אור ליום ו' כ"ז כסליו ה'תשע"ה
דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש בראשית ויחי Bookmark and Share



גירסת הדפסה
שלח לחבר

תשמ"ג, תשנ"ז, תשנ"ט

"ויחי יעקב בארץ מצרים"


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
רחל בת יקוט

א'
לא "ויגר" ולא "וישב" אלא יותר מזה "ויחי", ואיך מסביר רש"י את הפסוק: "ותחי רוח יעקב אביהם", ששרתה עליו רוח הקודש. אין השכינה שורה מתוך עצבות, אלא מתוך שמחה של מצוה. ועל כן כל אותם השנים "שהיו מעט ורעים", גם אם זכה יעקב להתגלות אלקית, זכה לכך ברגעי התעלות, ולא בקביעות. מה שאין כן מאז בואו למצרים, לא פסקה השכינה מלשרות עליו. ואולי גם זה מההבטחה: "אנוכי ארד אתך מצרימה". כל השנים האלה היו אצל יעקב ימי שמחה של מצוה. שמחה של מצוה - בראותו שאת אשר השקיע ביוסף, מתוך דרך האבות "כי ידעתיו את אשר יצוה את בניו", הניב פרי הילולים, וקם אפרים ומנשה אשר נולדו במצרים וגדלו בתנאים של בית מלכות במצרים, עם כל הזימה שהיתה שם, גם הם כראובן ושמעון, שגדלו על ידו ובביתו.
שמחה של מצוה - שאין יוסף נוקם ונוטר באחיו, על כל אשר גמלו לו, ורואה כמוהו את כל שעבר עליו, מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו.
שמחה של מצוה - התחלת קיום ההבטחה האלקית "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם", בדרך זו ובצורה זו של רוב טובה, וקל יותר לברך על הרעה, אחרי שברכו לפני כן ןנהנו מהטובה המרובה, סמוכים על שולחן המלכות ועוסקים בתורה בבית התלמוד שהקים יהודה.
(התשמ"ג)


ב'
בסופה של הפרשה הקודמת נאמר: "וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד מאד". כשבקש יעקב לישב בשלווה קפץ עליו רוגזו של יוסף, ויש להניח כי בהיותו במצרים, הגם שבא אל המנוחה הנפשית אחרי עשרים ושתים שנה של ניתוק מבנו מיוסף, עשה את הכל שלא תהיה לו נחלה במצרים, לא לחזור על המשגה שבעבר, וחי את חייו כעובר אורח. על כן דברי התורה "וישב ישראל" מכוונים לאחר פטירתו של יעקב, כי בעודו חי לא היה נותן שבניו יכשלו גם הם בשאיפה לשבת בשלווה, ובאמרם: "לגור בארץ באנו" - זו היתה המטרה.
ויש לדעת, יעקב ביקש לשבת בשלוה בארץ ישראל, הארץ המובטחת ומיועדת לו ולזרעו אחריו, שהם יעשו זאת "בארץ לא להם", ודאי שלא בא בחשבון, למרות הידיעה הברורה של "גר יהיה זרעך" "ארבע מאות שנה" אם הגאולה תהיה "בעתה", אבל אולי יזכו ל"אחישנה" !? כשם שבגאולה העתידה תהיינה נפלאות כימי צאתנו מארץ מצרים, כך גם יכולה להיות יציאת מצרים כגאולה העתידה: "לא זכו בעתה - זכו אחישנה".
האין מקום לחשוב שזו היתה הסתלקות השכינה מיעקב כשבקש לגלות את בניו את הקץ, כשיש שני מועדים "בעתה" שהוא קבוע, ולו חסרון גדול שהשאיפה והצפיה לגאולה נחלשת וההשתדלות העצמת כדי לזכות לה - נעדרת, ו"האחישנה" שהיא קשורה להיות "נכספים לה בתכלית הכוסף" גורמת לתוחלת ממושכת שהיא מחלת לב. לפיכך אף על פי שזכה ל"ותחי רוח יעקב" שהנבואה חזרה לו "ויחי יעקב" שבע עשרה שנה והשכינה שורה עליו - נסתלקה הימנו כשחשב על הקץ.
(התשנ"ז)

ג'

כל שנותיו של יעקב היו "מעט ורעים" עד "ותחי רוח יעקב אביהם" "מעט" משום שהיו"רעים" ועצבות שרתה עליו, "ואין שכינה שורה מתוך עצבות" וההתגלויות האלוקיות שזכה מעטות היו ובאספקלריה מאד מאד לא מאירה. רק בראותו את שמחת האחים בשעה שהודיעו לו "עוד יוסף חי" היא שהחיתה את רוחו ורוח הקדש שרתה עליו בשפע רב "ותחי רוח יעקב", בהיותו בארץ ישראל לפני שראה את יוסף. ותחיית הרוח, בארץ, היא היא שנמשכה אח"כ במצרים. כי אין השכינה מתגלית בצורה בהירה וברורה בחוצה לארץ אלא למי שנתגלתה כבר בארץ.
דברים הרבה העציבו את רוחו של יעקב אבינו, בקטנותו "ויאהב יצחק את עשו" ורק "רבקה אוהבת את יעקב", בשנות העמידה המאבק עם עשו על הבכורה ועל הברכה ושאיפתו של עשו להורגו, בהיותו אצל לבן - "ותדר שנתי מעיני", ובשובו לארץ - השנאה בין האחים, במצב זה של דאגות ועצבות - לא זכה לגילויי שכינה, רק בחלום דרגת נבואה פעוטה. שמחתם של האחים ושלום הבית שהוחזר, הבנת דברי יוסף "כי למחיה שלחני" שכל אשר היה, יד אלקים היאשכיונה זאת ו"מה' מצעדי גבר כוננו" - ולא "מלוך תמלוך עלינו" ולא "משל תמשול בנו", אלא "לה' המלוכה" - אין לך שמחה גדולה מזו השמחה מסוגל אדם לזכות ל"ותחי רוח" השראת שכינה שנמשכת ל"ויחי יעקב" גם, בארץ מצרים".
(התשנ"ט)
חזרה למעלה