בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • שביעי של פסח
קטגוריה משנית
  • משפחה חברה ומדינה
  • חבלי משיח
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ר' מאיר ב"ר יחזקאל שרגא ברכפלד

undefined
20 דק' קריאה
א. ה' איש מלחמה
בליל שביעי של פסח, בעת שצה"ל היה בעיצומה של המלחמה כנגד המחבלים, בעודנו בישוב פסגות שומעים את הדי ההתפוצצויות, התכנסנו כמנהג ישראל לשיר את שירת הים. והנה עומדים מול עינינו דברי המדרש על הפסוקים הנפלאים בשיר השירים. מדרש שמחבר בין מה שנעשה ביציאת מצרים בבקיעת ים סוף, ובין מה שנעשה בגאולה שניה ומה שיעשה בגאולה שלישית - גאולתנו שלנו [המדרש בצורה זו ובסגנון קצת שונה מופיעה גם גם במדרשים אחרים כגון במדרש רבה שמות, פסיקתא, פסיקתא דרב כהנא]:

ספר שיר השירים פרק ב
(י) עָנָה דוֹדִי וְאָמַר לִי קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי יָפָתִי וּלְכִי לָךְ:
(יא) כִּי הִנֵּה הַסְּתָו {הַסְּתָיו} עָבָר הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ:
(יב) הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ:

מדרש רבה שיר השירים פרשה ב פסקה כט
עת הזמיר הגיע- הגיע זמנן של ישראל להגאל, הגיע זמנה של ערלה שתזמר, הגיע זמן של מצרים שיזמרו, הגיע זמן עבודת כוכבים שלהן שתעקר שנאמר (שם) ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים, הגיע זמן של ים שיבקעו מימיו שנאמר (שם י"ד) ויבקעו המים, הגיע זמן של שירה שתאמר שנאמר (שם ט"ו) אז ישיר משה.

מדרש רבה שיר השירים פרשה ב פסקה לב
עת הזמיר הגיע - הגיע זמן של ערלה שתזמר, הגיע זמן של רשעים שישברו שנאמר (ישעיה י"ד) שבר ה' מטה רשעים, הגיע זמן של בבליים להשמד, הגיע זמן בית המקדש שיבנה שנאמר (עובדיה א') ועלו מושיעים בהר ציון וכתיב (חגי ב') גדול יהיה כבוד הבית הזה.

מדרש רבה שיר השירים פרשה ב פסקה לג
(ד) ד"א ענה דודי ואמר לי ענה על ידי אליהו ואמר לי על ידי מלך המשיח. מה אמר לי? 'קומי לך רעיתי יפתי ולכי לך'. אמר ר' עזריה: 'כי הנה הסתו' - עבר זו מלכות כותים שמסיתה את העולם ומטעת אותו בכזביה המד"א (דברים י"ג) 'כי יסיתך אחיך בן אמך'. 'הגשם חלף הלך לו' - זה השעבוד. 'הנצנים נראו בארץ' - הנצוחות נראו בארץ. מי הם? רבי ברכיה בשם ר' יצחק: כתיב (זכריה ב') ויראני ה' ארבעה חרשים, ואלו הן: אליהו ומלך המשיח ומלכי צדק ומשוח מלחמה. 'עת הזמיר הגיע' - הגיע זמנן של ישראל להגאל, הגיע זמנה של ערלה להזמר, הגיע זמנה של מלכות כותים שתכלה, הגיע זמנה של מלכות שמים שתגלה שנאמר (שם י"ד) והיה ה' למלך על כל הארץ.

אנו משקיעים את עיקר כוחותינו בהבנת עצמנו, בבירור מי אנו ומה חיינו. אולם לפעמים אנו מגיעים לבירור זה דווקא מתוך התמודדות עם הכוחות הבאים אלינו מבחוץ. מתוך "שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו" אנו מגיעים להבנה ל"והיא שעמדה לאבותינו ולנו". ביום זה נתבונן מעט במהלך האלוקי כשהוא מתלבש בלבוש של "ה' איש מלחמה ה' שמו". בימים אלו זה חלק מאמונת עיתנו.

ב.יש דין ויש דיין
המפרשים שואלים מה מאפיין את בקיעת ים סוף בהשוואה לעשרת המכות. בהגדה של פסח אנו מזכירים את בקיעת ים סוף ומונים את מספר המכות שקיבלו המצרים בהיותם על ים סוף. [יתכן שהמכות היו לא רק לרודפים אחרי ישראל אלא גם למצריים שנשארו במצרים ושלחו את חבריהם בכדי להחזיר את ישראל].
מפורסם בשם הגר"א שאמר שריבוי המכות על הים מבטיח שכל המכות האלו לא יבואו על ישראל, וכמו שכתוב "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך". אולם נראה שההבדל בין עשרת המכות למכות שעל הים הוא גם מצד המצרים. משמעותו של ריבוי המכות על הים הוא שלעומת הטיפול בעשרת המכות שהיה טיפול כללי באומה המצרית ולכן הוא נעשה על אדמת מצרים, הטיפול בבקיעת הים היה טיפול פרטני. באותה רגע הקב"ה נתן מאות מכות בצורות שונות. וכך מביא רש"י בפירושו על שירת הים (שמות טו,ה):
"כמו אבן - ובמקום אחר צללו כעופרת ובמקום אחר יאכלמו כקש. הרשעים כקש הולכים ומטורפין עולין ויורדין. בינונים כאבן והכשרים כעופרת שנחו מיד".

ניתן אם כן לומר שבמלחמתו של הקב"ה יש חשבון כללי ויש חשבון פרטי. ישנה המלחמה שבין האומה המצרית לבין האומה הישראלית. אולם יש גם חשבון מדוקדק עם כל מצרי ומצרי. כפי מידת רשעותו כך מידת עונשו.
ספר שמות פרק יד
(ד) וְחִזַּקְתִּי אֶת לֵב פַּרְעֹה וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי יְהֹוָה וַיַּעֲשׂוּ כֵן:
פרעה דרך משל קיבל טיפול מיוחד בבקיעת ים סוף. המצריים שהיו להוטים לרדוף אחרי עם ישראל קיבלו טיפול מיוחד בבקיעת ים סוף.

אנו נמצאים בימים נוראים. בכל יום יש ריבוי מאורעות. בשנה האחרונה היה ריכוז של מאורעות ובימים האחרונים היה כבר "קצב מסחרר" של מאורעות. הנפש האנושית לא מסוגלת לעכל את מה שקורה. אולם אנו יודעים שהקב"ה לא נעלם ממנו והוא עומד בקצב. [כנראה שגם הוא מכתיב את הקצב - את קצב הגאולה]. שום מאורע במהלך גאולתנו אינו סתמי, הכל מחושב ומדוייק. כל דם שנשפך, כל כאב שאנו מתייסרים עושה את שלו ומעמיק את שייכותנו אל עצמנו. אולם "גם את הגוי אשר יעבודו דן אנוכי". צורת הדין היא בדין לאומה הרשעה באופן כללי, אולם הדין הוא גם דין פרטני, כל אחד ואחד בדינו הוא. "כל האומר הקב"ה ותרן יותרו מעוהי", זאת נאמר על כל מעשה ומעשה ובודאי כשמדובר על מעשים גדולים. "יקר בעיני ה' המוותה לחסידיו" בעיני בשר אי אפשר להבין מה המחיר של פגיעה ביהודי. אינו דומה הדין של ערפאת לדין של ג'בריל או של אחמד יסין, לכל אחד יש את הגהינום שלו.
הסדר החדש שיעשה הקב"ה, הסדר שבו צדיקים יקבלו את שכרם והרשעים את עונשם, הוא חלק מגאולת העולם. הגילוי של הצדק האלוקי יגרום לריבוי אמונה ולהופעת מלכות ה' בעולם.

ספר עובדיה פרק א
(כא) וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לַיהֹוָה הַמְּלוּכָה:
ספר מיכה פרק ד
(ז) וְשַׂמְתִּי אֶת הַצֹּלֵעָה לִשְׁאֵרִית וְהַנַּהֲלָאָה לְגוֹי עָצוּם וּמָלַךְ יְהֹוָה עֲלֵיהֶם בְּהַר צִיּוֹן מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם:
עוד לפני בניית ירושלים ומלכות בית דוד אנו נפגשים בתפילה ב"מלך אוהב צדקה ומשפט" וב"משען ומבטח לצדיקים". זהו השלב שבו אנו עסוקים.

ג. אני שלום וכי אדבר המה למלחמה
בעל אור החיים הקדוש שואל מדוע היה צריך שבקיעת הים תעשה מחוץ לארץ מצרים ולשם כך היה צריך להטות את פרעה כדי שירדוף אחרי עם ישראל. הקב"ה הרי היה יכול להטביע את המצרים ביאור של מצרים ושם לתת לכל אחד ואחד מידה כנגד מידה.
מהלך היציאה ממצרים כולל בקשה אל פרעה להוציא את ישראל ללכת לעבוד את ה' (שמות ג):
(טז) לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב לֵאמֹר פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם:
(יז) וָאֹמַר אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:
(יח) וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו יְהֹוָה אֱלֹהֵי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ וְעַתָּה נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַיהֹוָה אֱלֹהֵינוּ:
(יט) וַאֲנִי יָדַעְתִּי כִּי לֹא יִתֵּן אֶתְכֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַהֲלֹךְ וְלֹא בְּיָד חֲזָקָה:
(כ) וְשָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי וְהִכֵּיתִי אֶת מִצְרַיִם בְּכֹל נִפְלְאֹתָי אֲשֶׁר אֶעְשֶׂה בְּקִרְבּוֹ וְאַחֲרֵי כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם:
(כא) וְנָתַתִּי אֶת חֵן הָעָם הַזֶּה בְּעֵינֵי מִצְרָיִם וְהָיָה כִּי תֵלֵכוּן לֹא תֵלְכוּ רֵיקָם:
(כב) וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת וְשַׂמְתֶּם עַל בְּנֵיכֶם וְעַל בְּנֹתֵיכֶם וְנִצַּלְתֶּם אֶת מִצְרָיִם:

ומצאנו במדרשים ואח"כ במפרשים שני מהלכים כיצד להבין את היחס בין המטרה המוחלטת שנאמרת לזקני ישראל לעזוב את מצרים לצמיתות ולעלות לארץ ישראל, לבין מה שנאמר לפרעה שהיציאה ממצרים תהיה רק יציאה זמנית לשלשה ימים כדי ללכת לעבוד את ה'.
הסבר ראשון מבאר שהאמירה לפרעה ללכת רק לשלשה ימים ואח"כ לחזור היתה בקשה אמיתית. אם פרעה היה שולח את עם ישראל ברצון ולא רק לאחר היד החזקה אזי היו ישראל חוזרים לאחר שלשה ימים וכפי שהתנו עימו. אולם מכיון שפרעה סירב להצעה זו יצאו עם ישראל ביד רמה ולא חזרו שוב למצרים.
ולכאורה, הכיצד ניתנים הדברים להאמר וכי הקב"ה לא יקיים את הבטחתו להוציא את ישראל לצמיתות מארץ מצרים. ונראה בהסברת הענין, שהרי ידוע שהיה הרבה חשבונות כיצד לחשב את ארבע מאות השנים שנגזרו לגלות בברית בין הבתרים. החשבון מלידת יצחק הוא חשבון אחד. חשבון זה גרם שגלות מצרים נתקצרה למאתים ועשר שנים. מדוע היה צורך להוציא את ישראל כל כך מהר בבחינת "מדלג על ההרים"?
מדרש רבה שיר השירים פרשה ב פסקה כא
ר' יהודה אומר: 'קול דודי הנה זה בא' - זה משה בשעה שבא ואמר לישראל בחדש זה אתם נגאלין אמרו לו: משה רבינו, היאך אנו נגאלין והלא אמר הקב"ה לאברהם (בראשית ט"ו) 'ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה' ועדיין אין בידינו אלא מאתים ועשר שנה? אמר להם: הואיל והוא חפץ בגאולתכם אינו מביט בחשבונותיכם אלא מדלג על ההרים. אין הרים וגבעות האמורין כאן אלא קצים ועיבורין, מדלג על החשבונות ועל הקצים ועיבורין ובחדש הזה אתם נגאלין, שנאמר (שמות י"ב) 'החדש הזה לכם ראש חדשים'.
ישראל הגיעו למצב של מ"ט שערי טומאה. שעבוד מצרים היה כל כך חזק שלא היה אפשר להשאיר את ישראל אפילו עוד רגע אחד שמא ישראל יפלו לשער הנ' בשערי הטומאה שממנו אין חזרה.
הקיצור בגלות מצרים גרם לכך שהזיכוך בכור הברזל לא היה שלם והיה צריך להשלים את הצריך השלמה בגלויות האחרות.

אם פרעה היה מסכים לשלוח את עם ישראל לשלשה ימים, עם ישראל היה מקבל את התורה, נהפך להיות עם ה' וחוזר להמשך הגלות במצרים. ודאי שאופי הגלות לאחר קבלת התורה היה בעל אופי אחר. זאת היתה גלות שדומה לגלות שגלינו בין ד' מלכויות, גלות ששם ידענו לשמור על היעוד האלוקי שהוטבע בנו. כך גם פרעה לא היה יכול לשעבד את עם ישראל בצורה כל כך נוראית. עם ישראל היה נמצא במצרים ובמקום להיות מושפע מן המצריים הוא היה משפיע על המצריים. השפעתו של עם ישראל היתה כל כך גדולה עד שבתום ארבע מאות השנה היה נגאל והיה נגאל עימו העם המצרי ואיתו כל העולם כולו. לא היה צורך בעוד גלויות. אולם כל זאת רק אם היה סדק של מוסר ועדינות אצל המצריים. אולם מכיון שהמצרים היו ערלי לב, מכיון שהם איבדו את צלם האלוקים שבקרבם היה צריך לפעול עליהם ביד חזקה.
כך היא דרכה של הרשעה בכך שהיא אינה יודעת גבולות, בכך שהיא רוצה עוד ועוד לקחת לעצמה, היא פוסקת על עצמה גזר דין מוות. העולם, שרואה שאין לרשעה גבולות, מכיר ברע שיש בה ומיד משיב במלחמה בכדי להגן על עצמו מפני הרשעה.

גם אנו באנו לארץ ישראל ומצאנו כאן מיעוט של פאלחים שחיו בדלות בלי שום זהות לאומית מאורגנת. ארץ ישראל התברכה מכוח חזרתנו אליה, מארץ מלאת ביצות ושוממה גילתה הארץ את ברכותיה לעם ישראל ששב אליה. מחזרתנו אליה נהנו גם מיעוט הישמעאלים שישבו בה. זה גרם להגירה נוספת של ערבים אליה. זו האמת ההיסטורית. אולם הישמעאלים ענו במדוייק על הגדרת חז"ל במדרש "שמסיתה את העולם ומטעת אותו בכזביה, המד"א (דברים י"ג) כי יסיתך אחיך בן אמך". לא רק שהם לא מכירים בטובה, אלא מנסים להטעות את העולם בשקרים ובתעמולה שקרית כדי לדחוק אותנו מחזרתנו אל ארצנו בית חיינו.
עם ישראל כעם רודף שלום הציע הצעות שונות כדי לפייס את רצונם והציע לשכנינו הצעות נדיבות הרבה מעבר למה שאפילו המוסר האנושי והמציאות בשטח מחייבים. הציעו לשכנינו לבנות כאן "מזרח תיכון חדש" - דגם לכל העולם לשיתוף פעולה אזורי וליכולת לקבל את השונה.
אולם עם הרשעה אי אפשר לעשות משא ומתן. הרשעה לעולם לא תסתפק בחלק. היא תרצה את הכל לעצמה. מבחינת הישמעאלים ה"בעיה הפלשתינאית" זו הדרך כיצד לדחוק את רגלינו מאזור מוסלמי טהור. מבחינת העולם הנוצרי הפלשתינאים זו הדרך לגרום שעם ישראל לא יהיה מעצמה עולמית אלא מדינה קטנטונת התלויה בחסדיהם.

על כך אומר דוד המלך (תהילים ק"כ):
(ב) יְהֹוָה הַצִּילָה נַפְשִׁי מִשְׂפַת שֶׁקֶר מִלָּשׁוֹן רְמִיָּה:
(ה) אוֹיָה לִי כִּי גַרְתִּי מֶשֶׁךְ שָׁכַנְתִּי עִם אָהֳלֵי קֵדָר:
(ז) אַנִי שָׁלוֹם וְכִי אֲדַבֵּר הֵמָּה לַמִּלְחָמָה:

על הפרק הזה אמר הרמב"ם את דבריו באיגרת תימן:
ואתם אחינו ידוע לכם שהקב"ה הפילנו במהמרות עונותינו בתוך אומה זו שהיא אומת ישמעאל שרעתם חזקה עלינו והם מתחכמים להרע ולמאוס אותנו כמו שגזר עלינו יתברך ואויבינו פלילים. ושלא תעמוד על ישראל אומה יותר אויבת ממנה ולא אומה שהרעה בתכלית הרעה לדלדל אותנו ולהקטין אותנו ולמאוס אותנו כמוהם. שאפילו דוד המלך ע"ה כשראה ברוח הקודש כל הצרות העתידות לישראל התחיל לצעוק ולקונן בלשון האומר מרעת בני ישמעאל ואמר (תהלים ק"כ ה') אויה לי כי גרתי משך שכנתי עם אהלי קדר. וראו איך זכר קדש משאר בני ישמעאל לפי שהמשגע הוא מבני קדר כמו שהוא מפורסם מיחוסו. ועוד דניאל לא ספר קטנותו ודלדולנו אלא במלכות משמעאל שתכנע במהרה, שכן אמר (דניאל יא) ותפל ארצה מן הצבא ומן הכוכבים ותרמס. ואנחנו בעודנו סובלים שעבודם וכזביהם ושקרותם למעלה מיכולתנו אין ביכולת האדם כח לסבול. ויהי כמו שאמר דוד ע"ה (תהלים ל"ח י"ד) ואני כחרש לא אשמע וכאלם לא יפתח פיו. וכמו שהוכיחונו רבותינו לשאת כזבי ישמעאל ושקרו לשתוק ממנו. וסמכו זה לפסוק שכתוב בשם בניו ושמשמע ודומה ומשא שמע דום ושא. וכבר הסכמנו כולנו גדולים וקטנים לסבול שעבודם שכן אמר ישעיהו ע"ה (ישעיה ג' וי"ו) גוי נתתי למכים ולחיי למורטים פני לא הסתרתי מכלימות ורוק. ועם כל זה לא נוכל להנצל מרב רעתם ופחזותם בכל זמן. וכל זמן שאנו רודפים שלומם הם רודפים אחרינו בחרום ובמלחמה כמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים ק"כ ז') אני שלום וכי אדבר המה למלחמה ".

הרמב"ם מגדיר את האומה הישמעלית כמומחים בשפת שקר ובלשון רמיה. זאת אנו חווינו על בשרנו בשנים האחרונות. המסקנה של הפרק היא שככל שננסה לדבר עמם שלום כך הם יגבירו את המלחמה נגדנו. הרשעה צריכה להבין שהיא גורמת לעצמה לאבד את חלון ההזדמנויות. מה שהציעו אתמול לשכנינו כבר לא נציע מחר. מחר לא רק הם ידברו במלחמה, על המלחמה אנו נשיב במלחמה גדולה יותר. מלחמתנו היא המלחמה הצודקת ביותר משום שהיא המלחמה נגד המלחמה .

ד. עם עיקש תתפתל
המהלך השני שכתוב במדרש ובמפרשים רבים הוא, שמלכתחילה לא היתה כוונה לחזור לאחר שלשה ימים לארץ מצרים. היציאה ממצרים היתה תהליך הלידה והיצירה של עם ישראל. רק יציאה גמורה ממצרים יכלה להוליד כיש מאין את עם ישראל עם התכונות המיוחדות שלו. לא יעלה על הדעת שהיציאה מארץ מצרים לא תהיה יציאה גמורה. ודאי שהיעוד שלנו כעם הוא להיות אנטיטזה למצרים. לא לחזור לארץ מצרים לעולם.
האמירה לפרעה שאנו עומדים ללכת רק לשלושה ימים היא רק טקטיקה. אולם לאיזה צורך נקט הקב"ה בטקטיקה זו? על כך בארו המפרשים שעל ידי אמירה זו, כשעם ישראל בא להשאיל מהמצרים כלי כסף וכלי זהב נתנו להם המצרים בעין טובה, כיון שחשבו שעם ישראל עומד לחזור, וכך יצאו עם ישראל עם משכון כנגד כל העבודה הקשה שעבורה המצרים היו צריכים לשלם.

אולם מדוע כך נהג הקב"ה עם פרעה וכי אינו יכול לדאוג להעברת הרכוש מהמצרים לישראל ביד חזקה אלא צריך ללכת בדרך של השאלת הכלים? ניתן היה לומר שזה חלק מרחמיו של הקב"ה שאינו נוהג ביד חזקה אלא נוהג בעדינות עם המצרים. אם למצרים היה מוסר כליות אזי היו יכולים בלבם להתפייס בכך שהם נתנו את רכושם לישראל בדרך של השאלה שהרי זה הגיע לעם ישראל בדין. אדם שגזל מחבירו ורוצה לחזור בתשובה ישמח אם יזדמן לו להחזיר לחבירו את רכושו הגנוב.
אך כנראה שלמצרים לא היה מוסר כליות ודרך זו היתה חלק מעונשם של המצרים. מבאר בעל אור-החיים שההטעיות של המצרים ב"נלכה דרך שלשת ימים" הם אלו שגרמו לפרעה לשכנע את עמו לשוב ולרדוף אחרי עם ישראל. בקיעת ים סוף היתה גם בזכות זה שפרעה הוטעה בכך שחשב שעם ישראל תועה במדבר וגם בזכות זה שיכל לטעון כלפי עמו שהוא הגיע להסכם שלום עם ישראל שיחזרו לאחר שלשה ימים ועם ישראל מפר את הסכם.
ומוסיף בעל אור-החיים הקדוש:
"ואחת שאלתי עמדה לי, ומה הכריח הדבר להיות כן לרדוף המצריים אחרי בני ישראל ולמה לא יכבד ה' בפרעה ובכל עמו ויעלה עליהם היאור, בדבר עצמו אשר זדו, ושם יצף ה' לפרעה ולכל עמו וגם הנשים והטף, ולא היה צריך לכל האמור, ויוציא ישראל בכסף וזהב בעל כרחם, או שיטלו הכל בשבעת ימי אפילה כי להם היה אור וחפשום, כמו שכתבנו בסמוך.
ואולי כי עשה ה' ככה... כי ה' מודד מדה כנגד מדה, ואמרו ז"ל (תנחומא בהעלותך יג) ה כי המצריים נתחכמו על ישראל לשעבדם בתחילה בפה רך ואח"כ בפרך, והשופט בצדק מדד במדה עצמה כי מתחילה בפה רך נלכה ג' ימים, השאילוני כספיכם שמלותיכם וגו', ואחר כך בפרך...

עם ישראל מלא תמימות. הגויים מנצלים את התמימות שלנו. כך פרעה התחיל את העבודה בפרך על ידי פה רך. על ידי שהוא מטעה את עם ישראל, בא ואומר להם "הנה גם אני עוד באו לעבוד איתי לתועלת הממלכה". לאחר שקיבל את המכות הוא חושב בליבו: הנה הגעתי להסכם שלום, אני אתן להם ללכת לשלשה ימים ואחר כך שוב הם יחזרו לארץ מצרים ולאט לאט אני אחזיר אותם לעבודה קשה. על כך הקב"ה מודד לו במידה כנגד מידה - כשם שהוא ניצל את תמימותם של ישראל והשתמש בכך בכדי להרע להם, הקב"ה הטעה אותו והנה הוא חשב שהוא הצליח לצאת ב"עיסקת טיעון" סבירה על כל הרעות שעשה לעם ישראל. אולם הקב"ה מדד לו במידה כנגד מידה ונתן לו את המגיע לו בדרך של "עם עיקש תתפתל".

עם ישראל הוא כבשה אחת בין שבעים זאבים. הזאבים נצלו את תמימותנו בכל מהלך הדורות. עוד לא נרפאנו מהאכזריות והשקרים שעבר עמנו במלחמת העולם השניה והנה אנו מתמודדים כאן בארץ ישראל עם מומחים לשקר וזיוף. עם ישראל כל כך תמים וקשה לו להתמודד בדרך של מידה כנגד מידה.
חלק מבניית המלכות הוא היכולת לאמץ את הוראתו של דוד המלך (תהילים יח):
(כו) עִם חָסִיד תִּתְחַסָּד עִם גְּבַר תָּמִים תִּתַּמָּם:
(כז) עִם נָבָר תִּתְבָּרָר וְעִם עִקֵּשׁ תִּתְפַּתָּל:

אנו צריכים ללמוד כיצד אנו מודדים לאומות העולם במידה שמגיעה להם ובכל אופן אנו נשארים בתמותנו. אנו בטוחים שבמה שאנו לא נדע כיצד לשלב בין שתי המידות האלו ישלים הקב"ה בצדקו ותומתו וישפוט תבל בצדק ולאומים במשרים.

ה. ונודעתי לעיני גויים רבים
אחת מן השאלות שרבים דשים בה היא האם מערכת ההסברה של משרד החוץ פועלת כשורה? מדוע אנו לא מצליחים להסביר את צדקתנו לכל גויי הארץ?
ודאי שאנו לא מזלזלים בעמדת הגויים. ניתן לומר שאחד מן היעדים העיקריים של עם ישראל הוא להביא לאמונה בבורא עולם, לאמונה בצלם אלוקים שבאדם ולהביא ברכה לכל האנושות. לא נפטור את בעייתנו על ידי כילוי הגויים ח"ו. אנו מתפללים בראש השנה:
"מלוך על כל העולם כולו הכבודך והנשא על כל הארץ ביקרך, וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלוקי ישראל מלך, ומלכותו בכל משלה".

אם כן מהו הסוד מדוע עמדתינו אינה מתקבלת בעיני הגויים? לשם כך אנו חוזרים לדברים הראשונים של רש"י על התורה, שהוא נותן הנחיות למדיניות ההסברה שלנו (בראשית א,א):
"אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל, ומה טעם פתח בבראשית? משום (תהלים קי"א) 'כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים', שאם יאמרו אומות העולם לישראל: ליסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם: כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו".
נראה מדברי רש"י שגם כשאנו מדברים עם הגויים לא צריכים לתת הסברים לפי אמות המידה והמוסר של הגויים. אנו צריכים לומר את האמת שלנו לעצמנו ואת אותה אמירה יש לומר גם לגויים. כוח מעשיו הגיד לעמו - ואותה אמירה גם אנו נאמר לאומות העולם. העצמאות שלנו נבחנת גם בצורת ההסברה של עמדותינו.
כל עוד הישמעאלים לא שומעים מאיתנו שאנו חזרנו הביתה, שאנו בעלי הבית, הם מתייחסים אלינו כצלבנים. הם רואים אותנו כאנשים שזרים למקום הזה ונסוכה בהם התקווה שהם יעשו לנו את מה שעשו לצלבנים. כל עוד שאנו לא באים כעם עם יעוד אלוקי מוסרי, אומות העולם לא מתייחסים אלינו כפי שאנחנו באמת. רק על ידי הצבעה ברורה על הקושאן שלנו, על התנ"ך, על היעוד שלנו כעם שבא לגאול את עצמו ואיתו את כל העולם כולו נצליח במדיניות ההסברה.

ו. למה רגשו גויים
אולם נראה שישנה עוד סיבה המקשה על יכולת ההסבר שלנו לאומות העולם. כנראה גם כשנהייה מומחים להסברה הגויים יעדיפו לקבל את שקרי הישמעלים למרות שבלבם הם יודעים את האמת. הגויים נהפכים להיות שונאים שלנו ולמרות שהם יודעים את צדקתנו הם לא מוכנים לקבל זאת משום שזה מאיים עליהם. דברים אלו ניתן ללמוד מדברי הרב חרל"פ מתוך ספרו מעיני הישועה עמ' כ"ט:

"הגאולה העקרית אינה רק זו שמפטרת את ישראל מן הגלות, אלא היא גילוי אור חדש, כאמרנו "אור חדש על ציון תאיר ונזכה כלנו במהרה לאורו", אור מבהיק נורא ונפלא כזה, אשר כל הנמצא בהויה מכבר אינו כלל בערך נשגבות האור ההוא, ולזאת אי אפשר שנזכה אלא על ידי שום מגע ומשא איזה שהוא עם העמים. אדרבא, כל נגיעה איזו שהיא וחלק כל שהוא מצדם, פוגמים את הגאולה ומעכבים בעד גילוי קדושה. לזאת, אם לפעמים המצבים מביאים שיהיה סיוע לישראל בפטורם מן הגלות גם מצד העמים, הרי זה בבחינת "חיל בלע ויקיאנו", וכשמגיע תור גילוי הגאולה, מקיאים ישראל כל הסיוע שקבלו מהם, והעמים חוזרים בהם על מעשיהם שעזרו וסיעו לישראל, ונהפכים לרודפים. ובזה המסילה נסללת לנו לזכות לאור הגאולה, בעטרת הודה והדרה וקודש תפארתה.
וסדר הגאולה ממצרים, הוא התבנית לסדר הגאולה האמיתית והשלמה של העתיד. לכתחילה נדרש פרעה שהוא ירשה את ישראל לצאת, וכשאמר לו משה "גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות ועשינו לה' אלוקינו", ופרעה קיים את זה ושלח עמהם את הערב-רב ובידיהם זבחים ועולות, והלך גם ללוותם, לא היו ישראל יכולים אז לצאת ביד רמה, ורק אחרי כן כשנהפך לבב פרעה ועבדיו אל העם לאמר "מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו, וירדוף אחרי בני ישראל", רק אז נתקיים בהם "ובני ישראל יוצאים ביד רמה". ורק אז זכו לאור הגדול שנגלה עליהם בעברם את הים, להיות נביאים בערכו של משה, להתנבאות בזה, ואמרו 'זה אלי ואנוהו אלוהי אבי וארוממנהו'.
וכן לעתיד, מקודם ירשו האומות לישראל להיאחז בארצם, וזה יהיה אך לגאולה של יציאה מהגלות. ואולם כשיגיע תור גילוי הגאולה בכל הוד כליל תפארתה וקודש שלמותה , אזי יהפכו כל העמים לרודפים, ויבואו על ה' ועל משיחו , ואז תהיה מלחמת גוג ומגוג, ויפלו על הרי ישראל, והיה ישראל כלו קודש לה', ויתגלה משיח בן דוד".

הרב חרל"פ משווה בין מה שקרה ביציאת מצרים לבין מה שיהיה בגאולה העתידה כדברי הנביא כימי צאתך מארץ מצרים אראנו... כשם שפרעה לאחר עשרת המכות היה מוכרח להודות בגודל ה' והסכים להוציא את ישראל . אולם לאחר זמן חזר בו פרעה והחל לרדוף אחרי בני ישראל כך גם בעתיד. בתחילה חלק מהגויים יסכימו ואף יעזרו לעם ישראל לצאת מן הגלות אולם לאחר זמן יחזרו בהם ויתנגדו לגאולת עם ישראל.
הרב חרל"פ מסביר שהצורך לכך מצד ישראל הוא משום שגאולה הבאה בעזרת הגויים אינה גורמת לעצמאות גמורה. עם ישראל במידה מסוימת נשאר תלוי בחסדי הגויים. בכדי להשתחרר לגמרי מעול הגויים יש צורך שהגויים לא ירצו בגאולתנו ובכל אופן אנו נהיה בבחינת "ובני ישראל יוצאים ביד רמה".

מהו התהליך מצד הגויים? הגויים בתחילה מוכנים לעזור לעם ישראל כל עוד אנו פליטי חרב, כל עוד אנו צריכים את חסדיהם. במצב זה עדיין הגויים מרגישים שהם שולטים על קצב גאולתנו. מצב זה אינו מאיים עליהם - העשיר יכול לסבול אדם עני שיגור לידו. הוא אפילו מוכן לתת לו תמיכה באופן קבוע. אולם אדם עשיר אינו יכול לסבול שחברו שהיה תלוי בו נהיה עצמאי, נהיה עשיר כמותו. ביחס לעם ישראל יתכן שהגויים בתוך תוכם מודעים לכך שגאולת ישראל לא תעשה את עם ישראל רק כשוים להם אלא אנו נהפך להיות מנהיגי כל העולם. "אז יאמרו בגויים הגדיל ה' לעשות עם אלה". כשם שעשיו בתחילה מכר בכורתו ליעקב אולם אחר כך היה לו קשה לחיות עם עובדה זאת, כך גם הגויים יתקשו לחיות עם העובדה שאנו בבחינת "בני בכורי ישראל".

זהו התאור של המלחמות שמתוארות על ידי הנביאים ומתארות גויים רבים שיבואו להלחם בעם ישראל לאחר תהליך קיבוץ הגלויות:
ספר יחזקאל פרק לח
(יד) לָכֵן הִנָּבֵא בֶן אָדָם וְאָמַרְתָּ לְגוֹג כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה הֲלוֹא בַּיּוֹם הַהוּא בְּשֶׁבֶת עַמִּי יִשְׂרָאֵל לָבֶטַח תֵּדָע:
(טו) וּבָאתָ מִמְּקוֹמְךָ מִיַּרְכְּתֵי צָפוֹן אַתָּה וְעַמִּים רַבִּים אִתָּךְ רֹכְבֵי סוּסִים כֻּלָּם קָהָל גָּדוֹל וְחַיִל רָב:
(טז) וְעָלִיתָ עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל כֶּעָנָן לְכַסּוֹת הָאָרֶץ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים תִּהְיֶה וַהֲבִאוֹתִיךָ עַל אַרְצִי לְמַעַן דַּעַת הַגּוֹיִם אֹתִי בְּהִקָּדְשִׁי בְךָ לְעֵינֵיהֶם גּוֹג:

גם דוד המלך מתאר זאת (תהילים פרק ב'):
(א) לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם וּלְאֻמִּים יֶהְגּוּ רִיק:
(ב) יִתְיַצְּבוּ מַלְכֵי אֶרֶץ וְרוֹזְנִים נוֹסְדוּ יָחַד עַל יְהֹוָה וְעַל מְשִׁיחוֹ:
חז"ל ראו במלחמה זו של הגויים כמרידה במלכות.

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף י,א
למה נסמכה פרשת אבשלום לפרשת גוג ומגוג? שאם יאמר לך אדם: כלום יש עבד שמורד ברבו? אף אתה אמור לו: כלום יש בן שמורד באב?

הגויים במשך כל הדורות לא הכירו במלכות ה', אם כן מה נתחדש במלחמה זו דנים את הגויים כמורדים במלכות?
נראה שיש הבדל בין אי הכרה בה' לפני חזרת עם ישראל לארצו לבין אי הכרה לאחר שיבת ציון השלישית. הנס של תקומת עם ישראל לאחר אלפיים שנה היה צריך לפעול על הגויים בין מצד מוסר הכליות והצדק האלמנטרי ובין מצד הוכחת האמיתות של האמונה היהודית שנתבררה כתורת אמת. מצד המוסר, הגויים היו חייבים להשתתף בגאולת ישראל לאחר שהם גרמו לעם ישראל סבל בכל ימי הגלות. ומצד האמת, התחייה הלאומית שלנו נמשלה כנס של תחיית המתים ומעידה על ה' ועל משיחו יותר מכל דבר אחר. למרות כל זאת הגויים מפנים עורף לאמת זאת. יתכן שעל כך אמרו חז"ל במסכת סוטה (פרק ט'):
בְּעִקְּבוֹת מְשִׁיחָא חֻצְפָּא יִסְגֵּא, וְיֹקֶר יַאֲמִיר. הַגֶּפֶן תִּתֵּן פִּרְיָהּ וְהַיַּיִן בְּיֹקֶר, וְהַמַּלְכוּת תֵּהָפֵךְ לְמִינוּת, וְאֵין תּוֹכֵחָה.... וְהָאֱמֶת תְּהֵא נֶעְדָּרֶת.
באיזה נושא תהיה האמת נעדרת? יתכן בכך שהמלכות לא תכיר בצדק של עם ישראל לחזור לארץ ישראל.

התגובה להתנהגות כזו של הגויים אינה יכולה להיות על ידי הסברה. את האמת הם יודעי,ם אלא שהם מתכחשים אליה משום גאותם. הדרך היחידה שנותרה היא כפי שמלך מטפל במורד במלכות (יחזקאל ל"ח):
(כב) וְנִשְׁפַּטְתִּי אִתּוֹ בְּדֶבֶר וּבְדָם וְגֶשֶׁם שׁוֹטֵף וְאַבְנֵי אֶלְגָּבִישׁ אֵשׁ וְגָפְרִית אַמְטִיר עָלָיו וְעַל אֲגַפָּיו וְעַל עַמִּים רַבִּים אֲשֶׁר אִתּוֹ:
(כג) וְהִתְגַּדִּלְתִּי וְהִתְקַדִּשְׁתִּי וְנוֹדַעְתִּי לְעֵינֵי גּוֹיִם רַבִּים וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יְהֹוָה:

ז. מלך אוהב צדקה ומשפט
מתוך עיון בסדר הברכות בתפילת שמונה עשרה אנו יכולים לראות את שלבי הגאולה. ניתן לראות שמהלך גאולתנו יכלול שתי מלחמות:
בברכת "ולמלשינים אל תהיה תקווה" אנו מוצאים מלחמה אחת שהיא מלחמה לכילוי הרשעים. אולם מעיון בגמרא (מגילה דף יז,ב) נראה שיש עוד מלחמה:
"ומה ראו לומר גאולה בשביעית? אמר רבא: מתוך שעתידין ליגאל בשביעית לפיכך קבעוה בשביעית. והאמר מר: בששית קולות, בשביעית מלחמות, במוצאי שביעית בן דוד בא! מלחמה נמי אתחלתא דגאולה היא... וכיון שנתקבצו גליות נעשה דין ברשעים, שנאמר: ואשיבה ידי עליך ואצרוף כבור סיגיך, וכתיב: ואשיבה שופטיך כבראשונה, וכיון שנעשה דין מן הרשעים - כלו הפושעים".
לפי הסבר חז"ל תיקנו ברכה שביעית כנגד מלחמות שנעשות תוך כדי גאולה. ואילו אחר כך ישנה עוד מלחמה לעשות דין ברשעים.

על מה ולמה שתי מלחמות במהלך גאולתנו?
מלחמה ראשונה היא מלחמה בכדי לגאול את ישראל מצרותיו. המלחמה הראשונה היא מלחמה על הקיום של העם היהודי כעם. לכן מלחמה זו מופיעה כמלחמה בתחילת הגאולה.
לאחר שלב זה, בו העם היהודי מצליח להנצל מן הגלות, באה ברכת השנים וברכת קיבוץ גלויות - מצליחים להקים מדינה משגשגת מבחינה כלכלית, מצליחים להביא יהודים מכל קצוות הארץ. כפי שבארנו בפרק הקודם, כתוצאה מהצלחתנו הגויים מפנים לנו עורף. לא מוצא חן בעיניהם שאנו הולכים ונהפכים למעצמה. כאן באים הגויים ומתחילים ללחום ראשית מבחינה מוסרית. הם טוענים שאנו באים ויורשים את הארץ על חשבון עמים אחרים. הגויים מתכחשים לצדק שיש בחזרת עם ישראל לבית הלאומי שלהם.
כאן צריך להלחם מלחמה נוספת מלחמה על הצדק שלנו, על המוסר שלנו. מלחמה זו קשה היא מפני שגם בתוכנו אנו, להנהגה, לא ברור מהי זכותנו. על כך אנו מתפללים |השיבה שופטינו כבראשונה ויועצנו כבתחילה|. רק מי שמבורר לו מי אנו ומה חיינו יוכל לעשות את המלחמה שתביא את הבירור מי רשע ומי צדיק.

ספר ישעיה פרק א
(כד) לָכֵן נְאֻם הָאָדוֹן יְהֹוָה צְבָאוֹת אֲבִיר יִשְׂרָאֵל הוֹי אֶנָּחֵם מִצָּרַי וְאִנָּקְמָה מֵאוֹיְבָי:
(כה) וְאָשִׁיבָה יָדִי עָלַיִךְ וְאֶצְרֹף כַּבֹּר סִיגָיִךְ וְאָסִירָה כָּל בְּדִילָיִךְ:
(כו) וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה:
(כז) צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה :
(כח) וְשֶׁבֶר פֹּשְׁעִים וְחַטָּאִים יַחְדָּו וְעֹזְבֵי יְהֹוָה יִכְלוּ:
גם בנבואה אנו רואים בירור שיעשה הן מצד הצדק והן מצד המשפט. וכן בחתימת הברכה אנו אומרים "מלך אוהב צדקה ומשפט". ובארו חז"ל שהצדק הוא עשיית לפנים משורת הדין והמשפט זהו הדין. הדין מבטא את החוק הקבוע שאין לזוז ממנו. הלפנים משורת הדין מבטא את ההתחשבות בתנאים המיוחדים של הנידונים, התחשבות לא עם הדברים הקבועים ולא רק עם הכתוב בספר, אלא התאמת החוק לצורכי השעה מתוך רגישות מוסרית. התביעה שלנו מאומות העולם היא בין מצד המשפט והאמת ובין מצד המוסר שלא נובע מהחוק הקבוע וכפי שבארנו לעיל.

ניתן לומר ששני המשיחים שאנו מוצאים בדברי חז"ל שיופיעו במהלך גאולתנו: משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, נועדו לעשות את שתי המלחמות. משיח בן יוסף יכול להלחם רק את המלחמה הראשונה, את המלחמה על הזכות שלנו להתקיים. רק למשיח בן דוד ישנו הכוח לגלות את הצדק שיש בכל מלחמותינו.
הסבר זה ניתן לראות בדברי המהר"ל בספר נצח ישראל (פרק ל"ז). שם מחבר המהר"ל את מיתת משיח בן יוסף למאבק שיהיה לנו עם האומות לאחר קיבוץ גלויות וכפי שבארנו לעיל:

"בזמן המלך המשיח שיגלה במהרה בימינו, קודם מלכותו יהיה מלחמות גוג ומגוג, שכל האומות יעלו עליו למלחמה, עד שינצח המשיח את הכל, ואז יהיה מלך אחד בעולם, הוא המלך המשיח... בתחלת מדריגת המשיח, יהיו האומות נמצאים עם המלך המשיח, ויהיה להם כח גדול מאוד, כמו שיש למלך המשיח. והאומות, מפני שהם מסוגלים אל הרבוי, כאשר הרבוי תמיד אצלם, לכך הם רוצים להתגבר על מלך המשיח. ויהיה התנגדות גדול מאוד, ויהיה נהרג משיח בן יוסף".

בהמשך מסביר המהר"ל שהכוח של משיח בן יוסף הוא הכוח שיש לעם ישראל בלב . והכוח של משיח בן דוד הוא הכוח שיש לעם ישראל במוח . וכוונתו, שבתקופה הראשונה הרגש הלאומי ינבע מנקודה ליבית פנימית ללא יכולת לפרשה בשפה משפטית. ורק אחר כך נעבור לשלב שבו תתפתח בעם ישראל היכולת להשיב מלחמה גם בדיבור ובאמירה ברורה של צדקתנו.

מלחמותינו עד עתה היו מלחמות על קיומנו. לא היינו צריכים להצדיק את עצמנו. נלחמנו את מלחמותינו משום שחיינו קודמים לחיי אחרים. נלחמנו מהלב ללא נאומים ואמירות גדולות. כעת נכנסנו לעידן שבו התקשורת וההסברה קובעים יותר מאשר הכוח והעורמה המעשית. זה מחייב אותנו לבנות את הקומה הנוספת בגאולתנו. עתה אנו צריכים לבנות את היכולת לומר את צדקתנו. זאת נוכל לעשות בעיקר מתוך בירורים שיבהירו לנו מה בין ישראל לעמים, מהי סגולתנו המיוחדת.

ח. מוסר אלוקי ומוסר אנושי - האמונה והצדק
ההסברה שלנו בקשר לארץ ישראל צריכה להיות מבוססת על כך שארץ ישראל שונה במהותה מכל הארצות. זוהי ארץ ה' ובתור שכזאת היא מתאימה רק לעם ה'. אמת אלוקית זאת היא זאת שגורמת שגם המציאות הארצית מתאימה לאמת זאת. לכן ארץ ישראל בכל ימי הגלות לא קיבלה אל תוכה שום עם. רק כשעם ישראל חוזר אליה מתחילה ארץ ישראל להוציא מברכותיה.

כך גם בנוגע להבנת מעלת עם ישראל. עם ישראל הוא העם שיכול לבסם את העולם באמונה גדולה. העולם צמא לאמונה גדולה שתוביל את העולם כולו להוציא מתוכו את כל כוחותיו הטובים. גאולת ישראל וחזרת עם ישראל לכל רחבי ארץ ישראל תביא לגאולת כל העולם כולו. כל מי שמתנגד לעם ישראל הוא במידה מסוימת בבחינת עמלק שמרכז בקרבו כוחות רע. כשעם ישראל נלחם עם הגויים הוא נלחם בכוחות הרע ובכך מציל את העולם מכוחות אלו.
אמת אלוקית זאת שוב נחשפת מול עינינו במלחמה שאנו נלחמים עתה. אויבינו הם סכנה לא רק לנו אלא לעולם כולו. תרבות המתאבדים היא תרבות עמלקית.

רש"י על דברים פרק כה פסוק יח
" אשר קרך בדרך - דבר אחר: לשון קור וחום, צננך והפשירך מרתיחתך, שהיו העובדי כוכבים יראים להלחם בכם ובא זה והתחיל והראה מקום לאחרים. משל לאמבטי רותחת שאין כל בריה יכולה לירד בתוכה, בא בן בליעל אחד קפץ וירד לתוכה - אף על פי שנכוה הקרה אותה בפני אחרים".
עמלק יודע שהוא לא יוכל לישראל אולם מה שחשוב לו זה לעכב, להטריד. וזאת אפילו במחיר שהוא בעצמו נפגע.
אנו לא עושים הסכם שלום עם הפלשתינאים משום שהשלום הזה אינו מתאים לתוכנית האלוקית שגילתה לנו שעם ישראל יגלה את כשרונותיו רק כאשר יחזור לכל מרחבי בית חייו. אולם אמת אלוקית זאת גם מוכחת מתוך המציאות הפשוטה שאנו רואים מול עינינו, שנתינת זכות לאומית לעם זר ברחבי ארץ ישראל אינה מציאותית. עם זר זה מתגלה מול עינינו כעם שמתנהג כעמלק ומלחמתנו בו היא זאת שתביא גאולה לנו ולכל העולם כולו. המציאות שאין עם מי לדבר מבססת את האמת האלוקית המחייבת אותנו לשוב לכל רחבי ארץ קודשנו.
החזון המשיחי שלנו הינו חזון מיוחד, הינו חזון הניזון מכוח העתיד, אולם הוא הולך ומתגלה בהווה. ראשו מגיע השמימה אולם הוא מוצב ארצה.

דברים אלו ניתן לראות בפירוש המלבי"ם על הפסוק בתהילים (פרק צ"ו):
(יג) לִפְנֵי יְהֹוָה כִּי בָא כִּי בָא לִשְׁפֹּט הָאָרֶץ יִשְׁפֹּט תֵּבֵל בְּצֶדֶק וְעַמִּים בֶּאֱמוּנָתוֹ:
" לפני ה' כי בא כי בא - אמר פה שני פעמים 'כי בא', כי ביאתו זאת תהיה על ידי אמצעי באמצעות הסדר הטבעי, כאילו בא תחלה והשפיע הסדר הטבעיי בשמים, ובא שנית לשפוט הארץ, שהגם שהסדר הראשון הולך כפי דרכו הטבעיי, תשפט הארץ לפי מעשה בני אדם, ובזה ישתתפו ב' הנהגות ביחד, כי ישפט תבל בצדק ועמים באמונתו - שמבואר אצלינו כי אמונה שבא על הנהגת ה' הוא מה שינהיג על פי הטבע הקבועה, שהיא אמונה אומן מראשית קדומים, והצדק הוא כשיעיין על מעשה בני אדם, וינהיג לפי הגמול והעונש, ובצד זה שינהיג הנהגה השגחיית באמצעות הטבע תתקיים בין הצדק ובין האמונה".

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il