לימוד תורה וחיבור לחיים | הרב אליעזר מלמד | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
מבואות ללימוד התורה

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב מישאל מכלוף בן אסתר זצ"ל

5 דק' קריאה

השנים הראשונות בישיבה – הבסיס של לימוד התורה ועבודת ה'
שנותיו הראשונות של בן תורה בעמל הלימוד, הן התקופה בה הוא בונה את היסודות הפנימיים שלו, את הבסיס לדרכו בעבודת ה'. בזמן זה הוא עסוק בעצמו, מרוכז באותו חלק במציאות בו הוא עוסק ועומל - קנין התורה. בשנים אלה הוא דוחה כל השקעה של כוחותיו הרוחניים והנפשיים בחיים ובעשייה מפני השקידה על דלתות לימוד התורה. אפילו מצוות כמו נישואין ובניין הבית הפרטי, שלכאורה מוטלות עליו מזמן שקיבל עליו עול מצוות, נדחות למועד מאוחר יותר. בשנים הבאות, יתגלו יותר גם אהבת החיים, אהבת הבריות, אהבת ישראל ואהבת הארץ. אמנם לפעמים ישנו צורך השעה לצאת ולפעול בעם וכיוצא באלו, אם בשכנוע ואם בהפגנה, אך ברור שהדגש בתקופה הזו הוא העסק בתורה בשקידה ובהבנה עמוקה, ומתוך כך יפוצו המעיינות החוצה.

לעיתים, מצטייר המושג "תלמיד חכם" בעיני התלמיד הצעיר כדמות תלושה במידה רבה מהמציאות, דמות מופשטת ומנותקת. אין פירוש הדבר שאם הוא רואה שהרב אינו תלוש - בזוי הוא בעיניו, אך רב שמצוי בעניינים ומבין בהוויות העולם נראה לו כמין פלא כביכול, ככל שהרב יתמצא פחות בהתקדמות הטכנולוגית - קדוש יאמר לו. התלמידים המתפעמים מקדושתו של הרב, שהוא אינו יודע אפילו מה זה טייפ, ומסבירים לו: "לוחצים פה, ופה", וכבר שלושים שנה יש טייפ בעולם...

תלמיד חכם אידיאלי – מחובר לחיים
הרב קוק מדגיש, שתלמידי חכמים צריכים להיות מחוברים לחיים, להאיר את העולם, להיות אנשים חכמים ונבונים, המעורבים בדעת עם הבריות. כאשר רב אינו יודע איך נראה טייפ או מחשב – לא תמיד זהו ביטוי לקדושה.

חשוב להדגיש, שדברינו עוסקים בהדרכה לכלל. לכל אדם יש את אופיו, תפקידו ועניינו, וכשם שבאוניברסיטה ישנם פרופסורים, שאינם מחוברים להוויות העולם פרט לנושא שהם עוסקים בו, אך בשטח זה הם מגיעים להשיגים – כך יש גם תלמידי חכמים עם אופי מיוחד, 'תלוש' מהוויות העולם. אולם, יש לדעת שלא זה הדֶגֶם לרבים. יתר על כן, תלמידי חכמים כאלו אינם יכולים להיות מורי הדרך. הם יכולים להיות צדיקים גדולים, אך לא מנהיגים. כמובן, תלמידי חכמים אלו הם יכולים להצטרף למנהיגים - אל הקו המרכזי, המתקן את העולם, ולסייע בדבר שבו הם מצויינים.

לכן, לא באנו חלילה בדברינו להוריד מערכם של תלמידי החכמים, אשר בטבעם ובאופיים הם פחות מחוברים למציאות. הבעיה מתחילה בכך שמתייחסים אל תלמידי חכמים כאלו כאל אנשי המופת והדגם האידיאלי של תלמיד חכם. ציור דמות של תלמיד חכם, שהוא במידה רבה תלוש מהמציאות - הולם במידה מסוימת את המצב בגלות, שם היה צמצום של החיים כי לא היו כל כך דרכים לתקן.

שקידת התורה
שקידת התורה היא אחד העניינים, החשובים ביותר בלימוד התורה. אולם, יש לדעת שהרבה פעמים אנשים יכולים להגיע לשקידה לא מתוך מעלה רוחנית, אלא מתוך בעיה נפשית. כיון שמשהו לא תקין בראשו - הוא לומד כל הזמן. למשל, אדם הסובל ממרה שחורה, הוא בדרך כלל מכונס בעצמו, ועוסק בדבר אחד. זהו אדם, שאם ישימו אותו במדבר לקפל עניבות – הוא יקפל חמישים שנה עניבות. שום דבר אינו מעניין אותו, ואין בו רצון לשום דבר, כי הוא בדיכאון. אם פעם אחת משתנה המציאות, ולא שמים לו את העניבה במקום - הוא כועס. בכל פעם שהוא מרגיש קצת את החיים הוא נסוג בעצבנות. הוא רוצה לחזור למשהו מונוטוני, קבוע ורגוע.

אדם הלומד תורה מתוך מרה שחורה יכול להגיע לשקידה עצומה, לישון מעט, לאכול מעט. כיוון ששום דבר לא מעניין אותו - הוא לומד. כל תורתו היא תורה של מרה שחורה, ואחר כך מתבטא הדבר גם בדעותיו. כמובן, גם תלמיד חכם כזה יכול להגיע להישגים.

על הנקודה הזו עמדה החסידות, ואליה היתה מכוונת הביקורת נגדה. בתחילה, בזו החסידים לתלמיד חכם שאין בו שמחה וחיוניות ואינו מעורב בדעת עם הבריות. אלא שגם אצלם הופיעה יותר מאוחר הערכת סוג זה של תלמיד חכם, והם קיבלו מעמד של קדושה.

התורה באה להחיות את העולם והחיים
כאשר הצד המודגש בתלמיד חכם כהדרכה לציבור הוא העסק רק בלימוד, בשקדנות ובהתכנסות בד' אמות – יש בכך להעיד על התפיסה את התורה בכלל כמנותקת מהחיים, בעוד שבאמת התורה באה להחיות את העולם; וכדי להבין את התורה ולהקיפה באופן השלם, צריך להיות אדם חי ובריא בנפשו. הרב קוק כותב במספר מקומות, שצריך להגות בתורה "בטהרת הלב, בגבורה ובצהלה, במתינות, בשקט ושלוות חכמים" (אדר היקר עמ' ט"ז) לפיכך צריך ארץ קדושה, כדי שאנשים יתחברו למציאות בקדושה, ומתוך כך תופיע בה התורה ותחיה את כל העולם. אנשים לא מבינים שתלמיד חכם פלוני, שאוהב לשוחח, לטייל, מתעניין וחוקר בסקרנות כל דבר, ועם זה שוקד בתורה - הוא תלמיד חכם שהחיבור שלו לתורה הוא חזק פי כמה וכמה מאשר אדם נטול כוחות חיים. אדם המחובר לחיים, ויחד עם זאת עוסק בתורה - מעיד על עצמו, שהתורה מחייה אותו, וממילא גם לימודו מתברך.

מה המעלה שבאי ידיעת צורת מטבע?
שאלה : ישנם תלמידי חכמים גדולים שמסופר עליהם שלא ידעו צורת מטבע, ולפי דברינו - מה המעלה בכך?
שתי תשובות בדבר.
הראשונה היא, שאכן ישנם תלמידי חכמים שעולמם הוא פנימי ולא יורד למציאות, אבל הם לא יהיו המנהיגים. רבי יהודה הנשיא, שערך את המשנה על כל הפרטים הדקים ביותר של הההתייחסות למציאות, ודאי ידע צורת מטבע מהי.

ישנו סיפור בגמרא על תלמידים של רב אחד שהיו בשיעור של רב אחר, והוא דיבר על כך שאם הולכים לשוק צריך לקנות ירקות בגודל כזה וכזה, כיוון שבגודל זה הם הכי טובים, וכן הוסיף להם עצות נוספות בענייני קניה בשוק. חזרו התלמידים לרבם וטענו שהשיעור ששמעו היה ביטול תורה. אמר להם: כל שכן שאתם צריכים ללמוד אצלו, שהוא מלמד אתכם לא רק דברים מופשטים אלא גם איך לחיות. ככל שהיתה לתלמידי החכמים הגדולים יותר מנהיגות - כך היו מעורבים יותר בדעת עם הבריות.

עוד יש לדעת, כי כשאומרים על תלמיד חכם שלא ידע צורת מטבע – לא תמיד מתכוונים לכך שהוא מנותק ותלוש מהעולם, אלא שלא התעניין ברכושו האישי. כך מסופר על הרב קוק, שכשבא לפניו עניין כספי, שלח את העסקנים לרב צבי יהודה ואמר: "תלכו אצלו, הוא מומחה בעניינים האלה". הרב לא עסק בטובתו האישית, ולכן לא התעניין בכסף, ואכן כשאנו מדברים בגדולתו של מרן הרב מודגש מאוד הצד הכללי ולא האישי הפרטי.

על כל פנים, יש לדעת שהדרך להיות תלמיד חכם, לא מכריחה אותו לא להכיר צורת מטבע. צריך להחזיר את הדברים לפרופורציות, שיצמחו תלמידי חכמים מלאי חיים, בריאות וקדושה, עם שקידה וצדיקות. זו היא הצורה הבריאה והשלמה להתבונן על הדברים.

הנטייה להציג את דמותו של התלמיד חכם השקדן, שאין עניינו אלא בלימוד התורה - כמודל לחיקוי בפני התלמיד המתחיל, נובעת מהעובדה שאכן בתחילת דרכו של התלמיד עליו להתנתק במידה מסוימת ולשים את הדגש על הלימוד והשקידה. אך כשמוטבעת דמות כזו בדמיונו של התלמיד, ויום אחד הוא מבין שזו לא המציאות, שאין זו הבריאות האופטימאלית, אלא שזה שלב מסוים בהתפתחות הרוחנית - הוא מופתע ומאוכזב, ולפעמים נעשה ציני ביחסו לתורה ונושאיה. זו בעיה, ולכן לא זו הדרך.

הדרך היא לכבד את הדברים האמיתיים. זה נכון שבתקופה הראשונה שאדם בונה את עצמו, הוא מדגיש את היסודות, ולכן אין כל ספק שעיקרן של שנים האלה צריך להיות מוקדש ללימוד בשקידה עצומה. אחר כך מגיע השלב של ההתרחבות וההתעמקות בכל מרחבי התורה והמציאות.

מדוע אנשים כשרוניים עוזבים לפעמים את לימוד התורה?
לדאבוננו הרב, אלו שנשארים ללמוד בישיבה שנים רבות, אינם תמיד האנשים השלמים בנפשם וכשרונם. לפעמים, דווקא האנשים השמחים עם יכולת המנהיגות והכשרונות עוזבים את הישיבה לטובת מקצועות אקדמיים ואחרים. הם מרגישים שהתורה אינה מספקת אותם, ואינה נוגעת להם כל כך. במאמר "העונג והשמחה" 1 , מסביר הרב קוק שצריך לפתוח לאדם את כל מרחבי התורה כדי שימצא את החיים שלו בתורה ויוכל ללמוד בעונג ובשמחה:

על כן מוכרח הדבר שכל הככר הגדול של הרחבתה של תורה יהיה נגול לפנינו בכל רחבו, בכל מקצועותיו השונים והמרובים, למען נוכל להיות מוכנים לכוון את הזמן והנטייה לפי החפץ הפנימי לרוות צמאוננו בערך המכוון בנטיותינו פנימה.

ברור שלא כל אחד מתאים לשקוע בתורה כל ימיו, אך בדרך זו נרוויח שהמעולים ביותר ישארו ללמוד. מתוך כך יהיו "גבורי כח עושי דברו", שמתוך מודעות ואחריות יביאו את דעת התורה לכל חלקי המציאות, בגבורה ובחכמה, וינהיגו את צאן הקדושים.

^ 1 אדר היקר, עמוד קיח.

מבואות ללימוד התורה