נתלכלכתי בחטא ויגרום לי להמסר ביד עשו", עכ"ל.

ונראה לבאר על פי דברי הרמב"ם שכל הבטחה שהקב"ה מבטיח, תלויה בשמירת המצוות ובהליכתו של האדם בדרך התורה, שאם יקיים את מצוות התורה וילך בדרכה הרי שההבטחה תתקיים, ואם לאו, ההבטחה תתבטל. מה שאין כן כאשר נביא מביא הבטחה מהקב"ה, הרי שההבטחה תתקיים בכל מקרה ובלי תנאים. ואומר יעקב להקב"ה, כיון שההבטחה היא מאתו יתברך, הרי שאם התלכלכתי בחטא ההבטחה לא תתקיים. ומזה חשש ועל כך התפלל, וזהו שאמר "ואתה אמרת".

קטונתי - נתקטן שק המטבעות שלי
האר"י הקדוש היה אומר שבשעה שאדם נמצא בצרה, כגון שהוא חולה וכדומה, אסור להזכיר לו את מעשיו הרעים אשר עשה. והסיבה לכך היא, שאם יזכירו לו את מעשיו בשעה שתוקפים אותו צרות, יעמדו המקטרגים ויטענו שהודאת בעל דין כמאה עדים דמי, שכן אין הוא מכחיש את הדברים! לפי זה, יש להבין כיצד אומר יעקב קטונתי ושמא נתלכלכתי בחטא, בשעה שפוקדת אותו צרה קשה שממנה כל כך חשש? אלא התשובה היא, מה שאמר קטונתי - אין הכוונה במעשים טובים, אלא בצדַקוֹת.

כשנפטרה אשתו של המקובל רבי מרדכי שרעבי זצ"ל (יום פטירתה חל בשבוע זה), הספדתי אותה, ואמרתי בשם האר"י הקדוש שהיה ליעקב אבינו שק מלא כסף ונעשה קטן מרוב הצדקות שנתן בחייו, וזהו שאמר "קטונתי".

קטונתי - שלא להתפרסם
לאחר נישואי עברתי לגור בקטמון, ופעם הגיע הרב הגאון המקובל האלקי חכם אפרים הכהן זצ"ל (שהיה תלמיד ותיק למרן הבא"ח זיע"א) לקטמון, ושאל כל עובר ושב, איפה גר חכם מרדכי, והיו אומרים לו, ולמרות זאת היה ממשיך לשאול כל אדם איפה גר חכם מרדכי? וכך עד שהגיע לביתי, והסביר לי שמטרת ביקורו לשאול אותי מקור לעניין מסוים בלימוד. אני לא ידעתי שיבא לבקרני והופתעתי מאוד, ומרוב התרגשות הראיתי לו מייד את המקור לדברים. חכם אפרים שמח, ויצא מביתי כשהוא משבח אותי שאני בקי גדול וכו'. אני רצתי אחריו ואמרתי לו שמעתה כולם יבואו לשאול שאלות והרי זה מעבר לאמת, וכמו בחנות שמוכרים בה בוטנים. והוא אמר לי, זו כוונתי שיבואו וישאלו. מזה אנו רואים את גודל הענווה שהייתה לו.

חז"ל אמרו (סוטה ה) "תלמיד חכם צריך שיהא בו אחד משמונה שבשמינית שבגאווה". ומה טיבה של לשון זו "שמונה שבשמינית"? אלא אומר הגאון מוילנא, הפרשה השמינית שבתורה היא וישלח, והפסוק השמיני שבפרשה זו הוא "קטנתי מכל החסדים", ומכאן רמז שגם הגאווה שהתירו לת"ח שמונה שבשמינית, צ"ל בגדר "קטונתי".

מלכי תרשיש ואיים מנחה ישיבו
במדרש מובא מעשה שממנו לומדים כמה טובה וברכה מחכים לנו לימות המשיח, וז"ל המדרש (בר"ר וישלח ד"ה ויאמר יעקב):
"חד עמא דארעא א"ל לר' הושעיה אם אמרת לך חדא מילתא טבא את אמרת בצבורא מן שמי. (עם הארץ אחד אמר לרבי הושעיא רבה, אני אומר לך דבר תורה, אתה תאמר אותו בציבור בדרשה שלך בבית המדרש בשמי). א"ל מה היא (שאל אותו רבי הושעיא מה הדבר שאתה רוצה לומר לי)? א"ל אותו עם הארץ: כתוב בפרשת וישלח (לב, טו- טז) שיעקב אבינו שלח לעשיו "עזים מאתיים ותישים עשרים רחלים מאתיים ואילים עשרים. גמלים מניקות ובניהם" וכו'. ולשם מה שלח לו יעקב את כל אלה? כיון שהוא פחד מעשיו, אמר אכפרה פניו. אמר אותו עם הארץ לרבי הושעיה: כל אותן הדורונות שנתן יעקב לעשו עתידין אומות העולם להחזירן למלך המשיח מאי טעמא מלכי תרשיש ואיים מנחה ישיבו, יביאו אין כתיב כאן, אלא ישיבו (כתוב בתהלים בפרק ע"ב העוסק במלך המשיח "לפני יכרעו ציים ואויביו עפר ילחכו. מלכי תרשיש ואיים מנחה ישיבו, מלכי שבא וסבא אשכר יקריבו", מדוע כאן נאמר 'ישיבו' וכאן נאמר 'יקריבו'?) אמר ליה (רבי הושעיה): חייך מילא טבא אמרת ומשמך אנא אמרה בציבורא.

והשאלה היא, הכיצד ישיבו אומות העולם את המתנות שנתן יעקב לעשיו?
ניתן להמחיש זאת עפ"י המסופר בגמרא (תענית כ"ה ע"א), פעם אחת באו אנשים ואמרו לרבי חנינא בן דוסא שהעיזים שלו אוכלות פירות וירקות גזל. אמר להם רבי חנינא: לא יתכן הדבר, ואם כדבריכם, יאכלו דובים את העיזים, ואם כדברי שאינן אוכלות בגזל, כל עז תביא דב בקרניה. וכן היה, כל עז הביאה דב בקרניה.

ואומרים חז"ל מהיכן היו לרבי חנינא עזים, הרי הוא אוכל רק קב חרובים מערב שבת לערב שבת? אלא אומרים חז"ל, שפעם אשתו של רחב"ד מצאה תרנגולות בפתח ביתם קשורות עם חוט אדום, והכריז עליהן, אך אין דורש, והוא גידלן בביתו, והתרנגולות דגרו על ביצים ויצאו עוד אפרוחים, ומשרבו ביותר, מכרם וקנה עזים. וכל מה שקנה שייך לבעל האבידה (למרות שמהדין לא היה צריך לעשות כן אלא למוכרם ולשמור את הכסף לבעל התרנגולים). יום אחד שמע רבי חנינא אדם אחד ליד ביתו האומר לחבירו: לפני כמה שנים שכחתי כאן תרנגולות. אמר לו רבי חנינא כיצד הן נראו וכו' וענה לו הלה שהיו קשורות כך וכך. אמר לו רבי חנינא בא ואתן לך אותם, הנה כל העזים האלו שלך.

כך גם כן לעתיד לבוא, עתידים אומות העולם לשלם לעם ישראל את כל חובותיהם על כל מה שגזלו אותם במשך כל ההיסטוריה, ואז יהיה החוב כל כך גדול, שלא יספיקו כל מדינות אמריקה ואוסטרליה ויפן וכדו' לכסות את כל החוב.

מנחה היא שלוחה לאדוני
חכם מנשה שלו ע"ה היה אומר בשם בעל הבא"ח, בדרך בדיחותא, הרי בדרך כלל בכל עדר ועדר שולחים כלבים לשמור על העדר, ומדוע כאן לא כתוב ששלחו את הכלבים? והוא עונה זאת על פי מעשה, מסופר על שמש ירא שמים שיצא לחפש עשירי למנין לתפילת מנחה, והחמה אט אט כבר התחילה לשקוע, והנה מרחוק הוא רואה יהודי הולך בדרך והוא צעק לעברו 'מנחה מנחה', מששמע זאת אותו יהודי החל רץ ובורח. משראה זאת השמש החל לרדוף אחריו, לאחר ריצה ארוכה נעצר אותו יהודי מחמת עייפותו והשמש תפסו. אמר השמש לאותו יהודי: אני צריך להודות לך כי עתה נפתרה לי אחת מהקושיות שיש לי, והיא: מדוע לא שלח יעקב אבינו לעשו גם כלבים לשמור על העדר? אלא התשובה היא שהוא כן שלח כלבים, אך כשהם שמעו 'מנחה מנחה' - הם ברחו, כי כתוב " מנחה היא שלוחה לאדוני". אותו יהודי הבין את הרמז מיד, ובא להשלים מנין למנחה.

אין גרים לעתיד לבוא
לעתיד לבוא תמלא כל הארץ מכבודו של הקב"ה, וכל עמי הארץ יכירו במלכותו יתברך.
ולא רק זה, אלא כל הגויים ירצו להתגייר ולהסתפח בנחלת העם שבחר בו הקב"ה לעמו אהובו בחירו, וגם יבואו בטרוניא למה רק אותם הקב"ה אוהב. אבל הגרים לעתיד לבוא לא יתקבלו, משום שכשעם ישראל בשפל ובאים להתגייר, סימן הוא שחשקה נפשו של הגוי להיות כעם ישראל ומחשבתו לשם שמים. אבל כשעם ישראל יהיו בתפארתם וברום הפסגה, מוכח שכוונת כל המתגיירים מאוה"ע תהיה שלא לשם שמים, ועל כן לא יתקבלו גרים לעתיד לבוא. ואם יאמרו הגויים, והרי יש מעם ישראל הרבה שלא היו מקיימים תורה ומצוות - יענו להם: ישראל אע"פ שחטא ישראל הוא, אבל גוי אינו יכול להקרא יהודי אלא אם כן התגייר בפועל, ואז לא תתקבל גרותם.

כל מצוות התורה קשורות אחת לשנייה
הקב"ה, עם ישראל והתורה מחוברים ומקושרים יחד במקשה אחת. וכשם שאם איש מישראל החייב בטבילה מדאורייתא, הולך לטבול ואפילו שערה אחת משער ראשו נשארה מחוץ למים לא עלתה לו טבילה, כך מי שלומד תורה צריך להיות שקוע כל כולו בתורה ולא להניח ולו שערה אחת מחוץ לתורה הקדושה. כל מצוות התורה קשורות אחת לשנייה, ואין שום אפשרות לומר שהוא מתנער ולו רק מאות אחת או ממצוה אחת שבתורה. וכמו שאמרנו בתחילה, מי שמצפה לשמירת כל המצוות, הקב"ה מעלה עליו כאילו קיימה, לדוגמא, כהן שעורך פדיון אינו מקיים מצוה, אבל אם הוא שמח בזה שהוא מזכה את היהודי לפדות דרכו את בנו בכורו, נחשבת לו כמצוה, ובאמת בגמרא יש מ"ד שכהן צריך לברך שהחיינו על כך שזיכה את היהודי לקיים את מצות פדיון הבן. גם הר"ן כותב שאמנם אשה אינה מחוייבת בפריה ורביה, אך נחשב לה למצוה מה שהיא מזכה ומסייעת לבעלה לקיים את המצוה המוטלת עליו.

קניין בארץ ישראל
כתוב בפרשה (בראשית לג, יט) "ויקן את חלקת השדה אשר נטה שם אהלו מיד בני חמור אבי שכם במאה קשיטה". שואל האבן עזרא לשם מה הייתה התורה צריכה להדגיש את הקניין שעשה יעקב, והרי זה בסך הכל חלקת שדה פשוטה? והוא אומר: "והזכיר זה הכתוב להודיע כי מעלה גדולה יש לארץ ישראל. מי שיש לו בה חלק חשוב הוא כחלק עולם הבא". וכל מי שגר בארץ ישראל, ואפילו בשכירות, מעלתו עצומה ביותר. ומכאן אנו אומרים לבני חו"ל, שאם מכל סיבה שהיא אינם יכולים לעת עתה לעלות ולגור בארץ ישראל, לפחות יקנו לעצמם דירה כדי שיהיה להם קניין בארץ ישראל. אבל לא יפקיעו את המחירים, אלא יקנו אותו כפי האפשרויות של אנשי ארץ ישראל.

שמותיו של יעקב אבינו
בשעה שבלעם רצה לקלל את ישראל ולא הצליח, אמר "כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מַה פָּעַל אֵל' (במדבר כג, כג). ידוע שבשעה שמברכים צריך להזכיר את שמו של המתברך, וחשב בלעם שגם בקללה צריך להזכיר את שם המקולל, ורצה להזכיר בתחילה את שמו של יעקב אבינו, ואמר 'כי לא נחש ביעקב', אך כיון שלא הייתה תגובה, ניסה להזכירו בשמו שהוחלף - 'ישראל', ואמר 'ולא קסם בישראל', אך גם זה לא הועיל. הבין בלעם שככל הנראה לא שונה שמו של יעקב ל'ישראל, אלא הוא קיבל זאת כתוספת לשמו, על כן אמר בנשימה אחת 'כעת יאמר ליעקב ולישראל', אך גם זה ללא הצלחה. אמר לבלק, עתה מובן מה שכתוב 'וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם קֵ-ל בֵּית קֵ-ל' (בראשית לה, ז) - הנה מתחילה לא ידע בלעם אם יעקב אבינו הוא שקרא למזבח בשם "ק-ל בית ק-ל", או שהקב"ה קרא ליעקב אבינו בשם "ק-ל בית ק-ל" - ומזה שלא הועילו "ברכותיו" עם השמות שהזכיר עד אז, הבין שהקב"ה הוא שקרא ליעקב אבינו בשם "ק-ל", ואז אמר 'מה פעל ק-ל', אך כפי שראינו נסיונותיו לא צלחו, ובמקום לקלל בירך כפי שהקב"ה שם בפיו (עיין לקול אליהו להגר"א בפרשת בלק אות צ"ז).

ובתרגום יהונתן בן עוזיאל מביא שעל המזבח שהקים יעקב אבינו הקריב את המעשר מן הצאן והבקר שהיה ברשותו, לקיים את נדרו שכל מה שהוא יקבל, יעשר ממנו עשירית להקב"ה. וי"א "חומש" שאמר "עשר אעשרנו".

מקדיש דבר שלא בא לעולם
אדם שמוכר פירות שעתידים לגדול על העץ, אין מקחו קיים, כי זה דבר שלא בא לעולם, ויכול המוכר להתחרט בכל עת. וכתב הרמב"ם שאם אדם מקדיש פירות שעתידים לגדול, גם כן אין הקדשו הקדש כיון שזה מקדיש דבר שלא בא לעולם. אבל אם אדם מחייב את עצמו להקדיש את כל הפירות שעתידים לגדול על העץ, אינו יכול להתחרט, והקדשו הקדש.
וז"ל הרמב"ם (פ"ו מהל' ערכין וחרמין הל' לא - לג):
"יראה לי שאע"פ שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, אם אמר הרי עלי להקדישו, הרי זה חייב להקדישו כשיבא לעולם משום נדרו. ואם לא הקדיש הרי זה עובר משום בל תאחר ולא יחל דברו, ומשום ככל היוצא מפיו יעשה כשאר הנדרים. כיצד? האומר הרי עלי להקדיש כל שתעלה מצודתי מן הים, הרי עלי ליתן לעניים פירות שתוציא שדה זו, הרי עלי להחרים או ליתן לשבוים כל שאשתכר בשנה זו וכל כיוצא במאמרים אלו, הרי זה חייב ליתן ולעשות בהן מה שאמר כשיבואו לידו, וזה וכיוצא בו בכלל נדרים הוא, לא בכלל הקדשות. ראיה לדבר זה מה שאמר יעקב אבינו וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך ונאמר אשר נדרת לי שם נדר והרי האומר לא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר חייב לנהוג בנזירות ואף על פי שעדיין לא נדר בנזיר הואיל ואמר שידור בנזיר חייב להנזר וזה כיוצא בו וכזה ראוי לדון".

הראיה שמביא הרמב"ם היא מיעקב אבינו שאמר "וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך", למרות שעדיין היה הכל בגדר דבר שלא בא לעולם, אף על פי כן נדרו קיים, שכן הקב"ה אמר לו אנוכי ה' אלקיך אשר נדרת לי נדר שם לאמור, הרי שהנדר שלו קיים, והיינו משום שהוא התחייב את עצמו להקדיש את מה שעתיד לבוא לעולם. ועל זה אומר הראב"ד שהראיה שהביא מיעקב אבינו היא ראיה טובה (עי"ש). וזה אחד המקומות הבודדים שהראב"ד מסכים עם הרמב"ם ומשבח את דבריו.

מעלת קיום מצוות בא"י
אבותינו הקדושים קיימו את כל התורה כולה בארץ ישראל, אבל בחוץ לארץ לא קיימו את כל התורה. כשעלה יעקב אבינו לארץ ישראל, הוא לא יכל להכנס עם רחל ולאה שכן הם היו שתי אחיות, ואסור לישא שתי אחיות, על כן רחל אמנו מתה בדרך. מכאן עלינו ללמוד את מעלת קיום המצוה בארץ ישראל, שהיא מעלה נשגבה ביותר שאין למעלה הימנה. גם כשהגיע יעקב אבינו לשערי ארץ ישראל, היה זה בערב שבת, וכתוב "ויחן את פני העיר", ששמר שלא להכנס לעיר שכן היה לו רק מקום תחום שבת, וזאת משום שבארץ ישראל היה מחויב לקיים את כל המצוות, אפי' לפני מתן תורה.

ויגע בכף ירכו
אומר הזהר הקדוש, באותו יום שנלחם שרו של עשו עם יעקב, היה התור שלו לומר שירה לפני הקב"ה, וכיון שהרגיש עצמו מכובד אמר, היום אוכל להלחם עם יעקב אבינו, וכשראה כי לא יוכל לו, אז החליט לפגוע בכף ירכו - היינו, בתמכין דאורייתא, וכפי שקורה כיום שמקצצים בתקציבים של משרד הדתות כדי שלא יתנו כסף לבני הישיבות, וממילא לא תהיה תורה. ועוד יש לבאר, שרצה לפגוע בכף ירכו - היינו יוצאי ירך יעקב שבעים נפש, בבנים הקטנים, כי עם יעקב הוא אינו יכל להלחם כיון שלמד תורה.

חלב עכו"ם
מהדין, אם נולד לאדם תינוק והוא בן יום אחד או אפילו בן שעה אחת וצריך להאכילו חלב, ולאמו אין חלב, ויש לפנינו אבקת חלב ישראל או אבקת חלב עכו"ם - חייב לתת לו אבקת חלב ישראל אע"פ שהוא יקר יותר. אבל אם האוכל הכשר אינו בריא לתינוק - אזי מותר לתת לו חלב עכו"ם.

ואומר בעל הבא"ח, מסופר על שני חברים שבתקופת האנוסים הם נקלעו לאותו מקום, ואחד מהם אכל אצל יהודי אוכל כשר, ואילו חברו נקלע למקום שאכלו טרף. נגשו שנייהם לרב ושאלו אותו מדוע קרה לנו כך, שהאחד אכל כשר ואילו חברו טרף? שאל הרב את זה שאכל טרף, האם פעם אחת בחייך אכלת בשר לא כשר? ענה לו הלה: כן. אמר לו הרב, לכן האכילו אותך טרף.
וזהו שאמרו חז"ל "מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה".

בעוד כברת ארץ לבא אפרתה
כתוב "ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל בארץ כנען בדרך בעוד כברת ארץ לבא אפרתה" (בראשית מח, ז). וכתב הרמב"ן: מנחם פירש לשון "כביר", מהלך רב. ואגדה (ב"ר פב ז), בזמן שהארץ חלולה ככברה שהניר מצוי והסתו עבר ועדיין השרב לא בא. ואין זה פשוטו של מקרא, שהרי בנעמן מצינו (מ"ב ה יט) וילך מאתו כברת ארץ. ואומר אני שהוא שם מדת קרקע, לשון רש"י וכו'.

ואח"כ כתב הרמב"ן:
זה כתבתי תחילה, ועכשיו שזכיתי ובאתי אני לירושלים, שבח לאל הטוב והמטיב, ראיתי בעיני שאין מן קבורת רחל לבית לחם אפילו מיל. והנה הוכחש הפירוש הזה, וגם דברי מנחם. אבל הוא שם מדת הארץ כדברי רש"י וכו', עכ"ל.

ויעקב אבינו אמר, על פי הדיבור קברתיה שם שתהא לעזרה לבניה כשיגלה אותם נבוזראדן ויהיו עוברים דרך שם יוצאת רחל על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים שנאמר (ירמיה לא) קול ברמה נשמע וגו' והקב"ה משיבה יש שכר לפעולתך נאם ה' וגו' ושבו בנים לגבולם (עיין רש"י בראשית מח, ז).

זהירות בשמירת השבת
וכתוב " ויבא יעקב שלם עיר שכם אשר בארץ כנען בבואו מפדן ארם ויחן את פני העיר" (בראשית לג, יח). אומר רש"י: "ערב שבת היה". ללמדנו ששמירת שבת חמורה עד מאד. ישנם אנשים שתמיד מחפשים בשבת כל מיני קולות מהטעם של עונג שבת. המקובל האלוקי חכם ששון לוי ע"ה היה אומר, ענג - אותיות נגע.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il