"לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי. וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ" (שמות ה, כב-כג),

"לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם". וכל המטרה היא: "וְהָיִיתִי לָכֶם לֵא-לֹקִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹקֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם"
(שמות ו, ו-ח)

"כִּי יְדַבֵּר אֲלֵכֶם פַּרְעֹה לֵאמֹר תְּנוּ לָכֶם מוֹפֵת וְאָמַרְתָּ אֶל אַהֲרֹן קַח אֶת מַטְּךָ וְהַשְׁלֵךְ לִפְנֵי פַרְעֹה יְהִי לְתַנִּין. וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרֹן אֶת מַטֵּהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וְלִפְנֵי עֲבָדָיו וַיְהִי לְתַנִּין. וַיִּקְרָא גַּם פַּרְעֹה לַחֲכָמִים וְלַמְכַשְּׁפִים וַיַּעֲשׂוּ גַם הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלַהֲטֵיהֶם כֵּן. וַיַּשְׁלִיכוּ אִישׁ מַטֵּהוּ וַיִּהְיוּ לְתַנִּינִם וַיִּבְלַע מַטֵּה אַהֲרֹן אֶת מַטֹּתָם" (שמות ז, ט-יב).

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן קַח מַטְּךָ וּנְטֵה יָדְךָ עַל מֵימֵי מִצְרַיִם" (שמות ז, יט).

"אמור אל אהרן - לפי שהגין היאור על משה כשנשלך לתוכו לפיכך לא לקה על ידו לא בדם ולא בצפרדעים, ולקה על ידי אהרן". וכל זה כדי שלא להיות כפוי טובה.

"אמור אל אהרן - לא היה העפר כדאי ללקות ע"י משה לפי שהגין עליו כשהרג את המצרי ויטמנהו בחול (שהחול נפתח ונעשה בור וטמן את המצרי, כי לא היה בידו מכוש או מגרפה) ולקה ע"י אהרן".

ממכת הדם העשירו ישראל, שהרי היה המצרי נוטל צלוחית מים והם נהפכים לדם. ראה המצרי ילד יהודי ובידו בקבוק מים ואמר לו: 'תן לי'. לא נתן לו. חטף המצרי את בקבוק המים מהילד והנה נהפכו המים לדם. החזיר וביקש שיתן לו את המים. אמר לו הילד: 'הואיל וציערת אותי וחטפת לי את הבקבוק מהיד, תשלם מחיר גבוה עבור המים'. והמצרי שהיה צמא שילם. ומזה העשירו בני ישראל (ועיין בדברי אוה"ח הקדוש על פסוק כב).

ג' פעמים מוזכר בתנ"ך את המילה ' ובכה' ולא כמו שרגילים לכתוב 'ובך'. הראשונה כאן, השניה "כי בכה ארוץ גדוד" (שמו"ב כב, ל), מלמד שבאו בהם הצפרדעים גדודים גדודים. והשלישית "בכה חסיתי" (תהלים קמא, ח).