ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- שבת ומועדים
- פורים וחודש אדר
- שמחת פורים
- שבת ומועדים
- פורים וחודש אדר
- הלכות פורים
מאמר זה הוא המקור לאחד הדינים היסודיים של פורים. דין השיכרות בפורים, באופן פשוט נלמד מהמגילה שאומרת "ימי משתה ושמחה" ומשתה הוא ביין. דין זה תמוה מאד. גם הלשון המיוחדת בה נקט רבא, איננה ברורה: מהו עד דלא ידע? מהו השיעור הזה? האם יתכן שאדם מישראל לא יבחין בין מרדכי להמן? וגם בעצם הדין, האם הלכה כרבא? האם חייבים להשתכר בפורים עד כדי כך?
"מיחייב איניש לבסומי"
הראשונים נחלקו בדין זה: רש"י (ורבנו חננאל) הסבירו ש"לבסומי" פירושו להשתכר ביין, וכך הבינו בפשטות רוב הראשונים. והסבירו שאם כך פירוש דברי רבא להשתכר עד דלא ידע, זה להיות שיכור כלוט, שעליו נאמר שלא ידע בשכבה ובקומה, ורק בשכרות כזאת אדם לא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. וכך פסק בפשטות הטור בסימן תרצה, שכתב שחייב אדם להשתכר עד דלא ידע וכו'. וכן פשט השולחן-ערוך שהעתיק את דברי רבא כפשוטם.
חלק מהראשונים הביאו שהקשה רבנו אפרים איך ניתן לפסוק כרבא? הרי אחד משלושה דברים שהקב"ה שונאם הוא שיכור (סוף פסחים), ואיך נחייב אדם להשתכר? והסביר רבנו אפרים, שלא יתכן לפסוק כרבא, וטען שגם הגמרא דחתה אותו מהסיבה שאסור להשתכר עד כדי כך. וזאת רואים מכך שהגמרא הביאה, מיד לאחר דברי רבא, את הסיפור על רבה ורבי זירא שאיבסמו (השתכרו - רש"י) בסעודת פורים וקם רבה ושחט לרבי זירא. למחר בעי רחמיה ואחייה. לשנה אחריתי אמר ליה ניתי מר, ונעשה סעודת פורים ביחד. אמר לו: לא בכל שעתא ושעתא איתרחש ניסא.
מכאן שהגמרא דוחה את דברי רבא שהרי רואים מה קורה כשמשתכרים, שאפילו רבה שחט את רבי זירא. ומכאן שאין לעשות כרבא. אלא שישתה מעט יותר מהרגלו ויהיה שמח וטוב לב ולא יבוא לידי איסורים וביזוי עצמו.
אך כמו שראינו שהטור והשולחן-ערוך לא הביאו את דברי רבנו אפרים להלכה ורוב הראשונים לא סוברים כמוהו. והב"ח כתב שאפילו לרבנו אפרים צריך להשתכר רק לא כל כך.
שיטה שלישית היא שיטת הרמב"ם, (הלכות מגילה פרק ב הלכה טו): "כיצד חובת סעודה זו? שיאכל בשר וישתה יין... עד שישתכר וירדם בשכרות".
דעה זו הובאה ברמ"א על השולחן-ערוך, אך על הרמב"ם קשה מהיכן לקח גדר זה של שיכרות עד שישן? במיוחד שכידוע אין דרכו של הרמב"ם לכתוב דברים שאינם מופיעים בש"ס. ובאופן פשוט הרמב"ם הסביר את דברי רבא, איך מגיעים למדרגת עד דלא ידע, ואמר שזה לא על-ידי שכרות כלוט, אלא שאדם ישן בשכרותו וממילא כשישן אינו יודע.
אך פירוש זה דחוק קצת: אם הרמב"ם הבין כמו רש"י ש"לבסומי" - זה להשתכר ממש, מהיכן לו לפרש את המשך דברי רבא באופן מיוחד זה של שינה דוקא? ולומר שהרמב"ם סובר כרבנו אפרים גם נראה דחוק, כי אם כן למה כתב להשתכר?
ולכן נלענ"ד שהרמב"ם חלק על הנחת היסוד של כל הראשונים ש"לאבסומי" פירושו, כמו רש"י, להשתכר ממש, ופירש "לאבסומי" - להתבסם. פירוש: לשתות יין עד שנרדמים. וראייתו לכך מהגמרא בבבא-בתרא דף עג: שם מובא סיפורו של רבה בר בר חנה שראה את מתי מדבר וכתוב שם שנראו לו "כדאיבסמו וגנו" - פירושו כשתויי יין שנרדמו, ומכאן ראיה פשוטה שאיבסום אין פירושו שיכרות כלוט, אלא שישתה אדם עד שירדם.
לגבי סיפור הגמרא על רבה ורבי זירא, כבר ב"יד-אפרים" על השולחן-ערוך דחה את הראיה מגמרא זו בטענה שאם רבנו אפרים צודק, היה על הגמרא לומר שיסכימו לעשות סעודה ולשתות פחות.
ולעניות דעתי נראה להציע פירוש חדש, שלשנה אחריתי רבי זירא הוא שבא לרבה וביקש לעשות סעודה למרות מה שקרה בשנה הקודמת, ורבה חשש. ואם כך, הסיפור מובא כחיזוק לדברי רבא, שלמרות מה שקרה, רבי זירא מוכן לעשות סעודה עם רבה. ומכאן שהלכה כרבא. ראינו אם כן, שלוש שיטות בהסבר חיוב "לבסומי".
"עד דלא ידע"
מובא בהרבה אחרונים בשם האגודה ש"ארור המן וברוך מרדכי" עולים שניהם לגימטריה שווה - 502. וכשאדם שותה יין עד שמתבלבל בחשבון ואינו יודע לחשב גימטריה זו - זהו הפירוש לדברי רבא "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי".
פירוש נוסף, אשר הובא בנימוקי-יוסף בשם התוספות, שדברי רבא רומזים לירושלמי בפרק בני העיר, הלכה ז, והובא להלכה בשולחן-ערוך סימן תרצ הלכה טו, שאדם צריך לומר בסוף קריאת המגילה: "ארור המן - ברוך מרדכי, ארורה זרש - ברוכה אסתר, ארורים כל הרשעים ברוכים כל הצדיקים, ברוכים כל ישראל וגם חרבונה זכור לטוב". ויש שהביאו נוסחאות אחרות. זהו זמר ארוך ואדם צריך לשתות עד שיתבלבל בזמר זה ולא ידע לומר את כולו.
הרבה אחרונים ביארו שאדם ישתה עד שלא ידע על מה ישמח יותר, על הנס של מפלת המן או על הנס של עליית מרדכי, שהן שתי שמחות נפרדות (ט"ז).
ועוד ביאור נוסף בדברים, הוא שהבלבול הוא בסדר: שקודם אומרים "ארור המן" ואחר-כך "ברוך מרדכי". וישתה אדם עד שיתבלבל ויאמר קודם ברוך מרדכי ואחר כך ארור המן.
ומנהג יפה יש ליהודי תימן, - שמעתיו מהרב סעדיה שרעבי, שבפורים במקום לומר "לחיים": חלק מהחבורה אומר "ארור המן" וחלק שני "ברוך מרדכי", ושותים עד שמתבלבלים בתפקידיהם.
ביאור מענין הביא ערוך-השולחן אשר פירש שעיקר הענין הוא אי-הידיעה איזה נס גדול יותר בדומה לדברי הט"ז לעיל.
אבל איך נגיע לכך - אין לזה שיעור, שכמות זו משתנה מאדם לאדם, ואין דברי רבא מכוונים לחיוב לשתות כלל, אלא שזו גם-כן דרך מותרת, שלא נמחה אפילו באדם שישתכר עד שיגיע למדרגת "לא ידע", אך אין חובה לשתות, אלא חובה לא לדעת. בעצם הדין של חיוב השתיה הביאו האחרונים את דברי ההגהות-מימוניות שכתב בשם הראבי"ה, שזה למצוה ולא לעכובא, וביארו האחרונים שהכונה היא שיוצאים ידי חובת פורים גם אם לא משתכרים.
מרן הבית-יוסף כתב שאין להשתכר שכרות גמורה כלוט שיבוא מזה לביזוי עצמו וזלזול במצוות. וכן הזהירו כמה אחרונים להזהר בברכת המזון ובתפילת מנחה וערבית.
השערי-תשובה הביא בשם עמודי-השמים, שכתב בשם אביו, שכל אחד יעשה לפי כוחו, שהוא בצעירותו היה משתכר כפשוטו, וכשהזדקן והיה לו קשה מבחינה בריאותית, הוריד את שיעור השתיה. ואמר שכן ראוי לעשות, שכל אחד ישתה לפי כוחו.
זמן השתיה
לגבי זמן השתיה, ברור שעיקר הדין הוא בסעודה, אך השמחה שייכת היא בכל היום. גם בליל פורים וגם ביום לפני חצות, שראוי לעשות ביום לפני חצות סעודה נוספת, ומרבים בשמחה, וגם אחרי הסעודה אשר נמשכת לתוך ליל ט"ו, בעיקר על-פי מנהגי חסידים. בכל אופן ברור הוא, שבעיקרו של יום היא השמחה הגדולה, וכידוע אין שמחה אלא ביין, וטוב לב משתה תמיד.
ולכל הדעות, בין המקיימים את הדין כפשוטו, ומרבים בשתיה אפילו עד שיכרותו של לוט, ובין הממעטים כדברי הרמ"א, ודאי חשוב לזכור את דברי המאירי: ומכל-מקום, אין אנו מצווין להשתכר ולהפחית עצמנו מתוך שמחה, שלא נצטוונו על שמחה של הוללות ושל שטות, אלא בשמחה של תענוג שיגיע מתוכה לאהבת ד' יתברך, והודאה על הניסים שעשה לנו. אמן כן יהי רצון.
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן בית מלון נחשב כצרכי הרבים ולכן רשאים לעשות בחול המועד כל הנצרך אפילו במעשה אומן
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
ענינו של ראש השנה סוד השופר ופנימיות ראש השנה
השיעור עוסק במשמעותו הפנימית והעמוקה של השופר, שאינו רק מצווה מעשית אלא ביטוי לתפילת הנשמה ולחיבור לשורש ההוויה, הבינה ותיקון העולם העתידי. מתוך כך מוארים סדר הברכות של ראש השנה והשאלה ההלכתית והרעיונית של הימנעות מתקיעת שופר כאשר החג חל בשבת.
שמונה פרקים לרמב"ם כוח המדמה בשירות הקודש
שיעור 4
השיעור עוסק במהותו ובחשיבותו של כוח המדמה כגשר הכרחי המתרגם את רעיונות השכל המופשטים לציורים מוחשיים, עולם הרגש והמעשה. דרך דברי הרמב"ם, הראי"ה קוק וההקשר לערב ראש השנה, מובהר כיצד חיבור הדמיון לעבודת ה' מונע טעויות ומעניק חיות מעשית לקיום המצוות.
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן בית מלון נחשב כצרכי הרבים ולכן רשאים לעשות בחול המועד כל הנצרך אפילו במעשה אומן
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עוצמת התפילה והרצון המעלה הכל
חלק ג' פסקה כ"ד , כ"ה
השיעור עוסק בתפילה כביטוי לכמיהת כל הבריאה אל מקורה האלוקי, כאשר האדם מרכז בתוכו את שאיפות היקום כולו ומעלה אותן. דרך כוח הרצון והדבקות, התפילה מתגלה כפעולה ממשית במציאות המחברת את העולם למקור הברכה והחיים.
יומא אכילת מאכלים שאינם ראויים ביום הכיפורים
יומא דף פ"א
השיעור עוסק בגדרי איסור אכילה ביום הכיפורים ובמאכלים שאינם ראויים, תוך ניתוח מחלוקת הראשונים בדין אכילתם בכמות מרובה ובחצי שיעור. באמצעות עיון בשיטות הרמב"ם, הראבי"ה והגר"א, נבחנת השאלה האם איסור היום מוגדר כחובת "שביתה מעינוי" או כאיסור אכילה רגיל.
ענינו של ראש השנה מלידת חיה להולדת אדם
השיעור מעמיק בביטוי "היום הרת עולם" ומבאר כי האדם נברא כחיה פראית שתפקידה להוליד ולפתח את צלם האלוקים שבה מן הכוח אל הפועל. מתוך כך מוארים מהות יום ראש השנה, מעמדם הייחודי של ישראל בדין כממליכי המלך, והמבט השלם שלעתיד לבוא שיתגלה כ"יום שכולו שבת".
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן לכתחילה לפני שיכנס לסוכה שאינה שלו יבקש רשות מבעל הבית או מבעלת הבית
אור החיים על הפרשה כמטר וכטל: עומק לימוד התורה
אור החיים על פרשת האזינו חלק ב'
השיעור עוסק בביאור הפסוק "יערוף כמטר לקחי" על פי פירוש ה"אור החיים", ומנתח את הדימויים של תורה שבכתב ותורה שבעל פה למטר ולטל. בנוסף מודגשת הדרישה מכל אדם למצות את מלוא כוחותיו בלימוד, מתוך כוונה טהורה לקרוא בשם ה' ולגדלו.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס, קס"א
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
