ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- ספריה
- קומי אורי
- כד - דתלשי"ם וט"ו בשבט
- משפחה חברה ומדינה
- חינוך ילדים ותלמידים
- איך מחנכים, משמעת ואהבה
לימוד השיעור מוקדש להצלחת
נריה בן אורה יוכבד
הדתל"ש הראשון המוכר בהיסטוריה היהודית הוא ללא ספק עשיו. "ויגדלו הנערים ויהי עשיו איש יודע ציד איש שדה ויעקב איש תם יושב אוהלים". איך ייתכן ששני אחים תאומים, שחבשו אותו ספסל לימודים וקיבלו חינוך זהה על-ידי אותם הורים ומחנכים, יצאו בגדלותם כל כך שונים ונפרדים?
עיון בדברי גדולי ישראל בפרשה זו יסייע להורים ולמחנכים להבין סוגיה זו ולמנוע את התופעה המצערת של הדתל"שים.
משפט המפתח נמצא בדברי החכם מכל אדם "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה" (משלי כד, ו).
הגר"א בפירושו לספר משלי האריך בפירוש פסוק זה: "כי האדם אי אפשר לו לשבור דרכו, כלומר מזלו שנולד בו, כמו שאמרו (שבת קנו) האי מאן דבצדק יהי גבר צדקן וכו', אלא שנתנה הבחירה ביד האדם שיוכל לאחוז במזלו ולהעמידו כפי שירצה, או צדיק או רשע או בינוני. וכמו שכתוב בשבת שם: האי מאן דבמאדים יהיה גבר אשיד דמא (שופך דמים). אמר רב אשי, אי אומנא (מקיז דם) אי גנבא (לסטים) אי טבחא אי מוהלא. וזכר אלו השלושה לפי מזלו מורה שיהיה שופך דמים, אך בבחירתו יוכל לבחור באלו השלושה, אי מוהלא – והוא צדיק שעושה מצוות, אי טבחא – הוא בינוני, אי לסטים – והוא רשע שופך דמים כמשמעו".
ובזה מפרש הגר"א את טעותו של שמואל, שראה את דוד אדמוני, שנולד במזל מאדים, ושייך לתכונת שפיכות הדמים של עשיו, ולא ידע שאמנם היה אדמוני, אך "עם יפה עינים", שמדעת הסנהדרין הורג, כדרשת חז"ל.
ויכוח עתיק יומין הוא במהות החינוך: האם הוא הטבעת תכונות חדשות ועיצוב דמותו של החניך על-פי הכוונת המחנך, או חשיפה של התכונות הטבועות בנפש, הדרכתן והכוונתן.
דעתו של הגר"א עולה באופן ברור בפירושו לפסוק, כפי שכותב בהמשך: "וזה שנאמר חנוך לנער על פי דרכו – לפי דרך מזלו וטבעו תחנכהו ותדריכהו לעשות מצוות, ואז גם כאשר יזקין לא יסור ממנה, אבל כשאתה מכריחו נגד טבעו, עתה ישמע לך, מיראתו אותך, אבל אחר כך בעת יוסר עולך מעל צוארו, יסור מזה כי אי אפשר לו לשבור מזלו".
"חנוך לנער על פי דרכו" – דרכו הוא. "ובזה דורש הפסוק חינוך אינדבדואלי בהחלט, התכלית של חיי תורה ומצוות היא כללית, אבל הדרכים המובילות אל הרמה הטהורה של קיום התורה והמצוות, מתחלפות לפי תכונותיו וכשרונותיו של החניך, לפי נטיותיו וכוחותיו השכליים והנפשיים, על כן לא כל שיטה מתאימה לכל חניך וחניך" (הרב הירש, יסודות החינוך עמ' נג).
וכך כתב מורנו הרב צבי יהודה קוק זצ"ל, בפתיחת ספרו לנתיבות ישראל: "החינוך של האיש הפרטי, הלא הוא ההוצאה מכח לפועל, מהעלם לגילוי, את הכוחות והכשרונות הנמצאים בנפש הילד בטבעה, או הראויים לפי טבעה להתקבל בה ביותר מתוך ההשפעות החינוכיות השונות. כשגורמי החינוך – ההורים והמורים, הספרות והסביבה של הילד – מותאמים ומכוונים לשכלל כשרונו הטבעי הזה של הילד, ופתוחו בדרכי החיים השונים, אז החינוך הוא מוצלח וטוב. וההיפך, כשכשרונו הטבעי הזה של הילד נעזב, אם לא יפותח ולא ישוכלל, כשגורמי החינוך מכריחים וכופים אותו לצד אחר, המוזר לו לפי טבעו, הרי הוא נעשה גבר לא יוצלח. הצלחת החינוך היא באותה מידה שהוא עומד על עמדתו הראויה ושומר את תפקידו, שהוא מתכוון כלפי הטבע הפנימי, כאשר בראו אלקים, להשלימו, לפתחו ולשכללו, ועל ידי האמצעים הגורמים והמסיעים השונים" (עמ' 2, התרבות הישראלית).
"יש לכוון את החניך בהתאם לדרכו המיוחדת לו בעתיד, ההולמת את התכונות והנטיות הרדומות בעמקי נפשו, וכך לחנך אותו לקראת המטרה הטהורה, האנושית והיהודית כאחת" (רש"ר הירש, פרשת תולדות). המחנך העומד לפני קבוצה של חניכים, ומנסה להכתיב להם דרך אחת, אחידה, לא תצלח דרכו. עליו לדעת שכשם שאין פרצופיהם שווים, כך אין דעותיהם שוות, ואין מידותיהם ותכונותיהם שוות.
כשנפרד יעקב מבניו "לא ראה רק כהנים ומורי הוראה, הנה עומד שם שבט הלויה ושבט המלוכה, שבט הסוחרים, שבט האיכרים ושבט הלוחמים, עמד שם לנגד עיניו העם כולו, על כל סגולותיו הרב גווניות ועל כל דרכי התפתחותו, ואת כולם הוא ברך, 'איש כברכתו ברך אותם', איש איש כסגולותיו המיוחדות לו, כי ברית ה' הכרותה עם אברהם, חפצה באומה בריאה, שלמה ורעננה, מטרתה לבנות חיים שלמים על כל צורותיהם הרב גווניות וכו'" (שם).
דברים חריפים כתב הרב הירש על-פי זה, על כשלון חינוכו של עשיו, ודבריו יכולים לשמש מדריך חינוכי לכל אב ומורה בישראל.
"המושיב את יעקב ועשיו על ספסל לימודים אחד, ובאותם הרגלי חיים מחנך אותם כאחד לחיי לימוד ומחשבה – מובטח לו שאת האחד הוא מקלקל. יעקב ישאב ממעין החכמה בחפץ גובר והולך, ואילו עשיו רק יצפה ליום בו ישליך מאחורי גבו את הספרים הישנים, ויחד איתם תעודת חיים גדולה, שהכיר אותה רק באופן חד צדדי, ובדרך שמעצם טבעו הוא סולד בה. אילו השכילו יצחק ורבקה לכוון את האומץ והכח הרדומים בנפש עשיו, לעבודת ה', כי אז לא היה עשיו גבור ציד אלא גיבור לפני ה', וחרבו של עשיו היתה כורתת ברית עם רוחו של יעקב" (שם).
""ויגדלו הנערים" – ר' לוי אומר משל להדס ועצבונית שהיו גדלים זה על גבי זה, ובין שהגדילו זה נותן ריחו וזה חוחו. כך כל י"ג שנה, שניהם הולכים לבית הספר ושניהם באים מבית הספר, לאחר י"ג שנה, זה הולך לבתי מדרשות וזה הולך לבתי עבודה זרה" (ב"ר סג).
חכמינו הבינו כי שניהם, יעקב ועשיו, היו יכולים להיות שומרי ברית אברהם, אלמלא הבחינו בטבעם השונה מבעוד מועד, בילדותם, והיו מחנכים מלכתחילה את כל אחד מהם לפי טבעו ותכונותיו, בדרכי חינוך שונות המובילות למטרה אחת.
"השיטה האחידה בחינוך ובהוראה, שהשתמשו בה לגבי שני האחים, מבלי להתחשב בהבדלים שבכשרונותיהם ובתכונותיהם, גרמה לאותו ניגוד מוחלט שהיה קיים אצל שני החניכים בדרכי חייהם כאשר גדלו והיו לאנשים. אילו הושם לב בילדותם להבדלי תכונותיהם וכשרונותיהם, אפשר היה לחנך את שניהם – אף כי היו נשארים שונים זה מזה – להיות ראויים שיקבלו על עצמם את ברית אברהם וכו', וכך גרם חינוכו הבלתי מותאם לאופיו, שהזניח עשיו את תפקידה של משפחת אברהם. שכן מילוי התפקיד נתגלה לפני עשיו הילד רק באופן חד צדדי, בלימוד ספרים ובקיום מצוות ביתיות, על כן אמר עשיו לנפשו, כי כשם שאין בו נטייה לצורה זו של התקרבות לתכליתו של אברהם, כך אין לו בכלל אפשרות להגיע לדרגה אנושית נעלה זו, לכן ציפה עשיו הילד בכליון עינים לרגע שבו יוכל לפרוק את עולו של בית המדרש מעל צווארו, להתפרץ החוצה, אל חיי החופש ביער ובשדה, ולנתק עצמו מכל קשר עם בית אברהם ותורתו, אשר נועדה לבעלי תכונות ונטיות אחרות, שלא היו לו" (רש"ר הירש, יסודות החינוך ע"ב).
שנים-עשר בנים, שנים-עשר גוונים
יעקב, בברכו את בניו בסוף ימיו, ראה לפניו שנים-עשר בנים לא בעלי גוון אחד, אלא כל אחד בתכונתו המיוחדת, ועל פי זה ברך אותם "איש איש בהתאם לברכה ההולמת את אופיו, אחרי שתאר את תכונותיהם, ברך אותם בהתאם לכך, בירך כל אחד שיזכה לברכה, תוך שמירת אופיו המיוחד" (רש"ר הירש פרשת תולדות כח). הכרת תכונותיו הפרטיות של הילד, היא דבר שההורים צריכים להיות מודעים אליו. "אין ילד דומה לחברו. אם ההורים אינם יודעים זאת, ומייחסים לילד כוחות שאין לו – החינוך והעמל שהם משיעים לא יהיה מכוון כלל אל אותו ילד. אם ברצוני לחנך ילד, עלי להתבונן ולבדוק מה היא דרכו האישית של הילד הזה עצמו. דבר מובן הוא ששיח הבננה צריך טיפול אחר מאשר עץ התפוח. אם נגדל שיח בננות ועץ תפוחים, ונעניק לשניהם טיפול זהה, לפחות אחד מהם לא יגדל טוב, ואולי שניהם גם יחד לא יצמיחו פרי. כך גם עם ילדים. אני חייב לדעת מהן התכונות האישיות של הילד ולהתחשב בהן" (הרב וולבה, זריעה ובנין בחינוך).
וכך כתב הרב קוק זצ"ל בסגנונו שלו: "האדם כמו שהוא נולד בטבעו הפרוע, 'עיר פרא אדם יולד', צריך הוא להכשר ותיקון בנטיותיו והדרכתו. אמנם ההכשר והתיקון צריך להיות לא להדריכו ההיפוך ממה שהוא עליו מוטבע, כי בזה לא יצליח, כי אם לחקור בחכמה את המטרה השכלית של הנטיות הטבעיות שבו, ולהעמידן במערכת הנהגתן, לא על פי פראותן הטבעית, כי אם על פי המטרה של החכמה והצדק שלמענם נוצרו. נמצא שמי שמסתכל בגריעותן של הנטיות הטבעיות שבאדם כשהן הולכות על פי הטבע הגס, ובעבור זה הוא מתקצף עליהן ולהעביר עליהן את הדרך ולהנהיג את נפשו, או את נפשות זולתו, על פי דרך שכל שהיא הפוכה מהנטיות הטבעיות, וודאי לא יצלח. אמנם גם הטועה ואומר, מאחר שאי אפשר להנהיג את האדם באורח הפוך מטבע נפשו, על כן יבור לו דרך ההגנה רק על פי עצם הטבע של הנטיות הנפשיות כמו שהן, דרך זר כזה הוא רשע כסל ומביא לדרכי מוות, וטוב לפני האלוקים ימלט ממנו, רק צריך להכיר בדעת ובחכמה את אמיתיות הנטיות הטבעיות של האדם ולהעלות אותן שיתנהגו על פי תכונתן, לא מצד הנטיה הטבעית השפלה, כי אם לכוון אותן על פי תכליתן, שתכלית המצאן באדם היא בשביל התעודות המושכלות שלהן. על כן רק אז יתמלאו הנטיות בצביונן האנושי, כשיהיו שתולות על פי דרכי הצדק האלקי והיושר התוריי" (עין אי"ה ברכות פ"ב צח).
והדברים אמורים לאו דווקא בחינוך למידות, אלא לכל הדרישות שדורשים מהחניך ולכל מה שרוצים לקדם את התלמיד, או הבן.
"מכאן עולה דרישה ברורה כלפי ההורים: עליהם להכיר פחות או יותר את התקופות שהילד עובר במהלך הגידול שלו, להתאים את הדרישות ליכלתו של הילד בכל תקופה. אם מפריזים בדרישות כשהילד לא יכול לעמוד בהן, כשהילד עדיין אינו מספיק מבוגר כדי להבין מה רוצים ממנו, יוצא מזה קלקול גדול בחינוך. זריעה כזו לא יכולה להיקלט. הילד לא יכול להתפתח על ידי דבר שהוא לא מבין. הילד צריך להתקדם בשלבים, ולעבור בהדרגה את התקופות השונות של הילדות" (הרב ולבה, זריעה ובנין בחינוך עמ' טו).
על-פי זה יצא המהר"ל מפראג חוצץ נגד המהפכים את סדרי הלימוד: "כאשר היה בדורות הראשנים נתנו גבולים ועתים לחנך נער על פי דרכו, בן חמש למקרא בן עשר למשנה בן ט"ו לתלמוד, והכל כדי לתת לנער משא כאשר יוכל שאת לפי טבעו. ומה שהוא לפי טבעו – מקבל הנער, כמו שסדר השם יתברך אוכל לילד חלב אמו, שהוא דבר מקובל אליו, ולא סדר לו מן המזונות אשר אינם לפי ערכו. והמזונות לפי שהם ערכו מקבל אותם, מגדל את גופו לפי טבעו. ואחר כך מקבל מזונות יותר לפי טבעו, עד אשר גדלו. וכך סדרו והגבילו חכמים את הנער לפי טבעו, בן ה' למקרא. ודבר זה יקבל הנער לפי טבעו, ויגדל את שכלו גם כן. ומה שלמד קבל אותו קבל חזק עד שיגדל יותר. ואז יתחיל המשנה, דבר שהוא לפי ערכו וכו'. וכאשר יקרב למלאכת הקודש – התלמוד, אז יוכל לבנות מגדל ראשו בשמים, לא יפול צרור ארצה, והכל על היסוד הקיים, הוא המשנה שהיא לו יסוד מוסד וכו' ואף כי יזקין וכוחות טבעו יחלשו, אז הדברים שלמד הם יותר מתגברים וכו'. אך הטפשים בארצות אלו, דרכיהם היפך זה וכו'" (גור אריה סוף ואתחנן).
אף הקב"ה אינו בא בטרוניא עם בריותיו, ודרישותיו כלפי כל אחד מתאימות לתכונת נפשו של האדם. וכך מפרש הנצי"ב את הפסוק "שמח בחור בילדותך והלך בדרכי ליבך", וזה לשונו: "לפי שאין הילוך עבודת ה' בתמידות של כל בני אדם שווין. זה עוסק בתורה ועמלה כל היום. וזה פורש עצמו לעבודה. וזה לגמ"ח. והכל לשם שמים. וגם בתורה עצמה אין כל דרך לימוד שווה. וגם במעשה המצות איתא בפרק כל כתבי 'אבוך במאי זהיר טפי', והיה מר זהיר במצות שבת ומר במצות ציצית, וכו'. וכן בגמ"ח אין כל העוסקים שווין בהליכות עולמם. ואם בא אדם לשאול איזהו דרך ישרה שיבור לו בדרך לימודו או במה להיות זהיר טפי, ע"ז אמר קהלת והלך בדרכי לבך, מה שלבו נמשך אחריו. ברור שמזלו חזי כי זה עניין טוב לפי כח נפשו" (במדבר סוף פרשת שלח).
לכל אחד ברית בפני עצמו
בכמה מקומות בפרושו לתורה עוסק הנצי"ב בחלוקתו של עם ישראל לארבעה חלקים, שהם מדרגות שונות בעבודת ה', המתאימות לתכונות הנפש של כל קבוצה, ועל-פי זה מתואמות גם הדרישות מכל קבוצה. "וכל אחד מהם אינו דומה לחברו בשאלת הקב"ה ממנו. ומשום זה כתוב בפרשת ניצבים 'אתם ניצבים היום כולכם... ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם, כל איש ישראל, טפכם נשיכם וכו' לעברך בברית ה' אלקיך וכו''. ולכאורה מה מקרא חסר אילו כתוב אתם ניצבים היום כולכם לעברך, והכל בכלל. אלא בשביל שלכל אחד ברית בפני עצמו, ומה ששואל הקב"ה מזה אינו שואל מזה, וכמעט שאסור לכת השניה".
ובזה מפרש שם הנצי"ב את מה שכתוב בגמרא בשבת: גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני שכינה, "שאין הכוונה שמעלת הכנסת אורחים גדולה מקבלת פני שכינה, שזה דבר שלא ניתן להאמר, אלא שמי שמוכשר לעסוק בצרכי ציבור ובהכנסת אורחים, חייב לעסוק בזה, ואל יעסוק באהבה ובדביקות. ואם כן מה ה' שואל מראשי ישראל – הלא לא אהבה ודבקות, ולא שמירת מצוות עשה, אלא יראה, היינו שיהיה שקוע תמיד ביראת ה' וכו'", ולעומתם, זקני העם ותלמידי החכמים – "עליהם מוטל מצוות אהבת ה' ודבקות הרעיון בו יתברך בכל לב ונפש, ומצוות מעשיות בכל מיני דקדוקים היותר אפשריים וכו'".
"בתוך מסגרת ברית אברהם, יש מקום ותפקיד לכל נטיה ולכל תכונה אנושית. לשם קיום התפקיד הנעלה של עבודת ה' בחיים הפרטיים והציבוריים, דרושים אנשים בעלי אופי שונה ובעלי כשרונות, תכונות ונטיות שונים. כל מי שירצה לעבוד את ה' באמת ובאמונה, לייסד את מלכות השמים עלי אדמות, יפעל בתוך חוגו ובתוך מסגרת פעולתו: בחקלאות, במסחר, בתעשיה, במחקר, במעבדה המדעית, בצבא, בהוראה ובכהונה, וכו'. מי יוכל לשער כיצד עלולה היתה להיות התפתחותינו הלאמית לקראת הקמת מלכות שמים עלי אדמות, אלמלי לא רק קול יעקב, כי אם גם ידי עשיו היו עובדות את ה', אלמלא לא רק העבד, מתוך חולשתו, כי אם גם הגיבור, מתוך גבורתו, היה משתחווה לפני ה', והיה רואה את תפקידו הנעלה בעבודת הא-ל וכו'" (יסודות החינוך עמ' עד-עו).
סיכומם של דברים: "מתפקידו של המחנך הוא, להסתכל היטב בילדנו בשעה שהם עוסקים בפעולה חופשית, ולגלות את התכונה שתקבע את דרכו בעתיד של כל אחד ואחד מהם. המחנך יקבע את הדרך שבה יכין את בעל התכונה וישמור אותו שלא יכשל ולא יגיע למסילת העוון והשקר על ידי שימושו בתכונתו לרעה. אחרי שנקבעה מסילתו של כל אחד ואחד, יש לאמן את החניך בשימוש בתכונותיו הטובות ולהשתלט על גירויים, העלולים להביא אותו לידי השימוש הרע. כל ילד צריך להתאמן גם בשימוש בתכונותיו לטובה וגם בהמנעות משימוש לרעה לרגלי הימצאה של תכונה זו או אחרת או בשל העדרן וכו'. אשרי הילד שהוריו שמו לב לתכונותיו והרגילו אותו בהתמדה שיטתית להסתלק מן הרע ולפנות אל הטוב. הלא ה' יצר את האדם עם תכונותיו ועל כן אין תכונה יכולה להיות טובה או רעה כשהיא לעצמה, כי אם השימוש בה. התכלית שלשמה משתמש האדם בה, והמטרה שקבע לפעולותיו ושהתכונה נותנת לו את האפשרות להשיג אותה, הם יכולים להיות טובים או רעים, על כן "חנוך לנער על פי דרכו", על כן עלינו להכיר היטב את נפשות ילדינו, שנתנו לנו מאת ה', וכך נביא את כל אחד ואחד לידי שימוש בתכונותיו לטובה, ולשמור אותם מפני הרע וכל הכרוך בו. נרגיל אותם בעודם קטנים, להשתמש בתכונותיהם ובכשרונותיהם לקיים את התורה והמצוות ולהתגבר על יצרם תמיד, גם כאשר יהיו מבוגרים. כמאמר החכם מכל אדם: 'גם כי יזקין לא יסור ממנה'" (יסודות החינוך נו).
וכך כתב הרב וולבה זצ"ל בספרו עלי שור ח"א, על דברי הגר"א: "מעיקרי חכמת החינוך הוא לעמוד על טבע הילד וכו', אין ללכת נגד טבעו ותכונות הבנים. עבודת החינוך היא לנצל לטובה את הטבעים והתכונות של הילד. זה מחייב את האבות, לעמוד על תכונות בניהם, בכדי שידעו כיצד לכוון את חינוכם, כי אי אפשר לחנך את כל הבנים על מתכונת אחת – עבודה גדולה ועצומה! וכשם שאי אפשר לשבור תכונות טבעיות, כך אי אפשר לדלג על תקופות התפתחותו של הבן. לשווא טורחות אמהות זריזות להרגיל את הבנים בדברים שמצד גילם טרם בא הזמן שיוכלו לעמוד בהם, כי אפילו אם הן מצליחות – ספק אם לא גרמו נזק לילד. דעו! כל תביעה שלא לפי גיל הילד, עלולה להכות פצע נפשי בליבו הרך, פצע העתיד להשפיע באופן מדאיג על כל התפתחותו ואופיו בצורת פחדים, עצבנות, וחוסר עצמאות בגיל שדרושה עצמאות" (דברים אלו אמורים גם כלפי דברים פשוטים כמו נקיות, ישיבה מסודרת ליד השולחן וכדו', שהאימהות רגילות לדרוש מהילדים כמה שנים לפני הזמן הנכון).
חז"ל טרחו לקבוע את שלבי החינוך בהתאם לכל גיל:
"משעה שהבן יודע לדבר למדהו 'תורה ציווה לנו משה'" (ספרי עקב).
"מכניסין את התינוקות להתלמד כבן שש כבן שבע" (רמב"ם פרק ב' מהלכות ת"ת).
"באושא התקינו שיהא אדם מתגלגל עם בנו עד שתים עשרה שנה, מכאן ואילך יורד עמו לחייו" (כתובות נ ע"א).
וכן בעניין מצוות תוכחה, כתב המאירי (קדושין ל ע"א):
"לעולם יהא אדם נותן לב תמיד להשגיח על עניני הבנים ולהתמיד בתוכחתם, בין גדולים בין קטנים. ומכל מקום הזמן הראוי להשתדל בתוכחת עד תכלית, הוא משעה שהדעת מלבלב ויוצא עד שיעשה פרי והוא משתסרי עד עשרים וארבע, שקודם שתסרי אין לו דעת כל כך לקבל ואחר עשרים וארבע אינו נשמע כל כך. מכל מקום תהא תוכחתו והדרכתו בזמנים אלו מזמנת לו תמיד בענין הבן".
"אשרי לאבות שהצליחו בחינוכם להחזיק קשר פנימי כה הדוק עם הבנים, שכשהם בני שש עשרה ויותר, יהיו נתונים להשפעתם ויקבלו תוכחתם" (עלי שור עמ' רסג).
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עוצמת התפילה והרצון המעלה הכל
חלק ג' פסקה כ"ד , כ"ה
השיעור עוסק בתפילה כביטוי לכמיהת כל הבריאה אל מקורה האלוקי, כאשר האדם מרכז בתוכו את שאיפות היקום כולו ומעלה אותן. דרך כוח הרצון והדבקות, התפילה מתגלה כפעולה ממשית במציאות המחברת את העולם למקור הברכה והחיים.
יומא אכילת מאכלים שאינם ראויים ביום הכיפורים
יומא דף פ"א
השיעור עוסק בדין מי שאכל או שתה דברים שאינם ראויים ביום הכיפורים, מתוך עיון בסוגיית המשנה בדף פ"א ובמחלוקת על שתיית חומץ. דרך בירור מחלוקת הרמב"ם, הטור, הראבי"ה והגר"א, נבחנים יסוד איסור אכילה לעומת חובת העינוי, וכן שאלת פטור אכילה שלא כדרך הנאתה.
ענינו של ראש השנה מלידת חיה להולדת אדם
השיעור מעמיק בביטוי "היום הרת עולם" ומבאר כי האדם נברא כחיה פראית שתפקידה להוליד ולפתח את צלם האלוקים שבה מן הכוח אל הפועל. מתוך כך מוארים מהות יום ראש השנה, מעמדם הייחודי של ישראל בדין כממליכי המלך, והמבט השלם שלעתיד לבוא שיתגלה כ"יום שכולו שבת".
אור החיים על הפרשה כמטר וכטל: עומק לימוד התורה
אור החיים על פרשת האזינו חלק ב'
השיעור עוסק בביאור הפסוק "יערוף כמטר לקחי" על פי פירוש ה"אור החיים", ומנתח את הדימויים של תורה שבכתב ותורה שבעל פה למטר ולטל. בנוסף מודגשת הדרישה מכל אדם למצות את מלוא כוחותיו בלימוד, מתוך כוונה טהורה לקרוא בשם ה' ולגדלו.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס, קס"א
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
רביבים שש השאלות ששואלים אדם בדין
לקראת ראש השנה ראוי להבין את השאלות ששואלים אדם בעומדו לפני בית דין של מעלה | תורה, עבודה, ישועה – שש השאלות מקיפות את חייו ושליחותו של היהודי בעולם, ובתנאי שלכל זה קודמת יראת ה' | ומדוע מרבים כל כך בשבחים בתפילת ראש השנה?
ראש השנה ראש השנה – נאחז בסבך בקרניו
מה היה לו לאיל להאחז בסבך כאילו דוקא הסבך מציל אותו ומדוע הוא חילופו של יצחק אבינו ואיך כל זה קשור לכפרת השופר
אור החיים על הפרשה סוד האזנת השמיים והארץ
אור החיים על פרשת האזינו חלק א'
השיעור מעמיק בביאור ה"אור החיים" לפסוק "האזינו השמים... ותשמע הארץ", ומיישב שורת דיוקים לשוניים באמצעות היחס שבין קרבה וריחוק. דרך כך מתבררים רבדים פנימיים באדם – בין נשמה לגוף, בין מנהיגים לפשוטי העם, ובין חובת התורה לצורכי הפרנסה.
מאמר שלישי מדרגת החסיד וראיית המלאכים
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק במדרגתו הרוחנית של ה'חסיד' בספר הכוזרי, החווה השגחה אלוהית מתמדת ומודעות עמוקה לבורא בכל תנועה ודיבור. מתוך כך נידונה המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן ולריה"ל סביב ממשות ההתגלות של מלאכים בעולם והשגתם על ידי יחידי סגולה.
ערב אבות ובנים - אלול תשפ"ו מביכורים לאחדות: כוחה של ערבות
השיעור עוסק בחובת לימוד התורה לדורות הבאים ובהכרת הטוב העולה ממצוות ביכורים, הן על השפע הגשמי והן על הזכות הרוחנית. מתוך כך הוא מעמיק בעקרון הערבות ההדדית של עם ישראל כגוף אחד, המהווה מפתח לניצחון ולזכייה בדין לקראת ראש השנה.
ערב אבות ובנים - אלול תשפ"ו תקיעת שופר בשבת
השיעור עוסק בדין תקיעת שופר כשראש השנה חל בשבת, תוך בחינת יסודות האיסור וההבדלים בין גישת הבבלי (גזירת חכמים) לירושלמי (פטור מדאורייתא). בהמשך נסקרים היתר התקיעה בפני בית דין, שיטת הרי"ף, והפולמוס ההיסטורי הסוער בירושלים סביב ניסיונו של הרב עקיבא יוסף שלזינגר לחדש את המנהג.
ערב אבות ובנים - אלול תשפ"ו איזון הרוח מול קידמת החומר
הרב ד"ר יוחנן קאפח בשיעור העוסק בצורך להעמיק ברוחניות ובתורה כמשקל נגד להתפתחות הטכנולוגית והחומרית של העולם, תוך שימוש בכלים מודרניים כדי לייעל ולהעמיק את הלימוד. דרך דוגמאות כגון ריבוי תקיעות השופר והתפתחות אמירת הקדיש, מודגש כיצד עם ישראל מוסיף ומחבב את המצוות מתוך אהבה ולא מתוך עול.
אורות התשובה - הרב הראל כהן הדרכה מעשית בהרהור תשובה
אורות התשובה פרק ז, ה1 ו'
הרהור תשובה הוא הגרעין שממנו צומחת התשובה, ואסור לנו לזלזל בזה. בהמשך הרב ממלמד אותנו על הגישה הבריאה אל התשובה שצריכה להיות בשמחה!
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א אנשי הקודש בתחיית האומה
אורות התחיה -פסקה ג',ד'
השיעור עוסק במתח שבין העיסוק המעשי בבניין האומה וארץ ישראל לבין השמירה על הגובה והעומק הרוחני שלה. דרך תורתו של הראי"ה קוק, מובהר כי קיומם של גדולי תורה וחסידי עליון הוא שמאפשר לעם לפעול במרחב החומרי והלאומי בביטחון וללא חשש מירידה רוחנית.
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש ראש השנה
תרועת ראש השנה היא יללה או גניחה, והרי נאמר בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ יְ-הֹוָה. וכי פירושו הוא לילל או לגנוח לפני המלך ה'. מדוע תוקעים תשר"ת ולא תרש"ת. מה הטעם כשמזכירים זכות אבות מהפכים הסדר ומזכירים קודם את יעקב ואח"כ את יצחק ואברהם. אמר הקב"ה לאדם זה סימן לבניך כשם שעמדת לפני בדין היום הזה ויצאת בדימוס כך עתידין בניך לעמוד לפני בדין ביום זה ויוצאין לפני בדימוס . והלא נתקלל וגורש מגן עדן, ונקנסה עליו מיתה? ואיך אמר שיצא בדימוס שהוא פטור גמור?
