ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- ספריה
- שם מרדכי
- בבא מציעא - פרק שני
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא מציעא
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
הרב מרדכי צמח בן מזל זצ"ל
"תא שמע: מעות מפוזרות - הרי אלו שלו, אמאי? הא לא ידע דנפל מיניה! - התם נמי, כדרבי יצחק, דאמר: אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה ושעה, הכא נמי - אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה ושעה."
בסוגיה מבואר, שלדעת אביי אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה, ולכן יש להניח שתי הנחות. 1. מן הסתם הוא כבר שם לב שהמטבע חסר בכיסו. 2. הוא החליט בוודאות שהמטבע נפל והוא התייאש מהמטבע. אך הרמב"ם כתב, שגם אם הבעלים ישימו לב לחסרון המטבע, הם אינם מתייאשים; וזו לשונו בפרק י"ד מהלכות גזילה ואבידה הלכה ה':
"יאוש שלא מדעת אפילו בדבר שאין בו סימן אינו יאוש, כיצד, נפל ממנו דינר ולא ידע בו שנפל אע"פ שכשידע בו שנפל יתייאש הרי זה אינו יאוש עתה עד שידעו הבעלים שנפל , אבל אם עדיין הבעלים אומרים שמא נתתיו לפלוני או שמא במגדל הוא מונח או שמא טעיתי בחשבון וכיוצא בדברים אלו אין זה יאוש".
הרמב"ם והרי"ף השמיטו אוקימתות נוספות שהובאו שם בסוגיה כדי לתרץ את שיטת אביי מקושיות אחרות. נראה שהרי"ף והרמב"ם הכריעו כמו סוגיה אחרת.
הלוקח מן התגר
זו לשון הסוגיה בבבא מציעא דפים כ"ו ע"ב - כ"ז ע"א:
" מתני' . ... הלוקח פירות מחבירו או ששילח לו חבירו פירות, ומצא בהן מעות - הרי אלו שלו. אם היו צרורין - נוטל ומכריז. גמרא . ... הלוקח פירות מחבירו וכו'. אמר ריש לקיש משום רבי ינאי: לא שנו אלא בלוקח מן התגר , אבל בלוקח מבעל הבית - חייב להחזיר . וכן תני תנא קמיה דרב נחמן : לא שנו אלא בלוקח מן התגר, אבל בלוקח מבעל הבית - חייב להחזיר. אמר ליה רב נחמן: וכי בעל הבית בעצמו דשן? - אמר ליה: איסמיה? אמר ליה: לא תתרגם מתניתין כגון שדשן על ידי עבדו ושפחתו הכנענים."
בסוגיה זו מבואר, שאין זה משנה כמה זמן חלף מאז שנפלו המעות - המוצא אינו יכול להניח שהבעלים התייאשו ממעותיהם. וקשה, מדוע שונה כאן הדין? ומדוע חייב הלוקח להחזיר את המעות לבעה"ב שמכר לו את הפירות?
וכתב הריטב"א, וזו לשונו (בחידושי הריטב"א החדשים):
"וכשמשמש בעל-הבית בכיסו ולא מצא מעותיו והרגיש שנפלו לו בפירות, לא נתייאש מהם. דמימר אמר מידע ידיע לוקח דדידי נינהו, וכזיתים וחרובין שחזותן מוכיח עליהן דמי."
אמנם לכאורה קשה שאדרבה, אם המוכר לא בא לדורשם, יכול הלוקח להסיק - שהבעלים נתן לו מתנה דרך הבלעה; 1 שהרי בעה"ב יודע שנפלו, ואינו בא לבקשם. ואם היה מקום לספק, היה ראוי לומר שהמוצא ינסה לבוא בעקיפין אצל המאבד, ולברר האם איבד דבר-מה בזמן האחרון וכדו'; ואולי ישמע ממנו שהוא כבר התייאש. והרי אין לחייבו להחזיר את המעות שזכה בהם, אם אינו חייב להשיבם אלא לפנים משורת הדין. 2
ונלענ"ד, שהרי"ף והרמב"ם נקטו שמסוגיה זו מוכח - שאפילו ידעו הבעלים שנפל מהם מטבע, הם לא יתייאשו. וכפי שהסביר הרמב"ם - מפני שהבעלים יתלו לומר - "שמא נתתיו לפלוני או שמא במגדל הוא מונח או שמא טעיתי בחשבון וכיוצא בדברים אלו".
אלא שצריך לבאר את דעת הסוגיה שם; מדוע בלוקח מן התגר מותר ליטול את המעות? ומדוע לא חוששים גם כאן, שמא לא התייאשו הבעלים?
גירסת הרי"ף בסוגיה בדף כ"ו
ונראה שלדעת הרי"ף והרמב"ם, ההבדל שבין המקרים נידון לעיל בסוגיה בדף כ"ו ע"ב. 3
בסוגיה שם מובאת מחלקת בין רב נחמן לבין רבא, וזו לשונה - בגירסת הרי"ף (בדף י"ד ע"א מדפי הרי"ף):
"דאמר ר' נחמן ראה סלע שנפלה משנים חייב להחזיר, מאי טעמא ההוא דנפל מיניה לא מיאש, מימר אמר מכדי איניש אחרינא לא הוה בהדאי, האי הוא דהוה בהדאי, נקיטנא ליה ואמינא ליה את שקלתה. משלשה בני אדם אינו חייב, להחזיר, מאי טעמא דההוא דנפל מיניה איאושי מיאש, אמר למאן נקיטנא? לכל חד דנקיטנא ליה אמר לאו אנא שקלתה. ורבא פליג עליה ואמר אפילו שלשה חייב להכריז, ואפילו דלית ביה שוה פרוטה לכל חד וחד, מאי טעמא אימור שותפי נינהו וחד מינייהו אחולי אחליה למנתיה לגביהו דהנך. והלכתא כרבא דבתרא הוא."
מהעיון בגירסת הרי"ף עולה, שרב נחמן ורבא חלקו בשאלה האם הכלל ש"אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה" - יכול להתיר נטילה לעצמו.
רב נחמן סבר, שבדרך כלל בגלל היסוד הנ"ל ברור, שהבעלים יודע שנפל ממנו מטבע, ומתייאש; ודווקא כאן אינו מתייאש, מפני שסבור - שחבירו נטלו ויודה לו.
אך רבא סבר שהיסוד הנ"ל אינו מתיר ליטול . מפני שגם אם ידע שחסר מטבע בכיסו, לא יתלה לומר שנפל; ויתלה בסיבות אחרות, ולא יתייאש. ומכיוון שהמוצא יודע למי להחזיר, והמאבד טרם התייאש - צריך להחזיר.
רבא מחלק באופן עקרוני - בין נפל מאחד לבין נפל משנים. ואם נפל משנים, לא חייבתו התורה להשתדל בהשבתו. שהרי יתכן שכשיגלה לשנים, שנפל מאחד מהם מטבע; ישקר אחד מהם ויטען שנפל ממנו; ולא ידע למי להשיב. אולם פטור זה קיים - רק אם ברור לו שיש להחשיב מצב זה לנפל משנים; וכאשר אין זה אלא ספק, ו"אימר שותפי נינהו"; חייב מספק.
הרי"ף והרמב"ם נקטו, שרבא היה סבור בסוגיה שבתחילת המסכת שגם כשראה שנפל המטבע מאדם אחד, מותר לו ליטול; ובענין זה - "הילכתא כאביי". אולם רבא בו חזר אח"כ, ונקט שיש לחלק בין נפל מאחד לבין נפל משנים שאינם שותפים. וכשנפל משנים שאינם שותפים, יכול להניח שהתייאשו, וליטול אפילו קודם ששמע יאוש מפורש. 4 אולם אם הוא מכיר את האנשים שמהם נפל המטבע, וידוע לו שאינם שותפים; התורה לא חייבתו להחזיר. הרי"ף והרמב"ם נקטו, שרבא סבר לבסוף - כסוגיית הירושלמי בב"מ פ"ב ה"ג - " מכיון דלא ידע למאן מחזרה אין חייב להכריז".
ובסוגית הלוקח מן התגר, התגר אינו שותף עם בעה"ב שמהם הוא קונה את הפירות. ומכיוון שהמוצא יודע שהמאבדים אינם שותפים, והמוצא אינו יודע ממי נפל; אינו חייב להחזיר. (ולשיטת הרמב"ם רב נחמן חזר שם להודות לרבא).
חזקת יאוש
רבא הכריע לבסוף, שהתורה גילתה לנו כיצד יש לפשוט ספק יאוש. אם המוצא יודע למי להחזיר, הרי שכל ספק-יאוש נידון לחומרא למוצא. אך אם המוצא אינו יודע למי להחזיר הרי שכל ספק-יאוש נידון לקולא למוצא; וחזקה שהתייאשו כבר .
יתכן שהסבר הדבר הוא, מפני ש"חזקה" שהבעלים מתייאשים מראש , מדבר שיאבד - ואי אפשר יהיה להוכיח שהוא שלהם. אולם דעתם היא, שאם מישהו יראה, שהדבר ללא סימן - נפל מהם; אינם מתייאשים מראש, שהרי אפשר להשיבו להם.
נראה שיש להסיק כך - מהאופן שבו פסק הרמב"ם את המשנה בב"מ דף כ"ז ע"א; וזו לשונה:
" משנה . אף השמלה היתה בכלל כל אלו, ולמה יצאת - להקיש אליה, לומר לך: מה שמלה מיוחדת - שיש בה סימנין ויש לה תובעין , אף כל דבר שיש בו סימנין ויש לו תובעים - חייב להכריז."
וזו לשון הרמב"ם בהלכות גזלה ואבדה פרק י"ד הלכה א':
"השמלה בכלל כל אבידת אחיך היתה ... ולמה פרט השמלה ללמוד ממנה; מה השמלה מיוחדת שיש לה סימנין, וחזקתה - שיש לה תובעין, וחייב להחזיר; אף כל דבר שיש לו סימנים, הרי הוא בחזקת - שיש לו תובעין וחייב להחזיר. אבל דבר שאין לו תובעין אלא נתיאשו ממנו הבעלים הרי הוא של מוצאו אף על פי שיש בו סימנים."
הרמב"ם הוסיף על לשון המשנה את המילה "חזקה", כדי לבאר לנו - שאין לנו אלא "חזקות". וממילא בדבר שאין בו סימן, גילתה לנו התורה שאנו רשאים להניח - ש"חזקה" שבעליו התייאשו ממנו; ומכיוון שהתייאשו - יכולים לזכות בו.
ומכלל הדברים נשמע, שאם ראה המוצא ממי נפל, אינו יכול לסמוך על ה"חזקה" דלעיל. אלא אדרבה - "חזקה" שלא התייאשו.
^ 1.כמבואר בסוגיה לקמן בב"מ דף ס"ג ע"ב, וכן נפסק ברמב"ם בהלכות מלוה פרק ד' הלכה י', ובשו"ע חו"מ סי' רל"ב סע' ב'.
^ 2.וגם לפי דעת הש"ך בסימן רס"ח ס"ק ב'. מכיוון ששהה בכדי למשמש, יודע שנפלו; ואם לא בא, הרי שרוצה לתת לו במתנה.
^ 3.ולשיטתם בסוגיה בדף כ"ז ע"א חזר רב נחמן להודות לדברי רבא - במחלקת שהיתה בינם לעיל מיניה בסוגיה בדף כ"ו ע"ב.
^ 4.נראה, שאחרי שנכנס לחיוב מצוות השבת המטבע; גם אם יתברר שאינם שותפים, אם אחד מודה שלא נפל ממנו; יתן לחבירו.
^ 2.וגם לפי דעת הש"ך בסימן רס"ח ס"ק ב'. מכיוון ששהה בכדי למשמש, יודע שנפלו; ואם לא בא, הרי שרוצה לתת לו במתנה.
^ 3.ולשיטתם בסוגיה בדף כ"ז ע"א חזר רב נחמן להודות לדברי רבא - במחלקת שהיתה בינם לעיל מיניה בסוגיה בדף כ"ו ע"ב.
^ 4.נראה, שאחרי שנכנס לחיוב מצוות השבת המטבע; גם אם יתברר שאינם שותפים, אם אחד מודה שלא נפל ממנו; יתן לחבירו.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א כוח הרצון והתעלות העולמות
חלק ג' פסקה כ"ב , כ"ג
השיעור עוסק בהשפעתו העמוקה של היחיד על כלל מרחבי הבריאה, שבהם כל התעלות רוחנית אישית סוחפת ומרוממת את המציאות כולה. דרך בירור הרצון הפנימי, התפילה וחיבור המעשים הגשמיים לקדושה, האדם מגלה את כוחו לחבר את העולם למקורו האלוקי.
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א מקור הקודש: נשמת ישראל ואחדות החיים
אורות התחיה -פסקה ג'
השיעור עוסק בייחודו של עם ישראל כנושא שם ה' בעולם, תוך הדגשה כי שורש חייו וחוקיו נובעים מאחדות וממקור הקודש ולא מערכים מפורדים. מתוך כך מוסבר כיצד כל רובדי הקיום, המשפט והמעשה האנושי מתעלים בישראל לדרגת קדושה ומבטאים את רצון ה' השלם.
שמונה פרקים לרמב"ם מכוח המדמה אל האמת הפנימית
שיעור 3
השיעור עוסק באבחנה של הרמב"ם בין כוחות הנפש ובתעתועי "כוח המדמה", הנוטה להשוות בין דברים בעלי דמיון חיצוני אך בעלי מהות שונה לחלוטין. דרך עקרון זה וההבנה של "עולם הפוך", מוסבר כיצד השקר והדמיון של המציאות והתקשורת מסתירים את האמת העמוקה – מהגדרת האדם ועד לזכות על ארץ ישראל.
ענינו של ראש השנה שבת, ראש השנה, ומה עם ראש חודש?
כשראש השנה חל בשבת נפגשים שלושה מועדים במקביל, אך באופן מפתיע – ראש חודש נעלם לחלוטין מנוסח התפילה. המאמר חושף את הסוד שמאחורי ההעלמה הזו, ומגלה מדוע ביום הדין עדיף "להשתיק את הקטרוג" ולהתמקד בהמלכה ולא בחטאים
יסודות הש"ס הקדמה לכללי ספיקות בממון
בבא מציעא ב
הגדרת הספק אינה חוסר ידיעה גרידא, אלא חוסר ידיעה שיש בה ריעותא, או 'דררא דממונא'. הבחנה בין דררא דממונא למוחזקות, שבדרך כלל שתיהן הנהגות ולא ראיות, והיחס בין בירור להנהגה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכוח הרהור התשובה למימושה
אורות התשובה פרק ז, ב-ה
הרב מרחיב על כך שיש קול אלוקי באדם שקורא לו לחזור בתשובה אל ה' יתברך, וכאשר אדם מהרהר בתשובה הוא בעצם מצליח לשמוע את הקול הזה, ותפקידו להוציא מן הכוח אל הפועל את הרצון הזה להתקרב אל ה' במעשים, ואומר הרב 'ולפי גדלה של התשובה כך היא מידת החרות שלה'.
רביבים קביעות עיתים לתורה
הדרכת התורה לכלל ישראל, לעבוד בששת ימי המעשה רוב היום ולקבוע עיתים לתורה בבוקר ובערב | ההדרכה הראויה לתלמידי החכמים הייתה, לשלב עבודה יחד עם לימוד התורה | המצווה ללמוד תורה יומם ולילה מתקיימת בשבתות ובחגים | על ידי לימוד זה הקבוע בכל יום, נחשבים כלומדים כל היום כולו | בשעות שאדם צריך לעסוק בהן בתורה, עליו להיזהר מאד שלא לבטל תורה
יומא מצוות חינוך הבנים - חינוך לשעות
השיעור עוסק בדיני האכלת קטנים וחולים ביום הכיפורים, ובוחן האם מותר להאכילם גם מעבר לצורך המינימלי של פיקוח נפש. בעקבות פסק הרמ"א והשגת ה'מנחת חינוך', הרב מנתח האם חובת התענית היא רציפה בכל רגע או מהווה מציאות יומית כוללת שברגע שהופרה פוקע איסורה. במקביל, נבחנת מהותה של מצוות החינוך – האם תכליתה הרגל לקיום מצוות בעתיד או חיוב עכשווי על מעשה המצווה, תוך השלכות מעשיות לשאלות חינוכיות שונות.
ענינו של ראש השנה עבודת ראש השנה מתוך אהבה
הרב בוחן את יסוד המצוות של ראש השנה ומסביר כיצד קיומן מתוך שמחה, חיבוב ודבקות מעורר את האהבה והרחמים של הקב"ה כלפינו בדין. דרך דברי חז"ל והראשונים על תפילות היום ותקיעת שופר, מודגש שהמבחן האמיתי של האדם הוא בעשייה שמעבר לחיוב הבסיסי ומתוך רצון פנימי עמוק.
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת ניצבים וילך
עַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה. - למה כתיב אֶת הַשִּׁירָה. הול"ל אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת. מה הטעם שאין מברכים את חודש תשרי בברכת החודש שבת מברכין. וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה. הטעם דכתיב וַיַּשְׁלִכֵם ל' רבתי. ומדוע כתיב חסר י'. ומדוע לא כתיב 'אל ארצות אחרות' בלשון רבים.
שיעורים בספר יהושע מבית המדרש להנהגת הארץ
יהושע פרק א'
השיעור עוסק במעברו של יהושע בן נון מחיי בית המדרש והתלות במשה אל עבר הנהגת עם ישראל וכיבוש הארץ. דרך מושגים כמו "לא ימוש" ו"חזק ואמץ", מוסבר כיצד המעבר לעשייה מעשית ומלחמה אינו ניתוק מהתורה, אלא הופעתה בשלמות בתוך מציאות החיים.
מאמר שלישי מדרגת החסיד וסוד ההשגחה התמידית
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק בביאור ספר הכוזרי ומזמור קל"ט בתהילים, תוך העמקה בהכרה שהבורא מחיה ומפעיל כל תנועה ואיבר באדם בכל רגע ורגע. מתוך כך מוארת מעלת ה'חסיד' החי בדבקות עליונה, ולצד זאת נשזרות תובנות על סבלנותו האינסופית של הבורא, מידות הרחמים וספרי המהר"ל.
אורות ארץ ישראל - הרב אליהו ברין סוד הגלות ותחיית ארץ ישראל
אורות ארץ ישראל א' - ג'
השיעור עוסק במשמעות הרוחנית של היציאה לגלות ככור היתוך לבירור וזיכוך כוחות החיים הישראליים והאוניברסליים. מתוך כך, מובהר תהליך הגאולה והשיבה לארץ ישראל כתנועה פנימית ועמוקה של תחייה לאומית ורוחנית שאינה מותנית מראש בתשובה שלמה.
מידות הראי"ה המצוות כציורי האמונה המעשיים
אמונה כ"א -כ"ב
השיעור עוסק בצורך המהותי של האדם באידיאל אלוקי עליון המעניק משמעות וחיות פנימית לחייו. מתוך כך מוסבר כיצד המצוות והמנהגים משמשים כביטוי מעשי וציור גשמי שמוריד את רעיונות האמונה הגבוהים אל מציאות החיים.
