ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- ארץ אגדה
- ר' חנינא בן דוסא
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
אשר בן חיים
"רבי חנינא בן דוסא היו לו אותן העיזים. אמרו לו שהן גורמות הפסד לאנשים. אמר לאלו שפנו אליו: אם הן גורמות הפסד לאנשים יאכלו אותן דובים; ואם לא - כל אחת מהן תביא בסוף היום דוב בקרניה. בסוף היום, הביאה כל אחת ואחת דוב בקרניה. ... ורבי חנינא בן דוסא מהיכן היו לו עזים והרי עני היה? ועוד, הרי אמרו חכמים: אין מגדלים בהמה דקה בארץ ישראל! אמר רב פנחס: מעשה ועבר אדם אחד על פתח ביתו והניח שם תרנגולים, ומצאתן אשתו של רבי חנינא בן דוסא, ואמר לה: אל תאכלי מביציהן. והרבו ביצים ותרנגולים, והיו מצערים אותם; ומכרן וקנה בדמיהן עזים. פעם אחת עבר אותו אדם שאבדו ממנו התרנגולים, ואמר לחבירו: בכאן הנחתי התרנגולים שלי. שמע רבי חנינא, אמר לו: יש לך בהן סימן? - אמר לו: הן. נתן לו סימן ונטל את העיזים, והן הן העיזים שהביאו דובים בקרניהם."
חכמים אסרו לגדל בהמה דקה (כגון עיזים) במקומות יישוב מפני שבעליהן לא היו שומרים עליהן כראוי והן היו מזיקות לשדות של אנשים אחרים. סוגיית התלמוד שאלה מדוע רבי חנינא בן דוסא עובר על האיסור הזה, וענתה שמי שמגדל בהמות של אחרים אינו עובר על האיסור (מפני שאדם אינו חשוד לחטוא עבור אחרים). אלא שהתשובה נותרה עמומה. אם רבי חנינא היה מוסר את העיזים לרועה זר, הוא לא היה עובר על האיסור גם אם העיזים היו שלו. ואם רבי חנינא עצמו היה הרועה, מדוע ההאשמה לא הופנתה אליו כמי שמתרשל במלאכתו? מדוע מתייחסים אל העיזים כאל דמויות אנושיות ומאשימים דווקא אותן?!
חסידים ובהמה דקה
שאלה דומה מתעוררת במעשה נוסף בחסיד שמגדל בהמה-דקה, וזו לשונו (תוספתא בבא קמא, ליברמן, ח, יג):
"כל האשכולות (אנשים שהכל נמצא בם - תורה ויראת חטא וגמילות חסדים; רש"י) שעמדו להן לישראל - משמת משה עד שעמד יוסה בן יועזר איש צרדה ויוסף בן יוחנן איש ירושלם - אי אפשר ליתן בהן דופי. משמת יוסה בן יועזר איש צרדה ויוסף בן יוחנן איש ירושלם ועד שעמד רבי יהודה בן בבא אפשר ליתן בהן דופי. אמרו עליו על רבי יהודה בן בבא שהיו כל מעשיו לשם שמים אלא שגידל בהמה דקה. כך היה פעם אחת חלה נכנס רופא אצלו אמר לו אין לך רפואה אלא חלב רותח. לקח לו עז וקשרה בכרעי המטה והיה יונק ממנה חלב רותח (מפני) שהיה גונח. פעם אחת בקשו חכמים ליכנס אצלו, אמרו היאך נכנס אצלו שליסטים עמו בבית. וכשמת דקדקו חכמים במעשיו ולא מצאו בו אלא אותו עוון, אף הוא אמר בשעת מיתתו יודע אני שאין בידי עוון אלא זה בלבד שעברתי על דברי חבירי."
ספור זה גם הוא עמום ביותר. אם רבי יהודה בן בבא עצמו מודה שגידול בהמה דקה לצרכי רפואה נחשב לעוון אפילו כשהיא קשורה לרגלי המיטה - היאך אינו חושש שימצא בו העוון הזה? והתוספתא עצמה אינה מובנת כלל-וכלל, היאך ניתן לומר על אדם כזה - שאי אפשר לתת בו דופי?!
הכפילות שיש בהתייחסות חז"ל לגידול בהמה דקה ע"י רבי יהודה בן בבא וע"י רבי חנינא בן דוסא היא דרכם לרמז לנו שבסיפורי מעשים אלו יש רובד נוסף שבו נמצא עיקרה של העלילה, ואליו צריך להעפיל.
אדם ובהמה
לפי ההסבר שאציע כאן המעשים הללו הם מעין משל, הדן בנושא אחר לגמרי - מחלוקת שקיימת בקרב חכמי ישראל האם מותר לקבל תמיכה כדי להיות פנוי לעמול בתורה; ה"עיזים" וה"דובים" שמוזכרים בעלילה הזו הם סמלים הקשורים למחלוקת הזו.
יש חכמים שהתירו לקבל תמיכה עבור לימוד תורה רק אם היא ניטלת לשם שמים, כלומר כאשר המקבל לומד תורה לתועלת כל עם ישראל וכדי להקים את כנסת-ישראל מעפרה; אולם אם היא ניטלת מפני שמעדיפים לשבת בטל ממלאכה - אסור ליטול אותה. ויש חכמים שהחמירו ואסרו על כל תלמידי החכמים לקבל תמיכה ואפילו שהיא ניטלת לשם שמים, בגלל אותם לומדי תורה שנוטלים את התמיכה שלא לשמה. ומאידך יש מן החכמים שהקלו לקבלה גם שלא לשם שמים, "שמתוך שלא לשמה - בא לשמה".
מחלוקת ידועה זו הייתה קיימת גם בזמן דורות התנאים הקדמונים; והתוספתא מתייחסת אליה בסיפור משל. ניתן לדמות את האנשים השונים לחיות שמצויות אצל האדם. חיות אלו מתחלקות לשתי קבוצות ראשיות: קבוצת הבהמות הגסות שעובדים בהן במשא או בחריש כגון הפרה החמור והסוס; וקבוצת הבהמות הדקות והעופות שלא ניתן לעבוד בהם כגון העיזים הכבשים והתרנגולים.
אנשי-העמל שהתנגדו למתן תמיכה ללומדי תורה היו מכנים את תלמידי החכמים שהיו נוטלים אותה: "בהמה דקה" "עיזים" או "תרנגולים" - שמות המורים על חוסר כשירותם לעבודה; והיו מכנים את התמיכה - גרימת "הפסד" לנותנים. לשיטתם הממון הזה שניטל באיסור לא יביא ברכה למי שנתנו אותו - אלא הפסד.
רבי יהודה בן בבא ה"חסיד" היה מן המתירים לקבל תמיכה לשם שמים. הוא חש כדברי שלמה המלך בשיר השירים (ב, ה) "סַמְּכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת רַפְּדוּנִי בַּתַּפּוּחִים כִּי חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי". הוא היה חולה באהבת התורה ורצה לעסוק בה כל זמנו, ורפואתו היתה שיחזור לימי הינקות שבהם העולל יונק ומתפרנס בלא לעמול; והבהמה הדקה שגידל הייתה הוא עצמו.
אלא שהחכמים האחרים, חבריו, לא הסכימו עמו וסברו שאסור לו לקבל תמיכה עבור לימוד תורה. ומכיוון שמדובר באדם ולא בבהמה, מובן מדוע הם קוראים לברייה שגדלה בביתו - "ליסטים". שם זה מתאים לאדם שעיסוקו בגזל ולא לבהמה, אך כוונתם היתה לרבי יהודה בן בבא. הם ראו בו מי שנוטל ממון באיסור, שאפשר לדמותו לליסטים (גזלן). ואנו מוצאים הד לסברתם בדברי הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה (ג, י):
"... ועוד צוו ואמרו אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עון, וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות."
אמנם, מכיוון שהאיסור אינו מוסכם על כל החכמים ויש הסוברים שאדרבא, מצווה ליטול תמיכה כדי להיות פנוי לעסק התורה, מובן מדוע קיימת התייחסות כפולה וסותרת לעוונו של רבי יהודה בן בבא, ומובן מדוע אומרת תחילתה של התוספתא, שרבי יהודה בן בבא הוא איש אשכולות שאין בו דופי.
החכמים שעמלים בתורה סבורים שבזכות עמלם בתורה יורד השפע מהשמים לעולם הגשמי ואנשי העמל מצליחים במלאכותיהם. הד לשיטה זו, נמצא במאמר מפורסם (תענית דף כד ב):
"בכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת: כל העולם כולו ניזון בשביל (בזכות) חנינא בני, וחנינא בני דיו (מסתפק) בקב חרובים מערב שבת לערב שבת."
"חנינא בני" שמוזכר כאן הוא רבי חנינא בן דוסא, והמאמר מגלה שהעולם כולו מתפרנס בזכותו. לפי שיטתו ה"עיזים" מקבלי התמיכה עבור לימוד התורה אינם "מפסידים" את הנותנים, אלא אדרבא הם מביאים להם רווח מפני שה"נותנים" מצליחים במעשיהם בזכות התמיכה. וזו קרן המחזירה את פרותיה בשפע רב.
ה"עיזים" של רבי חנינא והדובים שיצאו מהיער
כאשר הסוגיה מספרת שרבי חנינא גידל "עיזים" שלא היו שלו, היא מלמדת שרבי חנינא בן דוסא עצמו היה מן המחמירים שלא נטלו תמיכה, וכל ימיו היה מתפרנס בדוחק, ב"קב של חרובים" (תענית כד, ב). אולם למרות שהחמיר על עצמו - הקל לאחרים. רבי חנינא היה מקבץ כסף מאת אנשי העמל עבור תמיכה לתלמידיו, אותם אלו שבני עירו כינום "עיזים", "תרנגולים" ו"ביצים".
לדעת רבי חנינא בן דוסא, התלמידים שהוא מצא צריכים לעסוק בתורה אלא שהם איבדו את עצמם בעולם. ורבי חנינא עוסק בספור זה בהשבת תלמידיו - אליהם עצמם. ה"תרנגולים" ה"אבודות" וה"ביצים" שמוזכרים כאן משמשים גם כסמלים עבור השלבים השונים בהתפתחות התורנית של תלמידי הישיבה שלו.
שכיניו של רבי חנינא שהתנגדו למתן תמיכה לתלמידיו, הביאו סיוע להתנגדותם מהמעשה המסופר בספר מלכים (ב' ב, יט-כד) אודות אלישע הנביא ונערי העיר יריחו. בתלמוד (סוטה מו, ב) מבואר שפרנסת נערי העיר יריחו הייתה משאיבת מים ממרחקים והבאתם לאנשי העיר. וכשאלישע ריפא את מי העיר לא היו מי שישכרם למלאכתם, ודבר זה גרם לכך שהתקלסו ודברו דברי נאצה כלפי אלישע הנביא.
בספר משלי (י, כב) נאמר "בִּרְכַּת ה' הִיא תַעֲשִׁיר וְלֹא יוֹסִף עֶצֶב עִמָּהּ", וברור שאלישע רצה לפעול גם לטובת הנערים. אלישע היה סבור שמותר לקבל תמיכה כדי ללמוד תורה, וכן מצאנו בתלמוד (ברכות דף י ב) "הרוצה להנות - יהנה כאלישע". ואלישע הורה לאנשי העיר יריחו להמשיך ולתת לאותם הנערים את הכסף שהיו משלמים להם לפני כן עבור שאיבת המים, אלא שמעתה יעסקו הנערים בלימוד תורה. אך מהכתוב עולה שהפרנסה שאלישע סיפק לנערים לא הביאה ברכה לעולם, ובמקום דבורי תורה נגרם נזק, ויצאו מפיהם דברי נאצה. וסופם שיצאו דובים מהיער ופגעו בהם.
החולקים על רבי חנינא סברו שאליהו הנביא עצמו חולק על שיטת אלישע תלמידו, והוא זה שהתלבש באותם דובים; וכן מצאנו במסכת בבא מציעא (פה, ב) שאליהו הופיע בתור דוב של אש וטרד את מי שרצו להרבות בהפצת תורה לנערים; וכן מצאנו במסכת כתובות (קה, ב) שכאשר רב ענן החל לנהוג כאלישע וליהנות מאחרים, סופו שאליהו בא והפחידו.
בני העיר אמרו לרבי חנינא בן דוסא שהמעשה בדובים שביריחו מלמדנו, שתלמידי החכמים שהוא משיג עבורם תמיכה (ה"עיזים" שהוא מגדל), גורמים בסופו של דבר הפסד לנותנים. אולם רבי חנינא סבור היה שאין ללמוד מנערי יריחו. התמיכה שניתנה להם נחשבה אמנם לגרימת נזק, אך זאת דווקא מפני שלא הייתה באותם נערים לחלוחית של מצווה, כדברי התלמוד שם במסכת סוטה.
רבי חנינא הסכים לקבל עליו את אליהו כשופט. אם הנערים אינם ראויים לתמיכה יתחפש אליהו לדובים ויטרפם, אך אם הם ראויים לקבלת התמיכה יעידו ה"דובים" על צדקתם. ואמנם סופם של אותם "עיזים" שה"דובים" לא טרפו אותם אלא שהעידו על צדקתם. ואליהו נגלה לתושבי העיר והעיד על צדקתו של כל אחד מתלמידיו של רבי חנינא. 1
לפי דרכנו ראינו שחז"ל משתמשים באגדות שלהם בביטויים שהיו שגורים בפי העם. פעמים שהם מביעים הסכמה למשמעות הביטויים האלו כפי שעולה מדברי חבריו של רבי יהודה בן בבא. ופעמים שחז"ל אינם מסכימים למשמעות הזו, כפי שעולה מהמעשה בעיזים של רבי חנינא, וכפי שעולה מתחילת התוספתא שמגדירה את רבי יהודה בן בבא כמי שאי אפשר ליתן בו דופי.
וכלל האגדות הללו נועד ללמד זכות על הדמויות השונות שקיימות בעם ישראל.
^ 1 הבנת הצופן שמסתתר מאחורי הסמלים שבאגדות הללו פותחת בפנינו שער להבין אגדות עמומות נוספות.
בסוגיה במסכת יבמות (דף טז, א) מובא ציטוט ממפגש שמתרחש בין רבי עקיבא לבין רבי דוסא בן הרכינס וזו לשונו:
"אמר לו (רבי דוסא בן הרכינס): אתה הוא עקיבא, ששמך הולך מסוף העולם ועד סופו? אשריך שזכית לשם, ועדיין לא הגעת לרועי בקר! אמר לו רבי עקיבא: ואפילו לרועי צאן!"
חילופי הדברים שבין גדולי ישראל אלו הם עמומים ביותר, אולם לפי מה שהתבאר לעיל, רבי דוסא בן הרכינס משבח את רבי עקיבא שהתפרסם עוד לפני שזכה להנהיג את הצבור. לפי השקפתו של רבי דוסא בן הרכינס מעלתם של ישראל היא כאשר הם דומים לבהמה גסה ומתפרנסים מעמלם, ולכן הוא משבח את רבי עקיבא שהתפרסם עוד לפני היותו מנהיג של אנשים שדומים ל"בקר". אולם לפי השקפתו של רבי עקיבא מעלתם של ישראל היא כאשר מלאכתם נעשית על ידי אחרים, ולכן הוא מתקן את רבי דוסא בן הרכינס, ומגלה את דעתו שמעלתו של מנהיג ישראל היא כאשר ינהיג צבור אנשים שדומים ל"צאן".
בסוגיה בשבת (דף לח, א) מובא:
"אמר רב חמא בר חנינא: פעם אחת נתארחתי אני ורבי למקום אחד, והביאו לפנינו ביצים מצומקות כעוזרדין, ואכלנו מהן הרבה."
בספור זה רב חמא בר חנינא מכבד את עצמו יותר מרבו, שהרי הוא מזכיר את עצמו לפני רבו ואומר "אני ורבי", ובנוסף לכך הספור נראה כספור "גסטרונומי" שבא להדגיש מעלת האוכל. (ואמנם יש למעשה השלכה לגבי הלכות שבת, אלא שרב חמא אינו מדגיש את ההשלכה הזו, אלא את עצם האכילה המרובה שאכלו מן ה"ביצים" ה"מצומקות")
אלא שהמעשה שרב חמא מספר נועד לשלב בתוכו גם השקפת עולם. ואגב הדיון ב"ביצים" ממש רב חמא דן גם ב"ביצים" שאותם מצא רבי חנינא בן דוסא. רבי חנינא בן דוסא מצא "ביצים", כלומר אנשים שלא היו מפותחים מבחינה תורנית, והשקיע בפיתוחם הרוחני עד שהפכו להיות תלמידי חכמים המתפרנסים מאחרים ודומים ל"בהמה דקה". אולם רב חמא מקדים את עצמו על פני רבו, ומדגיש את המעלה של ה"ביצים" שהן "מצומקות" והתפרנסו מעמל כפיהם ולא התפתחו מבחינה תורנית.
וכלל האגדות הללו נועד ללמד זכות על הדמויות השונות שקיימות בעם ישראל.
בסוגיה במסכת יבמות (דף טז, א) מובא ציטוט ממפגש שמתרחש בין רבי עקיבא לבין רבי דוסא בן הרכינס וזו לשונו:
"אמר לו (רבי דוסא בן הרכינס): אתה הוא עקיבא, ששמך הולך מסוף העולם ועד סופו? אשריך שזכית לשם, ועדיין לא הגעת לרועי בקר! אמר לו רבי עקיבא: ואפילו לרועי צאן!"
חילופי הדברים שבין גדולי ישראל אלו הם עמומים ביותר, אולם לפי מה שהתבאר לעיל, רבי דוסא בן הרכינס משבח את רבי עקיבא שהתפרסם עוד לפני שזכה להנהיג את הצבור. לפי השקפתו של רבי דוסא בן הרכינס מעלתם של ישראל היא כאשר הם דומים לבהמה גסה ומתפרנסים מעמלם, ולכן הוא משבח את רבי עקיבא שהתפרסם עוד לפני היותו מנהיג של אנשים שדומים ל"בקר". אולם לפי השקפתו של רבי עקיבא מעלתם של ישראל היא כאשר מלאכתם נעשית על ידי אחרים, ולכן הוא מתקן את רבי דוסא בן הרכינס, ומגלה את דעתו שמעלתו של מנהיג ישראל היא כאשר ינהיג צבור אנשים שדומים ל"צאן".
בסוגיה בשבת (דף לח, א) מובא:
"אמר רב חמא בר חנינא: פעם אחת נתארחתי אני ורבי למקום אחד, והביאו לפנינו ביצים מצומקות כעוזרדין, ואכלנו מהן הרבה."
בספור זה רב חמא בר חנינא מכבד את עצמו יותר מרבו, שהרי הוא מזכיר את עצמו לפני רבו ואומר "אני ורבי", ובנוסף לכך הספור נראה כספור "גסטרונומי" שבא להדגיש מעלת האוכל. (ואמנם יש למעשה השלכה לגבי הלכות שבת, אלא שרב חמא אינו מדגיש את ההשלכה הזו, אלא את עצם האכילה המרובה שאכלו מן ה"ביצים" ה"מצומקות")
אלא שהמעשה שרב חמא מספר נועד לשלב בתוכו גם השקפת עולם. ואגב הדיון ב"ביצים" ממש רב חמא דן גם ב"ביצים" שאותם מצא רבי חנינא בן דוסא. רבי חנינא בן דוסא מצא "ביצים", כלומר אנשים שלא היו מפותחים מבחינה תורנית, והשקיע בפיתוחם הרוחני עד שהפכו להיות תלמידי חכמים המתפרנסים מאחרים ודומים ל"בהמה דקה". אולם רב חמא מקדים את עצמו על פני רבו, ומדגיש את המעלה של ה"ביצים" שהן "מצומקות" והתפרנסו מעמל כפיהם ולא התפתחו מבחינה תורנית.
וכלל האגדות הללו נועד ללמד זכות על הדמויות השונות שקיימות בעם ישראל.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א כוח הרצון והתעלות העולמות
חלק ג' פסקה כ"ב , כ"ג
השיעור עוסק בהשפעתו העמוקה של היחיד על כלל מרחבי הבריאה, שבהם כל התעלות רוחנית אישית סוחפת ומרוממת את המציאות כולה. דרך בירור הרצון הפנימי, התפילה וחיבור המעשים הגשמיים לקדושה, האדם מגלה את כוחו לחבר את העולם למקורו האלוקי.
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א מקור הקודש: נשמת ישראל ואחדות החיים
אורות התחיה -פסקה ג'
השיעור עוסק בייחודו של עם ישראל כנושא שם ה' בעולם, תוך הדגשה כי שורש חייו וחוקיו נובעים מאחדות וממקור הקודש ולא מערכים מפורדים. מתוך כך מוסבר כיצד כל רובדי הקיום, המשפט והמעשה האנושי מתעלים בישראל לדרגת קדושה ומבטאים את רצון ה' השלם.
שמונה פרקים לרמב"ם מכוח המדמה אל האמת הפנימית
שיעור 3
השיעור עוסק באבחנה של הרמב"ם בין כוחות הנפש ובתעתועי "כוח המדמה", הנוטה להשוות בין דברים בעלי דמיון חיצוני אך בעלי מהות שונה לחלוטין. דרך עקרון זה וההבנה של "עולם הפוך", מוסבר כיצד השקר והדמיון של המציאות והתקשורת מסתירים את האמת העמוקה – מהגדרת האדם ועד לזכות על ארץ ישראל.
ענינו של ראש השנה שבת, ראש השנה, ומה עם ראש חודש?
כשראש השנה חל בשבת נפגשים שלושה מועדים במקביל, אך באופן מפתיע – ראש חודש נעלם לחלוטין מנוסח התפילה. המאמר חושף את הסוד שמאחורי ההעלמה הזו, ומגלה מדוע ביום הדין עדיף "להשתיק את הקטרוג" ולהתמקד בהמלכה ולא בחטאים
יסודות הש"ס הקדמה לכללי ספיקות בממון
בבא מציעא ב
הגדרת הספק אינה חוסר ידיעה גרידא, אלא חוסר ידיעה שיש בה ריעותא, או 'דררא דממונא'. הבחנה בין דררא דממונא למוחזקות, שבדרך כלל שתיהן הנהגות ולא ראיות, והיחס בין בירור להנהגה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכוח הרהור התשובה למימושה
אורות התשובה פרק ז, ב-ה
הרב מרחיב על כך שיש קול אלוקי באדם שקורא לו לחזור בתשובה אל ה' יתברך, וכאשר אדם מהרהר בתשובה הוא בעצם מצליח לשמוע את הקול הזה, ותפקידו להוציא מן הכוח אל הפועל את הרצון הזה להתקרב אל ה' במעשים, ואומר הרב 'ולפי גדלה של התשובה כך היא מידת החרות שלה'.
רביבים קביעות עיתים לתורה
הדרכת התורה לכלל ישראל, לעבוד בששת ימי המעשה רוב היום ולקבוע עיתים לתורה בבוקר ובערב | ההדרכה הראויה לתלמידי החכמים הייתה, לשלב עבודה יחד עם לימוד התורה | המצווה ללמוד תורה יומם ולילה מתקיימת בשבתות ובחגים | על ידי לימוד זה הקבוע בכל יום, נחשבים כלומדים כל היום כולו | בשעות שאדם צריך לעסוק בהן בתורה, עליו להיזהר מאד שלא לבטל תורה
יומא מצוות חינוך הבנים - חינוך לשעות
השיעור עוסק בדיני האכלת קטנים וחולים ביום הכיפורים, ובוחן האם מותר להאכילם גם מעבר לצורך המינימלי של פיקוח נפש. בעקבות פסק הרמ"א והשגת ה'מנחת חינוך', הרב מנתח האם חובת התענית היא רציפה בכל רגע או מהווה מציאות יומית כוללת שברגע שהופרה פוקע איסורה. במקביל, נבחנת מהותה של מצוות החינוך – האם תכליתה הרגל לקיום מצוות בעתיד או חיוב עכשווי על מעשה המצווה, תוך השלכות מעשיות לשאלות חינוכיות שונות.
ענינו של ראש השנה עבודת ראש השנה מתוך אהבה
הרב בוחן את יסוד המצוות של ראש השנה ומסביר כיצד קיומן מתוך שמחה, חיבוב ודבקות מעורר את האהבה והרחמים של הקב"ה כלפינו בדין. דרך דברי חז"ל והראשונים על תפילות היום ותקיעת שופר, מודגש שהמבחן האמיתי של האדם הוא בעשייה שמעבר לחיוב הבסיסי ומתוך רצון פנימי עמוק.
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת ניצבים וילך
עַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה. - למה כתיב אֶת הַשִּׁירָה. הול"ל אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת. מה הטעם שאין מברכים את חודש תשרי בברכת החודש שבת מברכין. וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה. הטעם דכתיב וַיַּשְׁלִכֵם ל' רבתי. ומדוע כתיב חסר י'. ומדוע לא כתיב 'אל ארצות אחרות' בלשון רבים.
שיעורים בספר יהושע מבית המדרש להנהגת הארץ
יהושע פרק א'
השיעור עוסק במעברו של יהושע בן נון מחיי בית המדרש והתלות במשה אל עבר הנהגת עם ישראל וכיבוש הארץ. דרך מושגים כמו "לא ימוש" ו"חזק ואמץ", מוסבר כיצד המעבר לעשייה מעשית ומלחמה אינו ניתוק מהתורה, אלא הופעתה בשלמות בתוך מציאות החיים.
מאמר שלישי מדרגת החסיד וסוד ההשגחה התמידית
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק בביאור ספר הכוזרי ומזמור קל"ט בתהילים, תוך העמקה בהכרה שהבורא מחיה ומפעיל כל תנועה ואיבר באדם בכל רגע ורגע. מתוך כך מוארת מעלת ה'חסיד' החי בדבקות עליונה, ולצד זאת נשזרות תובנות על סבלנותו האינסופית של הבורא, מידות הרחמים וספרי המהר"ל.
אורות ארץ ישראל - הרב אליהו ברין סוד הגלות ותחיית ארץ ישראל
אורות ארץ ישראל א' - ג'
השיעור עוסק במשמעות הרוחנית של היציאה לגלות ככור היתוך לבירור וזיכוך כוחות החיים הישראליים והאוניברסליים. מתוך כך, מובהר תהליך הגאולה והשיבה לארץ ישראל כתנועה פנימית ועמוקה של תחייה לאומית ורוחנית שאינה מותנית מראש בתשובה שלמה.
מידות הראי"ה המצוות כציורי האמונה המעשיים
אמונה כ"א -כ"ב
השיעור עוסק בצורך המהותי של האדם באידיאל אלוקי עליון המעניק משמעות וחיות פנימית לחייו. מתוך כך מוסבר כיצד המצוות והמנהגים משמשים כביטוי מעשי וציור גשמי שמוריד את רעיונות האמונה הגבוהים אל מציאות החיים.
