^ 1 ביחס להלכה זו מובאת ברמ"א קולא - "הגה: ויש אומרים דוקא מי שרגיל בהם, כגון המלכים שעומדים ושוכבים בכלי שיר או בבית המשתה (טור), ואסור לשומעם מפני החורבן; ואפילו שיר בפה על היין, אסורה שנאמר: בשיר לא ישתו יין (ישעיה כד, ט) וכבר נהגו כל ישראל לומר דברי תשבחות או שיר של הודאות וזכרון חסדי הקדוש ברוך הוא, על היין. הגה: וכן לצורך מצוה, כגון, בבית חתן וכלה, הכל שרי (תוספות וסמ"ג והגהות מיימוני).
^ 2 הנבואה אמנם הסתלקה בתקופת עזרא הסופר, כשבעים שנה אחרי חרבן בית המקדש, אלא שניתן לראות שקיומה בימי חגי זכריה ומלאכי קשור לעובדה שנביאים אלו דברו על תקומת ישראל וחזרתם לארצם במונחים של הגאולה האחרונה שבה מתחדשת מלכות דוד, חוזרת השכינה, וממילא גם הנבואה לא נפסקה. ברגע שחזרו לארץ רק ארבעים ושניים אלף, וגם הם לא היו מצדיקי הדור, התברר שהמהלך הוא אחר וממילא פסקה הנבואה.
^ 3 מציאות של שכינה ונבואה איפשרה ליחיד לבקש את דבר ה' גם ביחס לענייניו הפרטיים, כפי שראינו בשמואל - שהולכים אליו שאול ונערו, וכפי שמצאנו באלישע.
^ 4 הגבול מיצר ומצמצם את המרחבים שבהם האדם נתון. "מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה".
^ 5 לשון צער ובעייה.
^ 6 יש מקום לבחון את התהליך העובר על נשמתו של המת במהלך ימים אלו, עד כמה ישנה הקבלה בין דיני אבילות לבין תהליך זה.
^ 7 ואולי מתו מוטל לפניו בכניסה לתשעה באב, ובט' באב בעצמו יש כבר בחינה מסוימת של מנוחת הנפש בהתייחסות בונה אל החורבן ולא כשל מת שעדיין לא הובא אל הקבורה, וגורם לטרדת נפש ואי יכולת לפעול ולתקן.
^ 8 כבר בפסוקים ניכר הבדל מהותי שבין הלוחות הראשונים ללוחות השניים: "והלחת מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלחת" (שמות לב, טז). גם הלוחות - הכלים, וגם הכתיבה, שניהם מעשה אלקים המה.
חז"ל ראו בציור זה משל למהותם של הלוחות. האבן עליה חקוק הדיבור מסמלת את הכלים של העולם הזה שתפקידם הוא לקלוט את הדיבור האלוקי - להופיע אותו בעולם ובמציאות. הלוחות יכולים לסמל גם את ליבו של האדם אשר בו אמורה התורה להיחקק. אלא שבלוחות הראשונים תורה ניתנת מן השמים ללא הכנה אנושית, וגם האבן - הכלי, ניתן כמות שהוא בשלמותו האלוקית ועליו חרות "מכתב אלוקים".
"והלוחות מעשה אלהים המה חרות על הלוחות, מהו חרות, ר' יהודה ור' ירמיה ורבנן, ר' יהודה אומר אל תקרי חרות אלא חירות מן גליות, ר' נחמיה אומר חירות ממלאך המות, ורבותינו אומרים חירות מן היסורין" (שמות רבה פרשה מא).
מדרש זה מתאר את סגולותם של הלוחות הראשונים, שבהם הייתה גנוזה יכולת של תיקון משמעותי מאד לעולם, ואולי אף בהחזרתו אל מצבו הראשוני - למדרגתה שקדמה לחטאו של האדם הראשון.
^ 9 מעין השאלה שעליה נשאל אדם כאשר מגיע לבית דין של מעלה - האם קבע עתים לתורה. האדם אינו נשאל האם למד אלא האם קבע את למודו. הסיבה - הקביעות מבטאת את עומק השייכות של האדם אל הדבר. לימוד שלא בקביעות פירושו לימוד שכל מיני אירועים מזדמנים כוחם יפה לדחותו, ובמילים אחרות - ארעיותו של הלימוד מצביעה על עראיותו של הדבר גם בנפש האדם.
^ 10 עיין במלכים א פרק ח' בתפילת שלמה.