ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- מדורים
- שבת הראי"ה
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
יוסף בן גרסיה
וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וכו' [ו, ג].
"לפי האמת מעת נבחרו ישראל לעם ד', הנהגת הנס אינה זזה מאתם. והנה א"י מיוחדת אל הנהגת הנס כמו שאמר הכתוב "ארץ אשר ד' אלהיך דורש אותה תמיד". על כן נתן השי"ת א"י למורשה, ירושה שאין לה הפסק. שע"י הכוח של א"י הדבק בכלל ישראל, הנהגת הנס אינה זזה מהם כלל. ותכלית הדבר היא כדי שתהיה שלמות הנפש דבקה בהם תמיד, ע"י מה שהם מונהגים ע"י הנהגה כזאת שאינה מסורה כלל ביד כוח כי אם ביד השי"ת. אבל כל זה לא היה אפשר להיקבע כי אם אחרי שבאו לכלל אומה, שאז נכרתה ברית ד' ית' עמה ונקבעה בקביעות גמורה. אבל כל זמן שהיו בתור יחידים, השלמות של יחידים אפשר להשתנות. על כן הייתה אז עיקר ההנהגה הטבעית, והנהגת הנס רק לפעמים. אבל משנבחרו כלל ישראל, נקבעה הנהגת הנס לקביעות. והנה שם 'שדי' הוא על שם שידוד המערכה, ושיש די ביכולתו ית' לעשות נגד מהלך הטבע, הוא נאות כל זמן שהנהגת הטבע עיקרית, רק לפעמים לאיזו מטרה באה הנהגת הנס. מה שאין כן אחרי שנקבעה הנהגת הנס לעיקר, אינו נקרא כל כך בשם 'שדי' כי אם שם הוי"ה המורה על הויותו המציאות, ממילא משנה כרצונו תמיד, ואין מקום לטבע כלל, רק ברצונו. על כן כל זמן שלא היו ישראל בתור 'כלל', היתה א"י שהיא מיוחדת להנהגת הנס וההשגחה הפרטית רק בתור גירות וארעי. אבל אחר שכבר נקבעו ישראל לעם עולם, קנו א"י בתורת קביעות וירושה. על כן כשאמר שנודע אל האבות ב'אל שדי', הקים את בריתו 'לתת להם וכו' את ארץ מגוריהם', שהיתה ארעית להם, ועתה כשנתגלה שם הוי"ה, הוא נותן לא"י למורשה עולמית שאין לה הפסק" [מרן הראי"ה, 'מדבר שור' דרוש ל"ב].
וְהִרְבֵּיתִי אֶת אֹתֹתַי וְאֶת מוֹפְתַי [ז, ג].
"האות מראה, שהדברים הנעשים ע"פ השליחות של הציר הנאמן הוא ענין שמיד השם יתברך בורא כל הוא נעשה. והמופת מראה על עוצם הכח של המשלח ב"ה. והאותות והמופתים בהתאחדם יחד מראים, שיד ד' היא נטויה, לא רק בתכונת הקפה, השולטת בהויית היצורים בכללותם, אלא גם בתכונת מילוי, המתפשטת ופועלת בתוכיותן של כל ההויות כולן. ומזה באה הידיעה לדורות, כי הבריאה לכל פרטיה היא אחוזה באין הפסק בכח הבורא וידיעתו העליונה" ['עולת ראיה' ב' פב].
אורות הראי"ה
מרן הראי"ה
והגאון ר' מנחם נתן אויערבך זצ"ל (ח"ב)
פרק ב: מרן הגאון ר' מאיר אויערבך זצ"ל,
סבו של ר' מנחם נתן
רבה של ירושלים
בשבוע שעבר סיפרנו על תולדות חייו של ר' מנחם נתן אויערבך זצ"ל, שהיה מידידיו הקרובים של מרן הראי"ה ומאוהביה הגדולים של ארץ ישראל.
השבוע נספר על סבו זקנו של ר' מנחם נתן, מרן הגאון ר' מאיר אויערבך, רבה של עיה"ק ירושלים לפני כמאה חמישים שנה. בכך נקיים את הדרכתו של מרן הראי"ה, שהיה חוזר וקורא בהזדמנויות שונות לעסוק בתולדות מיישביה הראשונים של ירושלים, שבראשם עמד הרמ"מ. [ראה דברי הרב בתוך המסגרת בעמ' הבא].
ר' מאיר אויערבך (להלן: הרמ"מ) נולד בשנת תקע"ה בעיר קובל שבווהלין (בתחומה של רוסיה). בהיותו בן עשרים וחמש נתמנה לרב בעיר מולדתו, שלפני כן שימש בה ברבנות אביו, ר' יצחק איציק אוירבך. בשנת תר"ו נקרא לכהן כרב בעיר קולו, ובמשך תשע שנים שימש שם כאב"ד. בשנת תרט"ו עבר לקהילת קאליש, שם עסק ברבנות וגם שלח ידו במסחר, וצבר נכסים מרובים.
בדרשותיו אל בני קהילתו לא חדל הרמ"מ מלדבר על "ישוב ארץ ישראל, שהיא ראשיתה הגאולה".
בשנת תרי"ט עלה לארץ ישראל, וקבע את מקום מושבו בירושלים. באחד מספריו הוא כותב: רציתי "לפרוק מעלי עבודתי בצורכי ציבור, וחשקה נפשי אך לחבק תורתינו הקדושה ולשבוע נפשי בצחצחות אורות התורה, ותקעתי אוהלי בקדש לשבת בעיר אשר בחר ה' ללמוד וללמד [...] הקרבתי על מזבח ציון וירושלים כל מחמדי [...] בחרתי לשבת גלמוד בארבע אמות של הלכה בקודש". כאשר הוכרח הגאון רבי שמואל סלנט, שישב בראש בית הדין בירושלים, לנסוע לחו"ל בעקבות ענין ציבורי מסויים, ביקש מהרמ"מ לקבל עליו את משרת הראב"ד, עד יום שובו ממסעו בחו"ל. ואולם, כאשר שב הגרש"ס ירושלימה מאן לקבל בחזרה את המשרה הזאת, והיא נשארה ביד הרמ"מ, והוא כיהן שנים רבות כרבה הרשמי של ירושלים.
מנהיגותו של הרמ"מ הייתה לשם דבר. הוא היה דורש בחן מיוחד, ובכל עת כנוס היה ראש המדברים לפני העם בבית הכנסת הגדול 'בית יעקב' שבחורבת רבי יהודה החסיד. היה גבה קומה, בעל הדרת פנים, ועיניו היו יפות ומאירות. הוא עמד כנשיא למוסדי העדה הגדולים, 'עץ חיים' 'בקור חולים', בית הכנסת 'בית יעקב' שבחורבת רבי יהודה החסיד, ועוד. יובל שנים אח"כ, ישב מרן הראי"ה על כסא רבנות ירושלים, ואף הוא כיהן כנשיא מוסדות אלו.
יחד עם חברו ר' שמואל סלנט, הנהיג הרמ"מ את ענייני הציבור בירושלים. באחד ממכתביו כותב ר' שמואל (אחרי פטירתו של הרמ"מ) שאהבתם הייתה "כאהבת דוד ויהונתן", ודברים אלו בעלי משמעות רבה על פי הידוע עד כמה היה נזהר ר' שמואל בדבריו מהפרזה.
בהיותו בירושלים נחשף למחלוקות וסכסוכים מרים בין הכוללים והמוסדות שקיבלו וחילקו את כספי התמיכה מהתפוצות. ליישוב הסכסוכים יסד בשנת תרכ"ו את 'הוועד הכללי כנסת ישראל' (ועד כל הכוללים) בירושלים, בהשתתפות ר' שמואל סלנט זצ"ל, ובראש הועד עמד ר' יוסף (יושעה) ריבלין זצ"ל.
היה מהמגינים על ר' יחיאל מיכל פינס, מפני קנאי ירושלים שהתנגדו לחידושיו.
בראש עדת ירושלים
כפי שסיפרנו בשבוע שעבר, זכה ר' מנחם נתן בנערותו לשבת על ברכי סבו הרמ"מ וללמוד ממנו תורה ומוסר. כשש שנים היה סמוך על שולחן הסבא הגדול, רבה של ירושלים, ובהם למד הנכד סדרי הנהגת הצבור.
כאשר נפטר ר' מאיר אוירבך, טרם מלאו עשרים שנה לנכדו, ואף על פי כן הוכיח כי אמנם ראוי הוא להיות הממשיך את מורשת אבותיו. כל באי בית זקנו, רבנים גאונים שבדור ההוא השתעשעו אתו בדברי תורה, בידעם כי מלבד כשרונותיו המצויינים וגאונותו הגדולה, יונק הוא ממעין לא אכזב של זקנו, ודבריו בפיו. אך מפאת צעירותו, כמובן שלא היה יכול למלא את מקום אבי זקנו בדור ההוא ['ציון לנפש צדיק' עמ' 3].
מגדולי המקובלים בירושלים
הרמ"מ היה גאון בתורת הסוד. הוא למד אותה עוד בהיותו בפולין, ואולם כנראה שהתעלה בכך דווקא באוירה הקדוש של ירושלים. הוא היה מבקר הרבה בישיבת המקובלים 'בית אל', ועסק בה הרבה בתורת הנסתר, עד שהיה לאחד מגדולי המקובלים בירושלים. גם נכדו הרמ"נ, ונינו ר' יצחק אויערבך, היו גדולים בחכמת הקבלה. מערב ר"ח אלול עד ערב יום הכיפורים היה צם כל יום ויום, ומאכלו בלילה היה רק פרוסות לחם וקפה שחור. בארבעים יום אלו היה קובע את למודו העיקרי בזוהר ובחכמת הקבלה.
חיבת הארץ וקרוב 'קץ המגולה'
לאחר שבשנת תר"ך נוסדה 'חברת ישוב ארץ ישראל', הצטרף אליה הרב צבי הירש קאלישר זצ"ל, והוציא לאור את ספרו 'מאזניים למשפט'. הוא ביקש את הסכמתו של הרמ"מ. ואכן הרמ"מ הצטרף לקריאתו של הרב קאלישר לפעולות מעשיות לישוב הארץ, אך הסתייג מרעיונו הנוסף לחדש את עבודת הקרבנות.
הרמ"מ היה הרוח החיה ברעיון עבודת האדמה ובנין הארץ. הוא היה תמיד "החבר הראשון" בכל שכונה שנבנתה. הוא היה עשיר מופלג, ואת רוב הונו השקיע בבניין ירושלים. נציין כמה מהשכונות הרבות שהשתתף בקנייתן ובנייתן: את ההלוואה הראשונה בעד קניית הקרקע של 'נחלת שבעה' (שהייתה השכונה הראשונה מחוץ לחומות ירושלים), נתנו הרמ"מ ור' בייניש סלנט, בנו של ר' שמואל סלנט ['מוסד היסוד' 183]. בסיועו נרכשה הקרקע שעליה הוקמה השכונה 'מאה שערים', וכן השתתף בבניית 'משכנות ישראל', ושכונות נוספות. כמו כן סייע ליסוד בית החולים ביקור חולים. מרץ רב השקיע ביסוד ישיבת 'אוהל יעקב'. הוא גם תרם הרבה לבניית בית הכנסת 'ישועת יעקב' בשכונת מאה שערים. היה הראשון שקנה מהנכרים את המגרש הגדול במרכז ירושלים החדשה, ומכר אותו לר' דוד רייז, אשר בנה עליו עשרה בתים וקראם בשם שכונת 'בית דוד'. בשכונה זו היו ברבות השנים בית ה'ועד הכללי' ו'בית הרב' של מרן הראי"ה [בשבועות הבאים נספר עוד על כך].
בראש האגודות לישוב הארץ
במשך כהונתו כרבה של ירושלים, כינס הרמ"מ בביתו צעירים ירושלמיים והשפיע עליהם שיצאו לעבודות האדמה. בנוסף לכך היה שותף בייסודן של אגודות חשובות שעסקו בבניין הארץ.
אחת מתכניותיו הייתה 'החברה לקניית אדמת יריחו'. הוא היה מהמעוררים והמייסדים של חברה זו, שבה השתתפו חלוצים מצעירי ירושלים, שרבים מהם היו תלמידיו. גם בייסוד המושבה פתח תקוה, בלטו תלמידיו בין החלוצים הראשונים. בתוך הקבוצה הכללית והגדולה של המייסדים, הייתה קבוצה מיוחדת בשם 'חברת אמוני ישראל', שאנשיה היו עניים בכספם, אך עשירים בחפצם ויכולתם לעבוד את האדמה. ר' מאיר העריצם מאוד, וכתב להם דברי ברכה: "ראיתי דברי האנשים אשר התחברו יחד להעמיס עליהם עבודת האדמה וליהנות מיגיעי כפיהם, הטיבו אשר דברו" ['מוסד היסוד' עמ' 69].
הרמ"מ היה מראשי החברה 'תורה ועבודה' שעסקה בישוב הארץ, משנת תרכ"ב ואילך. חברה זו נוסדה ע"י אנשי ירושלים וחברון, ובראשה עמדו ראשי העדה. ['מוסד היסוד' עמ' 69]. בשנת תרל"ו יסדו תלמידיו את החברה 'ישוב ארץ ישראל בארה"ק' הנקראת 'חברת עבודת האדמה וגאולת הארץ', והרמ"מ הוסיף לתמוך בהם, וברכם: "האל הטוב יגמור בעדכם לטובה... ותהיו לנס ולעינים לכל אחב"י אשר לאל ידם לעשות חיל בעבודת אדמת הקודש וגאולה תתנו לארץ, ואתערותא דלתתא יתעורר לעומתכם הבטחת הקב"ה והארץ אזכור" [מכתבו משנת תרל"ז].
הרמ"מ גם עזר הרבה לפעולות רבי יוסף (יושעה) ריבלין 'ראש הבונים', והעריך אותו ביותר [עיין בחוברת 'רבי יוסף ריבלין', עמ' 11].
מסירות בגאולת הארץ
וכך הביא ר' מנחם נתן בשם סבו הרמ"מ:
כתוב: "ועשו גנות ואכלו פריהם" [עמוס ט, יד]. לשם מה הוסיף "ואכלו פריהם", הרי פשיטא היא שאם יעשו גנות יאכלו פריהם? אלא שהנביא ראה בנבואה שיבואו לעשות גנות על הנייר רק בדבר שפתים, ומהן לא יהיה מה לאכול...
עוד אמר הרמ"מ: "בני ירושלים רוצים ומבקשים להוציא לחם מן הארץ ואפילו להוציא הארץ מלחמם", כלומר: לחשוך מפיתם ומלחמם כדי לגאול את הארץ.
ועוד סיפר הרב מנחם נתן, כי הרמ"מ התייחס למפיצי הדיבות שאמרו כי רע בעיני רבני ירושלים דבר עבודת האדמה, ואמר: "אילו היו כותבים שאנו מתנגדים להנחת תפילין היינו דנים אותם לכף זכות, שכוונתם היא שאנו מתנגדים להנחת תפילין בלילה בו בשבתות ומועדים, אבל במפעל הזה של עבודת האדמה הרי ידוע לכל שאנו מתעסקים בו יומם ולילה וגם בשבתות ויו"ט, "יסכר פי דוברי שקר" - של האנשים האלה, ועל כגון דא יאמר "יתמו חוטאים מן הארץ", כי הדבר הוא חילול כבוד ירושלים והרס לבנין הישוב" ['מוסד היסוד' עמ' 68].
ר' יצחק אויערבך, נינו של הרמ"מ, סיפר שהרב אליהו גוטמאכר מגרידיץ זצ"ל (שכתב הרבה באותה תקופה בעיתונות ע"ד יסוד מושבות בארץ ישראל) היה קרוב משפחתו של אבי זקנו הרמ"מ, ושהתעוררותו של הרב מגרידיץ לרעיון זה באה לו מהשפעתו המרובה של הרמ"מ ['מוסד היסוד' עמ' 300. על קשריו ויחסו עם ר"י אלקלעי זצ"ל, ראה: 'מוסד היסוד' עמ' 299].
"הנהגתו הנאצלת לרוממות קרן עיר הקודש"
בכל מכתביו לר' מנחם נתן אויערבך (וכן בדברים שכתב אודותיו) הקפיד מרן הראי"ה להדגיש את הייחוס המפואר של משפחת אויערבך, שכלל הרבה גדולים וגאונים במשך הדורות, ואת האחד המיוחד שבהם - ר' מאיר אויערבך זצ"ל בעל 'אמרי בינה'.
בשנת תרצ"א הכין ר' פנחס גרייבסקי (מגדולי חוקרי תולדותיה של ירושלים) חוברת סיפורים לזכרו של ר' מנחם נתן אויערבך. מרן הראי"ה שלח את ברכתו להוצאת החוברת, ובתוך דבריו תאר את דמותו של הגאון ר' מאיר אויערבך זצ"ל, עליו מסופר בגליון זה:
"הרב הגאון הגדול (הרמ"נ) גזע ישישים, גאוני עולם [...] שהמשיך את עבודת הקודש של אבותיו גאוני הדורות ז"ל, הגאון האמיתי דקאליש בעל אמרי בינה ז"ל ואבותיו הגאונים האדירים ז"ל זי"ע ועכ"י, וביחוד מקושרים הם חייו של הגאון מקליש זקנו של הרב הגאון מוהרמנ"א הנ"ל ז"ל, עם בנין ירושלים וזכרונותיה בדור שלפנינו. ומעשי אבות, אשר החזיק אחריו הבן הרב הגאון הנ"ל, הם ראויים להיות מוצגים לתפארת גם הם בזכרונות ירושלים" . הרב מוסיף בסוף מכתבו הערכה מיוחדת למפעל הזכרון של ר"פ גרייבסקי: "עבודתך הקדושה תתעטר בעטרת גדולה ותפארת נצח".
יש לציין, שאת התואר 'הגאון האמיתי' המופיע כאן, העניק הראי"ה למספר מצומצם מאוד של גדולי ישראל [ראה: 'שבחי הראי"ה' עמ' רד].
בשנת תרפ"ב התכונן 'ועד קרן התורה' להוציא לאור את כתבי ר' מנחם נתן. מרן הראי"ה שלח להם מכתב עידוד נכבד ומרומם, ובין היתר הוא כתב בו את הדברים הבאים:
"כדאי הוא האיש הגדול הזה (רמ"נ) לכבוד מצד עצמו, וגם מצד פעולותיו הטובות לחזוק בנין עיר הקודש [...] וביחוד מצד כבוד אבותיו גאוני ישראל מעולם. וירושלים עיה"ק בפרט, כמה היא חייבת תודה וברכת עולמים לזקנו הגאון האדיר בעל אמרי בינה זצ"ל, שהיה הרב הראשי לעדת האשכנזים בירושלים, רבנות כל כך חשובה ומפוארה, בהנהגתו הנאצלת לרוממות קרן עיר הקודש וחבת הארץ, וכבוד התורה וכבוד ארץ ישראל וישובה בעולם".
גם בהסכמתו לספרו של ר' מנחם נתן 'אורח נאמן' (ח"א) כותב הראי"ה כי המחבר הוא "נצר מגזע תרשישים גאוני עולם מוסדי דור ודור".
וכך גם בהסכמה שכתב ל'ועד קרן התורה', לאחר פטירת ר' מנחם נתן, הוא חוזר ומציין את הייחוס הנכבד: "בנן של קדושים מצוקי ארץ מו"ה מנחם נתן אויערבאך [...], אכסניא של תורה זו אשר נמשכה בשלשלת קודש מדורי דורות של גאוני ישראל עמודי העולם זצ"ל, תהיה ממשכת את פעולתה [...] בעבודת הקודש אשר עובד הבן היקר", - ר' יצחק אויערבאך זצ"ל. והרב מסיים בברכה: "וזכות תורת הרב הגאון המחבר ז"ל, וביחוד זכות אבותיו הקדושים גאוני עולם זצ"ל, תעמוד לכל המסייעים לדבר מצוה רבה זו". גם בהספדו על הרמ"נ, תאר הראי"ה את שלשלת היוחסין שלו, ובאר את המושגים של 'זכות אבות' ו'ברית אבות', כשם ספריו הראשונים של הרמ"נ. ובהסכמתו לספר 'אוצר הלכה' שכתב ר' יצחק אויערבך, מכנה אותו הראי"ה: "גזע היחס והמעלה".
בהספדו של הראי"ה על ר' יושעה ריבלין זצ"ל, הפליג בשבחם של בוניה הראשונים של ירושלים, ואמר:
"הם אלה שעל ידם נתפשטה מצוה זו בעולם כולו, אלה הגבורים המתישבים הראשונים, יחידי הסגולה שהתחילו לבנות את ירושלים לשם, לתהלה ולתפארת. [...] בדרכיהם אנו צריכים ללכת לבנות את ירושלים ברוח כזה עד שכ"א יכיר כי זהו בנין של זרע ברך ה'. "מצוה עלינו לספר" המצווה הזאת נאמרה על גאולתנו הראשונה, והתחלת הבנין של ישובנו זה הייתה אתחלתא דגאולה ומצווה עלינו לספר בנפלאות ד' ובשבח שלוחיו שמסרו נפשם מתחילת היסוד מתוך עוני וכל אלה הממשיכים את בנין הארץ במסירות נפש. החובה על כל איש ישראל לזכור ולהזכיר ומצוה עלינו לספר על 'החלוצים הראשונים' האלה בהערצה קדושה, ולשים כל זאת זכרון בספר גדול".
עסקנו בעבר בהרחבה בנושא חשוב ויסודי זה של בניית ארץ ישראל מתוך הקדושה והתורה, ע"פ דברי מרן הראי"ה ותלמידו הגרי"מ חרל"פ זצ"ל [גליון 63].
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עוצמת התפילה והרצון המעלה הכל
חלק ג' פסקה כ"ד , כ"ה
השיעור עוסק בתפילה כביטוי לכמיהת כל הבריאה אל מקורה האלוקי, כאשר האדם מרכז בתוכו את שאיפות היקום כולו ומעלה אותן. דרך כוח הרצון והדבקות, התפילה מתגלה כפעולה ממשית במציאות המחברת את העולם למקור הברכה והחיים.
יומא אכילת מאכלים שאינם ראויים ביום הכיפורים
יומא דף פ"א
השיעור עוסק בדין מי שאכל או שתה דברים שאינם ראויים ביום הכיפורים, מתוך עיון בסוגיית המשנה בדף פ"א ובמחלוקת על שתיית חומץ. דרך בירור מחלוקת הרמב"ם, הטור, הראבי"ה והגר"א, נבחנים יסוד איסור אכילה לעומת חובת העינוי, וכן שאלת פטור אכילה שלא כדרך הנאתה.
ענינו של ראש השנה מלידת חיה להולדת אדם
השיעור מעמיק בביטוי "היום הרת עולם" ומבאר כי האדם נברא כחיה פראית שתפקידה להוליד ולפתח את צלם האלוקים שבה מן הכוח אל הפועל. מתוך כך מוארים מהות יום ראש השנה, מעמדם הייחודי של ישראל בדין כממליכי המלך, והמבט השלם שלעתיד לבוא שיתגלה כ"יום שכולו שבת".
אור החיים על הפרשה כמטר וכטל: עומק לימוד התורה
אור החיים על פרשת האזינו חלק ב'
השיעור עוסק בביאור הפסוק "יערוף כמטר לקחי" על פי פירוש ה"אור החיים", ומנתח את הדימויים של תורה שבכתב ותורה שבעל פה למטר ולטל. בנוסף מודגשת הדרישה מכל אדם למצות את מלוא כוחותיו בלימוד, מתוך כוונה טהורה לקרוא בשם ה' ולגדלו.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס, קס"א
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
רביבים שש השאלות ששואלים אדם בדין
לקראת ראש השנה ראוי להבין את השאלות ששואלים אדם בעומדו לפני בית דין של מעלה | תורה, עבודה, ישועה – שש השאלות מקיפות את חייו ושליחותו של היהודי בעולם, ובתנאי שלכל זה קודמת יראת ה' | ומדוע מרבים כל כך בשבחים בתפילת ראש השנה?
ראש השנה ראש השנה – נאחז בסבך בקרניו
מה היה לו לאיל להאחז בסבך כאילו דוקא הסבך מציל אותו ומדוע הוא חילופו של יצחק אבינו ואיך כל זה קשור לכפרת השופר
אור החיים על הפרשה סוד האזנת השמיים והארץ
אור החיים על פרשת האזינו חלק א'
השיעור מעמיק בביאור ה"אור החיים" לפסוק "האזינו השמים... ותשמע הארץ", ומיישב שורת דיוקים לשוניים באמצעות היחס שבין קרבה וריחוק. דרך כך מתבררים רבדים פנימיים באדם – בין נשמה לגוף, בין מנהיגים לפשוטי העם, ובין חובת התורה לצורכי הפרנסה.
מאמר שלישי מדרגת החסיד וראיית המלאכים
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק במדרגתו הרוחנית של ה'חסיד' בספר הכוזרי, החווה השגחה אלוהית מתמדת ומודעות עמוקה לבורא בכל תנועה ודיבור. מתוך כך נידונה המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן ולריה"ל סביב ממשות ההתגלות של מלאכים בעולם והשגתם על ידי יחידי סגולה.
ערב אבות ובנים - אלול תשפ"ו מביכורים לאחדות: כוחה של ערבות
השיעור עוסק בחובת לימוד התורה לדורות הבאים ובהכרת הטוב העולה ממצוות ביכורים, הן על השפע הגשמי והן על הזכות הרוחנית. מתוך כך הוא מעמיק בעקרון הערבות ההדדית של עם ישראל כגוף אחד, המהווה מפתח לניצחון ולזכייה בדין לקראת ראש השנה.
ערב אבות ובנים - אלול תשפ"ו תקיעת שופר בשבת
השיעור עוסק בדין תקיעת שופר כשראש השנה חל בשבת, תוך בחינת יסודות האיסור וההבדלים בין גישת הבבלי (גזירת חכמים) לירושלמי (פטור מדאורייתא). בהמשך נסקרים היתר התקיעה בפני בית דין, שיטת הרי"ף, והפולמוס ההיסטורי הסוער בירושלים סביב ניסיונו של הרב עקיבא יוסף שלזינגר לחדש את המנהג.
ערב אבות ובנים - אלול תשפ"ו איזון הרוח מול קידמת החומר
הרב ד"ר יוחנן קאפח בשיעור העוסק בצורך להעמיק ברוחניות ובתורה כמשקל נגד להתפתחות הטכנולוגית והחומרית של העולם, תוך שימוש בכלים מודרניים כדי לייעל ולהעמיק את הלימוד. דרך דוגמאות כגון ריבוי תקיעות השופר והתפתחות אמירת הקדיש, מודגש כיצד עם ישראל מוסיף ומחבב את המצוות מתוך אהבה ולא מתוך עול.
אורות התשובה - הרב הראל כהן הדרכה מעשית בהרהור תשובה
אורות התשובה פרק ז, ה1 ו'
הרהור תשובה הוא הגרעין שממנו צומחת התשובה, ואסור לנו לזלזל בזה. בהמשך הרב ממלמד אותנו על הגישה הבריאה אל התשובה שצריכה להיות בשמחה!
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א אנשי הקודש בתחיית האומה
אורות התחיה -פסקה ג',ד'
השיעור עוסק במתח שבין העיסוק המעשי בבניין האומה וארץ ישראל לבין השמירה על הגובה והעומק הרוחני שלה. דרך תורתו של הראי"ה קוק, מובהר כי קיומם של גדולי תורה וחסידי עליון הוא שמאפשר לעם לפעול במרחב החומרי והלאומי בביטחון וללא חשש מירידה רוחנית.
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש ראש השנה
תרועת ראש השנה היא יללה או גניחה, והרי נאמר בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ יְ-הֹוָה. וכי פירושו הוא לילל או לגנוח לפני המלך ה'. מדוע תוקעים תשר"ת ולא תרש"ת. מה הטעם כשמזכירים זכות אבות מהפכים הסדר ומזכירים קודם את יעקב ואח"כ את יצחק ואברהם. אמר הקב"ה לאדם זה סימן לבניך כשם שעמדת לפני בדין היום הזה ויצאת בדימוס כך עתידין בניך לעמוד לפני בדין ביום זה ויוצאין לפני בדימוס . והלא נתקלל וגורש מגן עדן, ונקנסה עליו מיתה? ואיך אמר שיצא בדימוס שהוא פטור גמור?
