ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

ברית כרותה לשפתיים - הקדמה למסכת נדרים | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש במדבר מטות Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word האזן לשעור (52 ד') הורד mp3
שלח לחבר

אייר תשס"ב

ברית כרותה לשפתיים - הקדמה למסכת נדרים


נערך על ידי הרב

מוקדש לרפואת
אשר ישעיהו בן רבקה

הנדר כביטוי לכוחו של הדיבור
"איש כי ידֹּר נדר לה' או הִשבע שבעה לאסֹר אִסר על נפשו לא יַחל דברו ככל היֹצא מפיו יעשה" 1
מסכת נדרים מלמדת אותנו על עוצמתו של כוח הדיבור הקיים באדם. עוצמתו של כח זה באה לידי ביטוי בנדר, כאשר בדיבור הפה האדם יוצר מציאות איסור של תורה.
ישנם שני סוגי נדרים: ישנם נדרי איסור, שהם איסור שהאדם אוסר על עצמו דברים המותרים, והם הנלמדים במסכת הזו 2 , וישנם נדרי הקדש, שהם הקדשות שאדם מקדיש לבדק הבית או למזבח.

"אמר רב אידי בר אבין: "כל לא תעשה שבתורה, עשה בו מעשה - לוקה, לא עשה בו מעשה - פטור, חוץ מנשבע ומימֶר ומקלל חבירו בשם, אף על פי שלא עשה מעשה - חייב" 3 ומסבירה הגמרא מדוע לוקה במקרה של המרת בהמה באחרת: "לא תתני מימֶר משום דבדיבורו עשה מעשה" 4 . כאשר אדם מחליף בדיבורו בהמה קדושה בבהמה אחרת, הוא יוצר קדושה בבהמה השניה והקדושה לא מסתלקת מהבהמה הראשונה. וזאת מפני ש"בדיבורו עשה מעשה". יצירת הקדושה היא ממשית וחשובה, ויש להבין ולהכיר בזאת.
במסכת מכות יש ראיה נוספת לכך: "המנהיג בשור פסולי המוקדשים - לוקה, שהרי גוף אחד הוא ועשאו הכתוב כשני גופים" 5 , שור פסולי המוקדשים הוא שור שנפל בו מום ונפדה ומותר באכילה, ואסור בגיזה ועבודה. החורש בשור זה עובר באיסור כלאיים, שכן יש בשור זה חול - הוא מותר באכילה, ויש בו קודש - איסור העבודה בו. אנו רואים שהקדושה היא מציאות ממשית עד כדי שיש בה דיני כלאיים. בהמות בצבע שונה או בעלות כח שונה אינן שני מינים, ואילו חול וקודש הם שני מינים, זו מציאות גמורה השונה ממציאות אחרת! ראיה זו הביא הרב צבי יהודה להוכיח שקדושה היא מציאות גמורה. קדושה זו נעשית על ידי דיבור.

הגמרא בנדרים 6 דנה בסוגיא האם יש מעילה בקונמות (כלומר, בנדרים) או לא, ומסקנתה היא שיש מעילה בקונמות, כלומר - אם אדם אסר חפץ שלו בהנאה לכל העולם ואחר כך נהנה ממנו, לא רק שעבר על איסור הנדר אלא גם על איסור מעילה. מוכח מכאן שיש בחפץ האסור קדושה. אף על פי שהאדם אסר רק על עצמו את החפץ, ולא רצה להחיל על החפץ קדושה, אף על פי כן יש בו קדושה ודין מעילה! ויש לבאר מדוע חלה קדושה על החפץ הזה?
הגמרא במסכת ברכות 7 מביאה בריתא: "תנו רבנן: אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה, וכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה - מעל... אמר רב יהודה אמר שמואל כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו נהנה מקדשי שמים שנאמר: 'לה' הארץ ומלואה' 8 ", כל המציאות נבראה לכבודו של רבש"ע, ולכן מותר להנות מהעולם רק אם על ידי ההנאה מתגלה כבודו. כאשר האדם מברך, בברכתו הוא מגלה את כבוד ה' בעולם, על ידי הצהרתו שהכל שייך לה' ושצריך לקבל את רשותו כדי לאכול, ורק באופן כזה מותר לו להנות 9 . היוצא מכך הוא, שבכל הבריאה יש קדושה מסוימת.
כאשר האדם נודר ואוסר חפץ מסוים על עצמו, הוא מבין ששימוש בדבר מסוים יגרום לו לירידה ולנזק, והרי הוא נודר ממנו. ואילו לא היה חש בכך, אדרבה היה צריך לברך עליו ולקדש בכך שם שמים, ומחשש האדם שמא בהנאתו יפגום - נודר, וממילא אם משתמש בחפץ הנדור, הוא מועל בו, שכן הוא גילה שאין מטרת החפץ שישתמשו בו בקדושה, וממילא קיימת בו קדושתו הראשונית 10 .
וזה מלמדנו שגם בנדרי איסור חלה קדושה מסוימת על הדבר שמדיר עצמו ממנו, ומכאן אנו למדים על עוצמתו של כח הדיבור שבאדם, שביכולתו ליצור חלויות של קדושה.

אמרו חכמים: "ברית כרותה לשפתיים", ולכן יש ענין להימנע מדיבורים שליליים שכן הם משפיעים.
דוגמה לכך ניתן לראות בדברי הגמרא בברכות 11 : "אמר ר' שמעון בן לקיש... לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן... שנאמר 'כמעט כסדום היינו' 12 ומייד לאחר מכן נאמר: 'שמעו דבר ה' קציני סדום' 13 ".
דוגמא נוספת מובאת בכתובות 14 לגבי דיון שנערך בין שמואל לאביו האם צריך לשמור על שבויות שנפדו שלא יתייחדו עמם גברים, וכששמואל לא ראה טעם בשמירה זו, מפני החשש שנטמאו בשבי, אמר לו אביו: אילו בנותיך היו אלה, האם היית מזלזל בהן כל כך? ואומרת הגמרא שהיה זה "כשגגה היוצאת מלפני השליט" ונשבו בנותיו של שמואל.
דוגמא נוספת מובאת בדברי הגמרא במועד קטן 15 : פנחס אחיו של שמואל אירע בו דבר של אבילות, נכנס שמואל לדבר על ליבו ולנחמו. ותוך כדי שניחמו ראה את צפרניו של פנחס שהיו גדולות, ושאלו מדוע אינך נוטל אותן? ענה לו פנחס: אם בקרוביך היה האבל האם היית מזלזל בו כל כך? וממשיכה הגמרא, והיתה אמירתו של פנחס "כשגגה שיצא מלפני השליט" 16 , שכיון שהוציא דבר זה מפיו נתקיים, ואירעה אבילות לשמואל, וכשנכנס אחיו פנחס לנחמו, לקח שמואל את צפרניו שחתך וזרק אותם בפניו ואמר לו: האם אינך יודע את הכלל שברית כרותה לשפתים, כלומר שאם אדם מוציא דבר מפיו, גורם לכך שיתקיים.

הגמרא שם לומדת זאת מדברי אברהם: "ואני והנער נלכה עד כה ונשתחוה ונשובה אליכם" 17 אף שחשב שמוליך את בנו לעקידה, והסתייע הדבר שחזרו שניהם.
ומסביר שם המהרש"א 18 את ההבדל בין "לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן" לבין "ברית כרותה לשפתיים". "לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן" מדבר בעניין פורענות בלבד, וטעמו מפני קטרוג השטן, שאם בעל הדין בעצמו הודה שמגיע לו עונש זה, אין מקום למידת הרחמים להאריך אפיים, אבל טעם "ברית כרותה לשפתיים" הוא מפני שדבריו הם כדברי נבואה, ובדברי נבואה אלו מידה טובה ומידה רעה שווים, אף שלא התכוון לכך.
דוגמא נוספת לכך ש"ברית כרותה לשפתיים" מובאת בגמרא בסנהדרין 19 : "ויהוא לא שמר ללכת בתורת ה' אלהי ישראל בכל לבבו לא סר מעל חטאת ירבעם אשר החטיא את ישראל" 20 , מה גרם לו לעשות כן? אמר אביי: ברית כרותה לשפתים, שנאמר: "אחאב עבד את הבעל מעט יהוא יעבדנו הרבה" 21 , ואף שאמר זאת יהוא בערמה כדי לכנוס את נביאי הבעל ולהורגם, בכל זאת נכשל בחטאים אלו, מכאן אנו רואים דוגמא נוספת לעוצמתו של כוח הדיבור 22 .

השלילה שבנדר

בפתיחה להלכות נדרים מביא הטור 23 מקורות לכך שיש להמנע מלנדור: "תניא: לעולם אל תהא רגיל בנדרים שסופך למעול בשבועות 24 . אמר שמואל כל הנודר אע"פ שמקיימו נקרא רשע 25 ... מתחיל אדם לנדור פנקסו מתבקשת 26 ... תניא: רבי נתן אומר כל הנודר כאילו בנה במה בשעת איסור הבמות, והמקיימו כאילו הקריב עליה קרבן שטוב לו יותר לשאל על נדרו 27 ... על כן צריך כל אדם להתרחק מן הנדרים" 28 .
מסביר המהר"ל 29 את השוואת הנודר לבונה במה, "כי הבונה במה הוא פורש עצמו מן הכלל לעשות אליו במה מיוחדת, וכך הנודר על דבר הוא פורש עצמו מן הכלל..." כלומר, כלל ישראל מצווה במספר מצוות מסוים, והאדם הנודר מחדש מצוות, אמנם מתוך כונה טובה, אבל בכך מוציא עצמו מן הכלל, מן ה"ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל" 30 , כבוד המלך הוא באחדות העם, ובכך שנודר מובדל משאר ישראל. האדם צריך להתנהג בצורה הראויה לו, ולנהוג בדרך הפרישות המתאימה לו, אך אין הוא צריך לנדור על זה. יציאה מן הכלל, על אף שהיא לטובה, היא עדיין יציאה מן הכלל 31 . יש להתעלות מתוך קישור לכלל ולא מתוך היבדלות ממנו, הבונה במה רוצה להקריב לקב"ה מעבר לכולם, בנתינה אישית מעצמו, אך זהו דבר שלילי ואסור.
"'יש בוטה כמדקרות חרב ולשון חכמים מרפא' 32 כל הבוטה ראוי לדוקרו בחרב, אלא לשון חכמים מרפא" 33 , כל המבטא בשפתיו נדר, ראוי להידקר בחרבות. "חרבות" - בלשון רבים כי בין אם יקיים את נדרו ובין אם יעבור, עליו הדבר הוא שלילי, והדרך היחידה הפתוחה בפניו היא להישאל על נדרו.

"נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך" 34
במצבים מיוחדים יש מקום לנדרים ולנזירות:
הטור מביא דוגמאות לנדרים אלו: "כההיא דאומר אשנה (כלומר, אלמד) פרק זה ואשנה מסכתא זו וירא שמא יתרשל בדבר ויש בידו לקיים הדבר, שרי ליה למינדר לזרוזי נפשיה (כלומר, מותר לו לנדור לזרז עצמו), דאמר רב גידל: מנין שנשבעין לקיים המצות שנאמר 'נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך' 35 , וכל שכן היכא דרגיל דמשתלי (כלומר, ישכח) ועבר על אחת ממצות לא תעשה או מתרשל בקיום מצות עשה דשרי ליה למנדר ולאשתבועי (כלומר, מותר לו לנדור ולהשבע) להחמיר על עצמו לשמור ולקיים המצות ועל זה אמרו חכמים: 'נדרים סייג לפרישות' 36 , אבל מכל שאר נדרים צריך האדם להתרחק מאד" 37 .
בנדרים אלו אין האדם מוציא עצמו מהכלל, שהרי בכל מקרה הוא מחויב במצוה או בלאו זה, ורק מזרז עצמו על ידי נדר, וזה דבר ראוי ורצוי. אך גם דבר זה נכון רק כאשר האדם יודע שהנדר יזרז אותו ואין חשש שיעבור על נדרו, וגם בדרך זו אין הכוונה שאדם ינדור כשיטה ובאופן קבוע 38 .

כדוגמא לנזירות מותרת, מביאה הגמרא 39 את המעשה ברבי שמעון שהיה כהן ומימיו לא אכל בתור כהן אשם שמביא נזיר טמא, משום שחשש שהנזיר קבל על עצמו נזירות מחמת כעס ובעצם אין ליבו שלם עם הנזירות, וביותר הוא מתחרט על נזירותו כאשר נטמא וצריך לנהוג שוב נזירות. אמנם סיפר, שפעם אחת בא אדם אחד נזיר מן הדרום, וראיתיו שהוא יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים. אמרתי לו: בני, מה ראית להשחית את שערך זה הנאה, על ידי שנדרת נזירות, ועכשיו אתה מגלח את שערך? אמר לי: רועה הייתי לאבא בעירי, הלכתי למלאות מים מן המעיין ונסתכלתי בבבואה שלי ופחז עלי יצרי ובקש לטורדני מן העולם. אמרתי לו: רשע! ... העבודה, נודר אני בעבודת בית המקדש, שאגלחך לשמים! מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו, אמרתי לו: בני, כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל.
על כונה מיוחדת במינה זו, על רוממות כזו, לזאת הסכים רבי שמעון, אך צריך לזכור שמדובר על אנשים היוצאים מן הכלל ועל זמנים היוצאים מן הכלל, והסדר הוא שאדם ימצא באותה מדרגה עם הציבור ויתרומם מתוך הציבור בלא להיבדל ממנו, "בתוך עמי אנכי יושבת" 40 .



כוח הדיבור
"ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה" 41 , בפסוק זה מתואר החלק המרכזי שבבריאת האדם - הקב"ה נופח בו נשמה, נשמה שמבדילה בינו לבין בעלי החיים. ומהי אותה "נפש חיה"? מסביר האונקלוס: "רוח ממללא". כוח הדיבור, שהוא עיקר האדם 42 , והוא שמבדילו מבעלי החיים.
לדיבור יש כוח עצום: "ואשים דברי בפיך... לנטע שמים וליסד ארץ" 43 דיבורו של האדם הוא המחיה את כל המציאות, כאשר נעשה בצורה הראויה והנכונה 44 , כדברי הנביא "אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי" 45 ואמרו חז"ל שתלמוד תורה זו הברית 46 , כי על ידי הדיבור בתורה מגלה האדם את התורה במציאות, ועל ידי זה מקיים אותה 47 .

אומנותו של האדם היא להשתמש בכוח הדיבור ללימוד תורה ולקיום מצוות, ולא לדיבור אסור שקיים בו כוח מהרס יותר מאשר מעשים, ושקול איסור לשון הרע כנגד המעשים החמורים ביותר 48 , וזאת משום שהדיבור הוא שורש האדם, והפגימה בו מטמאת את כוח הדיבור הקיים באדם 49 .

הרב קוק מסביר ב"אורות הקודש" 50 שכאשר האדם יודע רצון קונו ומתאים את רצונו לרצון ה', הרי שדיבורו "פועל, מהוה, מחדש, וגוזר", שכן אז נעשה רצונו כרצון האלוקי וממילא דיבורו מקבל את הכוח לפעול. ככל שהרצון מזוכך יותר, הדיבור או המעשה פועלים יותר.
"ולפי אותה המדה באה התפלה, ומראה את נפלאותיה, ובא גם כן הביטוי הרגיל ועושה נפלאות, ולפעמים גם שלא בכונה, כמו ברכת חכם וקללתו על תנאי, אף על פי שלא נתקיים התנאי 51 , ושגגה היוצאת מלפני השליט 52 , לטוב ולמוטב, וגם בהתגלותה של איזה תנועה, כמו שליף חד מסאניה ואתי מטרא 53 . טרם יקראו ואני אענה, עוד הם מדברים ואני אשמע 54 ".
ומוסיף הרב 55 שכוח הדיבור הוא כוח המתגלה בפעולותיו רק בישראל, "הקול קול יעקב" 56 - כוח הדיבור מיוחד לישראל. ביטוי לכך רואים בדין וידוי הקיים רק בישראל, שכן רק בישראל כוח הדיבור המזוכך יכול לכפר ולישר את הטעון ישור.
יעקב עתיד לדבר "והעולם עוד יאזין וישמע" לדבריו. לעתיד יתגלה כוח הדיבור ותכונת היצירה שבישראל, ודבר זה יהיה ראש למגדלי התרבות. תפילתם של ישראל תפעל ותצור וזה יהיה גלוי לכל. כוח זה לא יהיה כוח נוסף היכול לסייע ביצירה, אלא עיקר היצירה שבעולם "תגזר אומר ויקם לך" 57 .

"אך עמי המה בנים לא ישקרו ויהי להם למושיע" 58 כאשר האדם הוא אמיתי בדיבורו, אז גם דיבורו פועל. הגמרא מספרת 59 על עיר בשם קושטא - אמת, שהיו מקפידים לומר רק אמת, ולא היה מת אדם שם קודם זמנו. המיתה הראשונה של ילדים שהיתה בה התרחשה כאשר רב טבות 60 נשא את בת המקום והיו לו ממנה שני בנים, יום אחד ישבה אשתו וחפפה את ראשה, באה שכנתה ודפקה בדלת להכנס, ומפני שאין זה דרך ארץ לספר מה מעשיה כעת, כי אלו דברים שבצניעות, אמר לה שאיננה נמצאת, וכיון ששינה בדיבורו מתו לו שני בניו 61 .
"שפת אמת תיכון לעד" 62 כאשר הדיבור מדוקדק עד כדי שלא לשנות אפילו בדברים שמותר לכאורה לשנות בהן, אז אין המוות שולט 63 . יעקב אבינו, שמידתו מידת האמת 64 , עליו נאמר שהוא לא מת 65 , שכן האמת היא נצחית ואיננה משתנית. כאשר אדם מדבר תמיד אמת, אז גם דיבורו בתפילה הוא אמיתי ודבריו מתקיימים.

אנו נמצאים בימים קשים שבהם מתבררת אמיתיותו של עם ישראל מול כל השקרים מבית ומחוץ. אנו צריכים להשתמש בכל האמצעים שיש בידינו כדי לעמוד במלחמה הזו ולנצח בה, ובין שאר הכוחות ישנו גם כוח הדיבור. עלינו ללמוד להשתמש בכוח זה ולגרום למצב שבו תפילתנו תהיה תפילה וברכתנו ברכה 66 , ובכך נחיש עת גאולתנו בעזרת ה'.


^ 1 במדבר ל', ג'.
^ 2 ר"ן נדרים ב. ד"ה "כל כנויי".
^ 3 תמורה ג.
^ 4 שם:
^ 5 מכות כב. ועיין ברש"י שם בד"ה "המרביע שור".
^ 6 לה.
^ 7 לה.
^ 8 תהילים כד, א.
^ 9 עיין מהר"ל נתיב העבודה פי"ד.
^ 10 עיין ליקוטי תורה לאדמו"ר הזקן פרשת מטות ד"ה "איש כי ידור".
^ 11 יט.
^ 12 ישעיהו א, ט.
^ 13 שם י.
^ 14 כג. ועיין עוד בבא מציעא סח.
^ 15 יח.
^ 16 קהלת י, ה'. ומסביר רש"י במועד קטן (נמצא בכתבי יד): "שגזר השליט גזירה על האדם להרגו שלא בכוונה, או לחבשו והלכו וחבשוהו".
^ 17 בראשית כב, ה.
^ 18 בד"ה "ברית כרותה לשפתים".
^ 19 קב.
^ 20 מלכים ב, ,' לא.
^ 21 שם יח.
^ 22 דוגמאות נוספות לכוחו הרב של הדיבור: ברכות נו עמוד א, "כל החלומות הולכים אחר הפה" ועיי"ש הסיפור על רבא ואביי, מגילה כז, עמוד ב, "מאי טעמא לא אמרת לי כי ברכתיך וכן למר?" והגהות הב"ח שם, ועוד רבות.
^ 23 יורה דעה רג, א.
^ 24 נדרים כ.
^ 25 שם כב.
^ 26 ירושלמי נדרים פ"א ה"א (ב:), ובבלי נדרים כב., ועיין ב"ח.
^ 27 נדרים כב.
^ 28 ועיין שבת לב: "בעון נדרים בנים מתים", ורמב"ם הל' דעות פ"ג ה"א, וכן בארחות חיים לרא"ש "שיזהר ממכשול הנדרים" (יום ראשון סעיף ז', וכ"ג, ויום שישי י"ב).
^ 29 חידושי אגדות כב, ועיין כלי יקר במדבר ו', ב', ד"ה "השלישי".
^ 30 דברים לג', ה'.
^ 31 עיין כוזרי מאמר ג' סימן א'.
^ 32 משלי יב', יח'.
^ 33 נדרים כב.
^ 34 תהלים קיט', קו'.
^ 35 נדרים ח.
^ 36 אבות ג', יג'.
^ 37 יו"ד ר"ג, א', ועיין רמב"ם הל' נדרים פי"ג הכ"ג.
^ 38 רמב"ם שם הכ"ד.
^ 39 נדרים ט:
^ 40 מלכים ב' ד' יג'.
^ 41 בראשית ב', ז'.
^ 42 עיין רש"י שם ד"ה "לנפש חיה", ורמב"ן שם: "וכן נראה לי מדעת רבותינו, ממה שאמרו (סנהדרין סה:): רבא ברא גברא, שדריה לקמיה דרבי זירא, הוה משתעי ליה ולא אישתעי (היה מדבר אתו ולא היה עונה לו), אמר: דמן חבריא את, תוב לעפרך (נבראת על ידי אחד מן החכמים, שוב לעפרך)", וויקרא רבה פ' ל"ב, ב': "'גם במדעך מלך אל תקלל'... לא במדע שנתתי לך יתיר מן הבהמה וחיה ועוף תהא מחרף ומגדף לפני" (הערת הרצי"ה בבראשית שם, ע"פ שיחות הרצי"ה ויקרא עמ' 105 הערה 41), זהר משפטים קכג', א': "דעת גניז בפומיה", וכוזרי א' לה' (בתרגום אבן תבון), מהר"ל נצח ישראל פל"ט, תפארת ישראל פ"ל, דרך חיים פ"ו מ"ט (עמ' שיג'), ונפש החיים שער ב' פרק י"ד.
^ 43 ישעיה נא', טז'.
^ 44 עיין סנהדרין צט: "אדם לעמל יולד", ועיין ע"ז בהרחבה מי מרום טו' מאמר לז', ועיין עוד חולין פט. "מה אומנותו של אדם בעוה"ז? ישים עצמו כאלם. יכול אף לדברי תורה? תלמוד לומר 'צדק תדברון'(תהילים נח', ב') ועיין בשיחות הרצי"ה לויקרא עמ' 97 פירוש הראי"ה מכתי"ק.
^ 45 ירמיה לג', כה'.
^ 46 פסחים סח:, נדרים לב., סנהדרין צט: ועוד.
^ 47 ועיין זהר צו לה ע"א, ובהרחבה נפש החיים שער ד' פי"א.
^ 48 ערכין טו: ועיי"ש בהרחבה וכן ירושלמי פאה פ"א ה"א (ד.), ותוספתא פאה פ"א ב', וילקו"ש תהלים רמז תרנ"ו, ועיין בריש אגרת הגר"א.
^ 49 הקדמת החפץ חיים לספרו, ועיין לנתיבות ישראל ב' עמ' יד' "מי האיש החפץ חיים" ושיחות הרצי"ה לויקרא פרשת מצורע.
^ 50 ח"ג מוסר הקודש, פרק לח', ועיין שם בהרחבה בכל הנושא "הרצון הכללי הפועל" פרקים כט'-נו', ועיין עוד מועד קטן טז: "'צדיק מושל יראת אלהים' (שמ"ב כג', ג') מי מושל בי? צדיק, שאני גוזר גזרה ומבטלה", ומי מרום טו' מאמר לט' א'.
^ 51 מכות יא.
^ 52 קהלת י' ה'.
^ 53 ברכות כ.
^ 54 ישעיה סה', כד'.
^ 55 ח"ג מוסר הקודש, פרק לד'.
^ 56 בראשית כז', כב'.
^ 57 איוב כב', כח'.
^ 58 ישעיה סג', ח'.
^ 59 סנהדרין צז.
^ 60 וי"א שהיה זה רב טביומי.
^ 61 מסורת הש"ס גורס שבניו אמרו זאת לשכנה ומפני ששינו בדיבורם מתו.
^ 62 משלי יב', יט'.
^ 63 עיין מהר"ל נתיב האמת פ"א.
^ 64 "תתן אמת ליעקב" (מיכה ז',כ') וזהר ח"א קל"ט, סע"א. שם קס"א, א' ועוד, ובהרחבה עיין תניא סוף פי"ג.
^ 65 תענית ה:
^ 66 עיין מכות י.: "מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה - שערי ירושלים שהיו עוסקים בתורה".

חזרה למעלה

הודפס מתוך האתר yeshiva.org.il