ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- מכות
"אין העדים נעשין זוממים עד שיזימו את עצמן, כיצד? אמרו מעידין אנו באיש פלוני שהרג את הנפש. אמרו להם היאך אתם מעידין שהרי נהרג זה או הורג זה היה עמנו אותו היום במקום פלוני - אין אלו זוממין, אבל אמרו להם היאך אתם מעידין שהרי אתם הייתם עמנו אותו היום במקום פלוני - הרי אלו זוממין ונהרגין על פיהם".
בפירוש הר"ח הובאו שני הסברים לדין "עד שיזימו את עצמן" וז"ל:
"ראינו לרבותינו הגאונים ז"ל 1 כי פירשו עד שיזומו עצמן- עד שיחרישו ולא יכחישו המוזמין את המזימין (פירוש כוונתם הוא שיזימו קאי על עצמן של מוזמים שהם נעשים מוזמים אך ורק בתנאי שיזימו את עצמם בזה שישתקו לדברי המזימים אותם ואין צ"ל כשיודו לדבריהם) ואנו קבלנו עד שיזימו את עצמן היינו עד שיזימו העדים (=המזימים) עצמן (=של זוממים) ויאמרו להן אתם הייתם עמנו במקום פלוני באותו היום שהעדתם שהרג פלוני את פלוני ואותו המקום צריך להיות רחוק מן המקום שהעידו ב' העדים הללו, הלא תראה משנתינו דתני אין העדים נעשין זוממין עד שיזימו את עצמן מפרש כיצד מעידנו בפלוני שהרג את הנפש במקום פלוני וכו' אמרו להם וכו' אבל אמרו להם היאך אתם מעידין... והלא אותו היום הייתם עמנו הרי אלו זוממין ונהרגים על פיהן", עכ"ל.
הר"ח מקשה על דברי רב האי גאון שלכאורה לפירושו אין קשר בין הדין הראשון במשנה לבין הדין השני, וניסו האחרונים 2 ליישב בדרכים שונות כיצד יפרש רב האי את המלה 'כיצד' שבמשנה.
מבואר משיטת רב האי, שכ"ז שהעדים המוזמים לא יודו לדברי העדים המזימים אותם, לא יהיו העדים המזימים נאמנים להזימם, לבטל עדותן ולעונשן, ואם כך הוא דבר, יש להבין, מה תועלת יש בהודאתן של המוזמים, והלא קיימא לן דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד? ומאידך אם בכל אופן ישנה אפשרות לחזור ולהודות לדברי הכת המזמת שכן שונה הדין של העד החוזר בו מעצמו, שאז לא נתנה לו התורה אפשרות לבטל עדותו, אבל במצב שכבר הועד נגדו ע"י כת אחרת, ויתכן שעדותו בעצם כבר מבוטלת רק שאנחנו מעצמנו איננו יודעים למי משתי הכתות להאמין, במצב זה נתנה התורה אפשרות לעד לחזור בו מעדותו כי יתכן שהיא מבוטלת. וקשה, אם כך הוא הדבר מה הטעם לחלק בין הכחשה להזמה, והלא גם בהכחשה למעשה הוכחשה עדותו רק שבי"ד אינם יודעים למי להאמין ותועיל חזרתו, ובמשנתינו להדיא חילקו בין הכחשה להזמה ומבואר שאפילו יחזור בו להודות לדברי המכחישים לא תועיל חזרתו?
ונראה שיש לחלק בין חזרת הכת להודות לדברי המכחישים אותם ובין חזרת הכת להודות לדברי המזימים אותם, שכן הכחשה הוא כאמור ויכוח על תוכן העדות ממש וכלשון הרמב"ם: "זאת אומרת היה דבר זה, וזאת אומרת לא היה, או יבוא מכלל דבריה שלא היה..." (פי"ח מהל' עדות ה"ב). נמצא שעדים, שמודים לדברי המכחישים אותם, חוזרים בהם ממה שאמרו ממש, שכן מקודם העידו שהיתה הלוואה, ועכשיו נגד עדותן ממש מנסים לומר שלא היתה הלוואה, וע"ז גזרה התורה שכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, ואין ביכולתו להגיד הגדה חדשה סותרת את תוכן עדותו.
לעומת זאת בהזמה אין ויכוח בין העדים על תוכן העדות, ויתכן אכן שהמקרה קרה. כל מה שמנסים המזימים לטעון הוא, שאין תקפות הלכתית לעדות, כיון שהעדים לא ראו אותה, ולפ"ז אם המוזמים חוזרים בהם להודות לדברי המזימים אין דבריהם נגד תוכן עדותם הקודם, שכן הם אינם חוזרים בהם לטעון שלא היתה הלוואה, כפי שהעידו מקודם, רק הם טוענים טענה חדשה שאין תוקף לעדותם בדבר ההלוואה מכיוון שהם לא ראו אותה ונמצא שאינם אומרים בפועל הגדה חדשה נגד הגדתם הקודמת, ולכן כאן נתנה להם התורה אפשרות לחזור ולהודות לדברי המזימים. אמנם כ"ז שלא הוזמו אם יחזרו בהם ויטענו שאין לעדותם תוקף, לא יאמנו דבריהם האחרונים כמו שמבואר להדיא בגמ' כתובות י"ח ע"ב שאינם נאמנים לומר קטנים היינו, פסולי עדות היינו בזמן שכתב ידם יוצא ממקום אחר. שכן מכיון שלא רצתה תורה שעד יוכל לחזור בו מעדותו, חסמה בפניו גם את האפשרות לבטל את תקפותה של עדותו למרות שלא ביטל את תוכנה, אבל זאת כבר הרחבה של הדין הראשון, והרחבה זו לדעת רב האי לא נאמרה במצב שהוא חוזר להודות לדברי הכת המזמת.
ומעתה נתבארו דברי המשנה בצורה אחידה "אין העדים נעשים זוממים עד שיזימו את עצמן.." (רק כך נבטל את עדות הראשונים ע"י שהודו לאחרונים וע"כ שאלה המשנה) כיצד? (יתכן שיחזרו בהם להודות לדברי המזימים והלא קימ"ל שכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד) מעידים אנו... (והתירוץ הוא שזה אכן תלוי, שבהכחשה לא יוכלו לחזור בהם וממילא לא יתקיים הכלל של עד שיזימו את עצמם ובהזמה יוכלו לחזור בהם).
נצטרך לפ"ז לחדש לדעת רב האי, שעדים שיבואו להעיד על שטר מקוים ממקום אחר שהעדים החתומים בו היו קטנים או קרובים ויחזרו עדי השטר עצמם להודות לדברי הפוסלים אותם שלא ידון את הדבר כתרי ותרי כמסקנת הגמ' בכתובות בדף כ' אלא השטר יפסל ונקרע אותו, שכן במצב זה חוזרים בהם העדים להודות לדברי פוסליהם לא בתוכן העדות אלא בתוקפה. ואכן לכאורה מצינו דעה כזאת בראשונים בסוגיא הנ"ל בכתובות.
גרסינן בכתובות (יט, ב): " ת"ר שנים החתומים על השטר ומתו, ובאו שנים מן השוק ואמרו ידענו שכתב ידם הוא אבל אנוסים היו, קטנים היו, פסולי עדות היו, הרי אלו נאמנים, ואם יש עדים שכתב ידם הוא זה או שהיה כתב ידם יוצא ממקום אחר משטר שקרא עליו ערער והוחזק בבי"ד אין אלו נאמנים (ושאלה הגמרא על סיפא דברייתא) ומגבינן ביה כבשטרא מעליא ואמאי תרי ותרי נינהו? (ותרצה למסקנת הסוגיא) אלא אמר רב נחמן אוקי תרי להדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה... (והיינו שבניגוד לרישא שבה נאמנים הפוסלים וקורעים את השטר, בסיפא בי"ד לא קורעים ולא מגבים).
ושאלו שם בתוספות ד"ה "אלא אמר רב נחמן" וז"ל: "ואם תאמר ולרב נחמן אמאי לא מגבינן ביה בשטרא, הא סבר רב נחמן כרב הונא בשני כתי עדים המכחישות זא"ז דכל אחת באה בפ"ע ומעידה אע"ג דלפי עדות כל אחת חברתה פסולה לכל עדויות, הכא נמי כיון שאין מכחישין אותן לומר שלא לוה כלום אלא אומרים אינכם נאמנים בדבר זה דפסולין הייתם ליתכשרו ואמאי לא מגבינן ביה בשטר?... ורשב"א אומר דהכא לא מוקמינן להוא אחזקה (כמו במקרה של רב הונא שכל כת באה בפני עצמה ומעידה, בגלל שמוקמינן כל כת על חזקתה) כדאמר לעיל (בנסיון תירוץ קודם של רב ששת שם בסוגיא ואינו קשור לענינינו), משום דאילו הוו קמן דלמא הוו מודו" עכ"ל התוספות.
ולכאורה תמוהים דבריו של הרשב"א, שכן מה בכך שיחזרו עדי השטר להודות לדברי פוסלי השטר, והלא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד? ולפי שיטת רב האי דלעיל הדברים מוסברים, שכן תוכן דברי הפוסלים מתרכז בענייני תקפות העדות ולא בתוכנה, ובמצב זה לא נאמרה ההלכה שלא יוכלו לחזור ולהודות לדברי פוסליהם.
ולא שייך לבוא ולשאול, שאם כך נחדש במצב זה עונש הזמה, שכן מה שענשה התורה את העדים הזוממים הוא על עדות שקר שהעידו, שמי שלא ראה נחשב כמשקר כשמעיד עדות על חברו, אבל קרוב או פסול שראה, רק שעדותו לא תקפה, לא החמירה עליו התורה כ"כ, שאין זאת עדות שקר.
ושמא יש למצוא סמך לחילוק זה שבין שני מצבי החזרה מהעדות בדברי רב נחמן שאמר: "אמנה היו דברינו אין נאמנים; מודעא היו דברינו נאמנים" (ב"ב מח, ב; מט, א; וכן כתובות יט, ב). ודקדק הרשב"ם שם בד"ה "אין נאמנים", שודאי רב נחמן מיירי בכה"ג שאין כתב ידם יוצא ממקום אחר, דאי לאו הכי הרי פשיטא שאינם נאמנים (וכן דקדקו דבר זה שם בתוד"ה "אמר רב נחמן"), ואעפ"כ לא מועיל להם הפה שאסר הוא הפה שהתיר לבטל את עדותם הקודמת, ונתן הרשב"ם לכך טעם שם בא"ד וז"ל: "דמאחר בשהודו שברשות נכתב, הרי חתימת השטר כאילו העידו בבי"ד כל מה שכתוב בשטר שהלוהו מלוה ללוה וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד..." והוא לכאורה דבר פלא, וכי חולק רב נחמן על המש' (כתובות יח, ב) שלמדה אותנו שנאמנים לומר אנוסים היינו, קטנים היינו, פס"ע היינו, בזמן שאין כתב ידם יוצא ממקום אחר. ומבואר שם ממהלך הסוגיא שהפה שאסר "מתגבר" על הבעיה של כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד? אלא על כרחנו לחלק בין נסיון חזרה מתוכן העדות שלא יצלח, ואפילו באמצעות הפה שאסר, שאין עד נאמן לומר שהעיד רק שתוכן עדותו אינו נכון, אבל במצב שרק מבטל תקפות העדות (כגון שאומר קטנים היינו) נאמן ע"י הפה שאסר לומר שמה שאמר אתמול היה רק אמירה ולא הגדת עדות כשרה 3 .
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
שמונה פרקים לרמב"ם מכוח המדמה אל האמת הפנימית
שיעור 3
השיעור עוסק באבחנה של הרמב"ם בין כוחות הנפש ובתעתועי "כוח המדמה", הנוטה להשוות בין דברים בעלי דמיון חיצוני אך בעלי מהות שונה לחלוטין. דרך עקרון זה וההבנה של "עולם הפוך", מוסבר כיצד השקר והדמיון של המציאות והתקשורת מסתירים את האמת העמוקה – מהגדרת האדם ועד לזכות על ארץ ישראל.
ענינו של ראש השנה שבת, ראש השנה, ומה עם ראש חודש?
כשראש השנה חל בשבת נפגשים שלושה מועדים במקביל, אך באופן מפתיע – ראש חודש נעלם לחלוטין מנוסח התפילה. המאמר חושף את הסוד שמאחורי ההעלמה הזו, ומגלה מדוע ביום הדין עדיף "להשתיק את הקטרוג" ולהתמקד בהמלכה ולא בחטאים
יסודות הש"ס הקדמה לכללי ספיקות בממון
בבא מציעא ב
הגדרת הספק אינה חוסר ידיעה גרידא, אלא חוסר ידיעה שיש בה ריעותא, או 'דררא דממונא'. הבחנה בין דררא דממונא למוחזקות, שבדרך כלל שתיהן הנהגות ולא ראיות, והיחס בין בירור להנהגה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכוח הרהור התשובה למימושה
אורות התשובה פרק ז, ב-ה
הרב מרחיב על כך שיש קול אלוקי באדם שקורא לו לחזור בתשובה אל ה' יתברך, וכאשר אדם מהרהר בתשובה הוא בעצם מצליח לשמוע את הקול הזה, ותפקידו להוציא מן הכוח אל הפועל את הרצון הזה להתקרב אל ה' במעשים, ואומר הרב 'ולפי גדלה של התשובה כך היא מידת החרות שלה'.
רביבים קביעות עיתים לתורה
הדרכת התורה לכלל ישראל, לעבוד בששת ימי המעשה רוב היום ולקבוע עיתים לתורה בבוקר ובערב | ההדרכה הראויה לתלמידי החכמים הייתה, לשלב עבודה יחד עם לימוד התורה | המצווה ללמוד תורה יומם ולילה מתקיימת בשבתות ובחגים | על ידי לימוד זה הקבוע בכל יום, נחשבים כלומדים כל היום כולו | בשעות שאדם צריך לעסוק בהן בתורה, עליו להיזהר מאד שלא לבטל תורה
יומא מצוות חינוך הבנים - חינוך לשעות
השיעור עוסק בדיני האכלת קטנים וחולים ביום הכיפורים, ובוחן האם מותר להאכילם גם מעבר לצורך המינימלי של פיקוח נפש. בעקבות פסק הרמ"א והשגת ה'מנחת חינוך', הרב מנתח האם חובת התענית היא רציפה בכל רגע או מהווה מציאות יומית כוללת שברגע שהופרה פוקע איסורה. במקביל, נבחנת מהותה של מצוות החינוך – האם תכליתה הרגל לקיום מצוות בעתיד או חיוב עכשווי על מעשה המצווה, תוך השלכות מעשיות לשאלות חינוכיות שונות.
ענינו של ראש השנה עבודת ראש השנה מתוך אהבה
הרב בוחן את יסוד המצוות של ראש השנה ומסביר כיצד קיומן מתוך שמחה, חיבוב ודבקות מעורר את האהבה והרחמים של הקב"ה כלפינו בדין. דרך דברי חז"ל והראשונים על תפילות היום ותקיעת שופר, מודגש שהמבחן האמיתי של האדם הוא בעשייה שמעבר לחיוב הבסיסי ומתוך רצון פנימי עמוק.
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת ניצבים וילך
עַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה. - למה כתיב אֶת הַשִּׁירָה. הול"ל אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת. מה הטעם שאין מברכים את חודש תשרי בברכת החודש שבת מברכין. וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה. הטעם דכתיב וַיַּשְׁלִכֵם ל' רבתי. ומדוע כתיב חסר י'. ומדוע לא כתיב 'אל ארצות אחרות' בלשון רבים.
שיעורים בספר יהושע מבית המדרש להנהגת הארץ
יהושע פרק א'
השיעור עוסק במעברו של יהושע בן נון מחיי בית המדרש והתלות במשה אל עבר הנהגת עם ישראל וכיבוש הארץ. דרך מושגים כמו "לא ימוש" ו"חזק ואמץ", מוסבר כיצד המעבר לעשייה מעשית ומלחמה אינו ניתוק מהתורה, אלא הופעתה בשלמות בתוך מציאות החיים.
מאמר שלישי מדרגת החסיד וסוד ההשגחה התמידית
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק בביאור ספר הכוזרי ומזמור קל"ט בתהילים, תוך העמקה בהכרה שהבורא מחיה ומפעיל כל תנועה ואיבר באדם בכל רגע ורגע. מתוך כך מוארת מעלת ה'חסיד' החי בדבקות עליונה, ולצד זאת נשזרות תובנות על סבלנותו האינסופית של הבורא, מידות הרחמים וספרי המהר"ל.
אורות ארץ ישראל - הרב אליהו ברין סוד הגלות ותחיית ארץ ישראל
אורות ארץ ישראל א' - ג'
השיעור עוסק במשמעות הרוחנית של היציאה לגלות ככור היתוך לבירור וזיכוך כוחות החיים הישראליים והאוניברסליים. מתוך כך, מובהר תהליך הגאולה והשיבה לארץ ישראל כתנועה פנימית ועמוקה של תחייה לאומית ורוחנית שאינה מותנית מראש בתשובה שלמה.
מידות הראי"ה המצוות כציורי האמונה המעשיים
אמונה כ"א -כ"ב
השיעור עוסק בצורך המהותי של האדם באידיאל אלוקי עליון המעניק משמעות וחיות פנימית לחייו. מתוך כך מוסבר כיצד המצוות והמנהגים משמשים כביטוי מעשי וציור גשמי שמוריד את רעיונות האמונה הגבוהים אל מציאות החיים.
לנתיבות ישראל עומק השופר: זיכרון, חירות והמלכה
לנתיבות ישראל א' , מאמר נ"א
השיעור עוסק במשמעות הפנימית של ראש השנה ומצוות השופר כחיבור בין יראה, חירות אמתית וזיכרון לפני השם. דרך דמותו של דוד המלך ונשמת כלל ישראל, מוסבר כיצד השאיפה לקרבת אלוקים והמלכת הבורא מעניקות חיות ומשמעות לכל רבדי המציאות.
