ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- ארץ אגדה
- משיח בן יוסף
"וַיִּשְׁלַח אֵלָיו שַׂר חֲמִשִּׁים וַחֲמִשָּׁיו וַיַּעַל אֵלָיו וְהִנֵּה יֹשֵׁב עַל רֹאשׁ הָהָר וַיְדַבֵּר אֵלָיו אִישׁ הָאֱ-לֹהִים הַמֶּלֶךְ דִּבֶּר רֵדָה: וַיַּעֲנֶה אֵלִיָּהוּ וַיְדַבֵּר אֶל שַׂר הַחֲמִשִּׁים וְאִם אִישׁ אֱ-לֹהִים אָנִי תֵּרֶד אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם וְתֹאכַל אֹתְךָ וְאֶת חֲמִשֶּׁיךָ וַתֵּרֶד אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם וַתֹּאכַל אֹתוֹ וְאֶת חֲמִשָּׁיו: וַיָּשָׁב וַיִּשְׁלַח אֵלָיו שַׂר חֲמִשִּׁים אַחֵר וַחֲמִשָּׁיו וַיַּעַן וַיְדַבֵּר אֵלָיו אִישׁ הָאֱ-לֹהִים כֹּה אָמַר הַמֶּלֶךְ מְהֵרָה רֵדָה: וַיַּעַן אֵלִיָּה וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם אִם אִישׁ הָאֱ-לֹהִים אָנִי תֵּרֶד אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם וְתֹאכַל אֹתְךָ וְאֶת חֲמִשֶּׁיךָ וַתֵּרֶד אֵשׁ אֱ-לֹהִים מִן הַשָּׁמַיִם וַתֹּאכַל אֹתוֹ וְאֶת חֲמִשָּׁיו: וַיָּשָׁב וַיִּשְׁלַח שַׂר חֲמִשִּׁים שְׁלִשִׁים וַחֲמִשָּׁיו וַיַּעַל וַיָּבֹא שַׂר הַחֲמִשִּׁים הַשְּׁלִישִׁי וַיִּכְרַע עַל בִּרְכָּיו לְנֶגֶד אֵלִיָּהוּ וַיִּתְחַנֵּן אֵלָיו וַיְדַבֵּר אֵלָיו אִישׁ הָאֱ-לֹהִים תִּיקַר נָא נַפְשִׁי וְנֶפֶשׁ עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה חֲמִשִּׁים בְּעֵינֶיךָ: הִנֵּה יָרְדָה אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם וַתֹּאכַל אֶת שְׁנֵי שָׂרֵי הַחֲמִשִּׁים הָרִאשֹׁנִים וְאֶת חֲמִשֵּׁיהֶם וְעַתָּה תִּיקַר נַפְשִׁי בְּעֵינֶיךָ: ס וַיְדַבֵּר מַלְאַךְ ה' אֶל אֵלִיָּהוּ רֵד אוֹתוֹ אַל תִּירָא מִפָּנָיו וַיָּקָם וַיֵּרֶד אוֹתוֹ אֶל הַמֶּלֶךְ:"
הדברים מצריכים ברור. חז"ל לימדונו 1 שאם אדם רודף אחר חברו להורגו; מותר לנרדף להציל את עצמו בהריגת הרודף. אך אם הנרדף היה יכול להציל את עצמו באמצעות פציעת הרודף, והוא הרג את הרודף; הרי שגם הנרדף נחשב לשופך דמים. אם אליהו חש סכנה לחייו הוא יכול לנסות ולהסתפק בפציעת המפקד של החיילים בכוויה של אש, או לכל היותר בהריגתו; ולנסות ולהרתיע בכך את שאר החיילים. מדוע אליהו לא חשש לשרוף פעמיים את כל החיילים? חז"ל לימדונו 2 שמי שחבירו נענש על ידו - אין מכניסין אותו במחיצתו של הקדוש ברוך הוא. מדוע אליהו אינו חושש לשרוף את שתי פלוגות החיילים?
אלישע הנביא קילל נערים שהתקלסו בו - ויצאו דובים מהיער ופגעו בהם. חז"ל התקשו במה שארע שם, והם אומרים (מסכת סוטה דפים מו-מז) שאלישע בדק לפני כן שהם ראויים לעונש הזה; ויש דיעה שאלישע נפגע עקב מעשיו, והוא נענש וחלה. מדוע לא מצאנו התייחסויות דומות של חז"ל לגבי אליהו שהיכה באש את פלוגות החיילים?
במסכת עבודה זרה (דף יא, א) מובא מעשה דומה, באונקלוס ובחיילים רומאים שנשלחו להביאו. גם שם נשלחו שלוש פעמים קבוצות חיילים להביאו. אך שם אונקלוס שוחח בכל פעם עם החיילים ושכנע אותם להתגייר. מדוע אליהו לא ניסה להחזיר את החיילים הישראליים בתשובה? האם חיילים מבני ישראל אינם זכאים לקבל יחס חיובי דומה כמו שקיבלו חיילים רומאים?!
האם יתכן שזה בעצם מה שקרה? האם יתכן שגם אליהו החזיר את החיילים הישראליים בתשובה? האם יתכן שזו ה"אש" ש"אכלה" אותם? לשם כך צריך לחזור ולעיין בפרשיית "תבערה" שבתורה.
"האש האוכלת" בעיני משה
בתורה מסופר על "אש" ש"בערה" בבני ישראל.
בספר שמות (טז) מסופר שכחודש לאחר שישראל יצאו ממצרים, הם התלוננו שהם זוכרים לטובה את הלחם והבשר שהיה להם במצרים. הקב"ה נענה להם והעניק להם את הַמָּן במקום הלחם, ואת השְּׂלָו במקום הבשר. כעבור למעלה משנה, לאחר שישראל קבלו את התורה ובנו את המשכן, בספר במדבר (יא); מסופר שבני ישראל התאוננו על מצבם, והם נענשו ובערה בהם "אש" ש"אכלה" אותם. מייד בסמוך מסופר שהם התאוו לבשר, והקב"ה המטיר להם את הַשְּׂלָו ומי שאכל ממנו מת באכילתו.
"וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע... וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה: וַיִּצְעַק הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל ה' וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ:... וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר:... וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה... וְאֶל הָעָם תֹּאמַר הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר וַאֲכַלְתֶּם בָּשָׂר... עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם... הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם טֶרֶם יִכָּרֵת וְאַף ה' חָרָה בָעָם וַיַּךְ ה' בָּעָם מַכָּה רַבָּה מְאֹד:"
לכאורה, ה"אש" בערה ב"מתאוננים", והשְּׂלָו המית את אוכליו רק בפעם השניה שבני ישראל התאוננו והתלוננו וביקשו אוכל. אך לפי פשטות מזמור ע"ח בתהילים הדבר ארע כבר בפעם הראשונה:
"וַיְנַסּוּ אֵל בִּלְבָבָם לִשְׁאָל אֹכֶל לְנַפְשָׁם... לָכֵן שָׁמַע ה' וַיִּתְעַבָּר וְאֵשׁ נִשְּׂקָה בְיַעֲקֹב... וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם מָן לֶאֱכֹל ... וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם כֶּעָפָר שְׁאֵר וּכְחוֹל יַמִּים עוֹף כָּנָף... וַיַּהֲרֹג בְּמִשְׁמַנֵּיהֶם..."
מפשטות המזמור משמע, שה"אש" בערה ("נִשְּׂקָה") בישראל - כבר כשהומטרו להם הַמָּן והשְּׂלָו.
ההבנה הזו, עולה גם מן התלמוד. המהרש"א אומר שמסוגיות התלמוד משמע 3 , שהמאורעות שמתוארים בירידת השְּׂלָו בפעם השניה - ארעו כבר בפעם הראשונה; וכן נמצא מפורש גם ב"מדרש הגדול" על ספר שמות 4 :
"כל מה שארע להם בשְׂלָו שני ארע להם בשְׂלָו ראשון, ילמד סתום מן המפורש"
אך הדבר קשה ותמוה. אם האש בערה בבני ישראל והם מתו כבר בפעם הראשונה שהַשְּׂלָו ירד, מדוע הם לא חששו לאכול מהַשְּׂלָו בפעם השניה? כדי לענות על הקושי שעולה מתוך ספר תהילים ומתוך מסורת חז"ל, יש לעיין במסורת חז"ל נוספת שמובאת בילקוט שמעוני.
ה"אש" לפי מסורת ילקוט שמעוני
בילקוט שמעוני (תורה, תשלב) נאמר:
"ירדה אש מן השמים והיתה קופלת בהם מחתה והולכת ולא היה בין המתים ובין החיים כלום: 'ויהי העם כ מתאוננים'. מימיהם לא חטאו חטא גמור ולא לקו מכה גמורה..."
ילקוט שמעוני אומר שהחטא של "המתאוננים שהתאוו" לא היה חטא גמור; ולפיכך הם גם לא נענשו ב"מכה גמורה" - הם לא בערו ממש והם לא מתו ממש. ילקוט שמעוני מרמז, שה'מתים' וה'חיים' היו דומים זה לזה מבחינה חיצונית (ולא היה בין ה'מתים' ובין ה'חיים' כלום).
לפי ילקוט שמעוני, גם בפעם הראשונה שהשְּׂלָו ירד לעם ישראל, בני ישראל "בערו" ו"מתו" כשהם אכלו אותו. אלא שאז הם לא זכו לראות זאת; והם זכו לכך רק בפעם השניה.
כאשר ישראל יצאו ממצרים ליוו אותם סלעים שנבקעו, ויצאו מהם מים וגם חומרים מזינים נוספים וכך הם התקיימו במשך חודש ימים (דברים לב, יב-יג): "ה' בָּדָד יַנְחֶנּוּ... וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר ". אולם בני ישראל לא חפצו להמשיך בהנהגה הזו של הנוזלים המזינים; הם רצו אוכל מוצק מהסוג שהם הורגלו בו. הקב"ה נעתר להם והמטיר להם את הַמָּן במקום הלחם, ואת השְּׂלָו במקום הבשר. משה ראה בעיניו הרוחניות, שכשהם אוכלים מהַמָּן ומהשְּׂלָו הם "בוערים" ב"אש" של "תאוות", ושהם נחשבים לאנשים "מתים". אך משה הבין שהם עדין לא מסוגלים להגיע למעלתו; ולכן הוא לא ביקש אז - שישראל "יראו" את מצבם.
ברם, לאחר שישראל שהו זמן ממושך בהר סיני וקבלו את התורה ובנו שם את המשכן; משה רצה שהם יסתפקו באכילת הַמָּן, והוא רצה לגמול אותם מאכילת בשר. משה התפלל לה' שיחדל מלשלוח להם את הַשְּׂלָו. אולם העם רצה להמשיך בתאוות אכילת הבשר. הם רצו להישאר 'בני אדם' לפי ההגדרה שהם הורגלו אליה עד אותה העת. משה לא רצה לוותר להם; ולכן בערה בהם "אש".
נתן עיניו בו
כדי להבין ביתר ביאור את מהות ה"אש" שבערה בם לפי מסורת ילקוט שמעוני – צריך לעיין בלקוטי מוהר"ן (קמא, צח):
"...הצדיק רואה עד היכן הפגם מגיע. וזהו פרוש הגמרא (ברכות דף נח, א) 'נתן עיניו בו', כלומר שיהיה רואה בעיניהם של צדיקים... דהינו שהוא רואה מה שפגם, שהיה נסתר ממנו מקודם. ואין עונש גדול מזה, כשאדם רואה מה שפגם."
ר' נחמן מברסלב מבאר, שיש סוג של עונש, שאינו אלא מתן אפשרות לראיית המצב דרך העיניים הגבוהות של הצדיק. ואין עונש גדול מזה, שהאדם רואה עד כמה הוא פגום ובוער בתאוות.
משה התפלל אז לקב"ה ש"יפקח את עיני ישראל", ושהם יזכו להתבונן בעצמם באמצעות ה"משקפים הגבוהות" של משה. ואכן, משה נענה, וישראל החלו לראות את עצמם בתור אנשים שהקב"ה העניש אותם, והרחיק אותם מהרוחניות. כלומר, שהם "בוערים" ב"אש" של "תאווה" לבשר; ושהם נחשבים ל"מתים". ישראל לא יכלו לעמוד במדרגה הגבוהה הזו; והם ביקשו ממשה שיתפלל לה', שייטול מהם את הראייה הגבוהה הזו. משה התפלל ונענה – "וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ".
מדוע "אש" על תנאי?
אם נחזור ונתבונן בדברי אליהו נוכל לענות על קושי, שלא שמנו ליבנו אליו. אם אליהו רצה להעניש את החיילים מדוע הוא לא עשה זאת באופן מיידי? מדוע הוא הקדים ואמר: "וְאִם אִישׁ אֱ-לֹהִים אָנִי תֵּרֶד אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם"? מדוע ה"אש" מותנית בהכרה שאליהו הוא "אִישׁ אֱ-לֹהִים"?
אולם לפי מה שהתבאר, אליהו לא העניש את החיילים. הוא רק "סידר להם את המחשבות". החיילים הכירו במציאותו של בורא העולם ובעובדה שאליהו מייצג אותו; ומצד שני הם הכירו במציאותו ובשלטונו של אחזיה מלך ישראל. הם היו משובשים בדעתם והיו סבורים, שהוראה של מלך ישראל היא הקובעת. הדבר התבטא בקריאתם לאליהו: "אִישׁ הָאֱ-לֹהִים הַמֶּלֶךְ דִּבֶּר רֵדָה".
מה ששיבש את דעתם היה העדפתם להישאר במוסכמות שהם הורגלו אליהן. מעמדם כחיילים של המלך סיפק עבורם את הנטיות האנושיות של אהבת הכבוד והכסף (מעמד מכובד ומשכורת מסודרת ומובטחת). לפיכך, הם העדיפו שלא לחשוב לעומק; ולהסתתר מאחורי הטיעון שאסור למרוד במלך.
אליהו התפלל לקב"ה שיפקח את עיניהם ויראו כיצד הם "בוערים באש" של תאוות לענייני העולם הזה, וכיצד ה"אש" הזו משבשת את שיקול דעתם. הקב"ה נענה לו, ולאחר שהמפקד והחיילים ראו את האמת על עצמם; הם בושו בעצמם והסתלקו משם.
מי פחד ממי?
ההבנה שלא מדובר ב"אש" רגילה מסבירה, מדוע מלאך ה' הוצרך לומר לאליהו - שלא יפחד מהמפקד השלישי. לכאורה, המפקד השלישי היה מבועת ונפחד כולו, והוא חשש לחייו ולחיי חייליו. לכאורה, פשוט שהמפקד השלישי לא יעיז לפגוע באליהו מחשש שהוא וחייליו ימותו באש.
אולם לפי מה שהתבאר, אליהו לא הכה אותם ב"אש" רגילה; אלא ב"השגה רוחנית גבוהה". המפקד התחנן לאליהו - שישאיר אותו ואת חייליו בהשגה רוחנית נמוכה; כך שהם לא יראו כיצד הם בוערים ב"אש" של תאוות. מדובר באותה בקשה של בני ישראל ממשה, שירחם עליהם ב"תבערה". כשם שמשה נענה לבני ישראל – "וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ"; כך אליהו ריחם על המפקד וחייליו – והשאיר אותם בהשגתם הרוחנית הנמוכה.
מעתה מובן, מדוע אליהו חשש שהמפקד השלישי עלול לפגוע בו; ומדוע מלאך ה' הוצרך לומר לאליהו - שלא יפחד ממנו.
בסיכום המאמר נמצאנו למדים, שמקריאה חיצונית של פרשיית "אליהו והחיילים" נראה כאילו אליהו המית את החיילים ב"אש". אולם קיימים בפרשיה קשיים שמרמזים; שהחיילים לא מתו ממש, ושה"אש" היא אותה ה"אש" שבערה בבני ישראל במקום שנקרא "תבערה". מדובר בהשגה רוחנית גבוהה; שמתוכה האדם מתבייש וחש כ"מת", כאשר הוא רואה עד כמה הוא "בוער באש" של תאוות.
^ 1.סנהדרין דף עד, א
^ 2.שבת דף קמט, ב
^ 3.המהרש"א (חידושי אגדות) על הסוגיה ביומא דף עה, ב: "ב' פעמים חטאו בשְׂלָו כדאמרי' בערכין. ובההוא דפרשת בשלח אינו מפורש דנענשו על כך, - אלא דילמד סתום מן המפורש ".
^ 4.מובא גם ב"תורה שלמה" אות פג
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
הלכות ראש השנה הלכות ראש השנה שחל בשבת
הלכה למעשה
השיעור מאיר את מהות ראש השנה מתוך גישה של ביטחון, אהבה ושמחה לצד כובד הראש והרצינות הנדרשים ביום הדין. במרכזו הדרכה הלכתית ומעשית לקראת החג שחל בשבת, כולל התרת נדרים, הכנות מוקדמות, סדר התפילות והקידוש, והלכות החג והשבת בהרחבה.
כינוסי אברכים שו"ת בוגרים תשפ"ו
איך להמשיך לעלות בקודש גם כשרחוקים מהישיבה | הפער בין ההצלחה להתיישבות לבין מינוי רבני ערים
סליחות עומק הסליחה ומידות הרחמים
שיחה לפני סליחות תשפ"ו
השיעור עוסק במהות אמירת הסליחות לקראת הימים הנוראים, תוך בירור מקומו של הצדיק שאינו חוטא במזיד מול תביעת הווידוי והנפש. דרך דברי הזוהר ומידות הרחמים, מודגש כי כוחה האמיתי של התשובה נובע מהצנעת האדם בתוך הכלל ומהידמות מוסרית מעשית למידותיו של הבורא.
מידות הראי"ה שורשי האמונה ומשמעות החיים
אמונה כ"ג -כ"ה
השיעור עוסק בחשיבות החיבור לאמונת הילדות התמימה כבסיס עמוק הנשגב מכל תובנה שכלית מאוחרת. בנוסף, מוסבר כיצד הכרת האמת האלוקית מעניקה עוגן, משמעות וערך ממשי לכל פיתוחי התרבות וקנייני החיים של האדם.
עסקי גוג ומגוג הרמב"ם ותשובת החכמים המבזים
הרמב"ם כתב שכל חכמי דורו של רבי עקיבא סברו שבר כוכבא הוא מלך המשיח. מקור דבריו הוא תורה שלמד בהיכלו של דויד המלך, ולפיה החכמים שביזו מי ששילב ספרא וסייפא והתגייס לצבא בר כוכבא, חזרו בתשובה והסכימו עם רבי עקיבא.
נצבים עבודת הלב: מהשכל אל הרגש
שיחת מוצ"ש פרשת ניצבים - וילך
השיעור עוסק בתורתו של הרב אליהו לופיאן לקראת יום הדין, ומדגיש כי קיום מצוות ומעשי חסד מתוך חובה שכלית אינם מספיקים לאדם. עיקר העבודה הרוחנית היא להפנים את הדברים ברגש עמוק, לפתח אהבה ותענוג פנימי בעבודת השם, ולחבר בין המושכלות למורגשות.
אור החיים על הפרשה הבחירה בחיים מתוך קיום רצון ה'
אור החיים על פרשת נצבים חלק א'
שלשה דברים כלליים במצוות ה' שמרומזים בפרשה. פירוש תיאור התורה על המצות שהם לא רחוקות להשגה. פירוש כפילות התורה "ראה נתתי לפניך...את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע...החיים והמוות...הברכה והקללה".
לנתיבות ישראל הופעת המלכות: מהכלל אל הפרט
לנתיבות ישראל א' , מאמר נ"א, נ"ה
השיעור עוסק בהופעת מלכות שמיים בעולם דרך כלל ישראל, וכיצד היא מתגלה בחיי הפרט באמצעות משמעת עצמית, תורה ומצוות. מתוך כך מוארים מועדי תשרי – מביטול הגבולות בראש השנה ויום הכיפורים ועד לחירות, שמחה והתעצמות מעשית בסוכות.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א כוח הרצון והתעלות העולמות
חלק ג' פסקה כ"ב , כ"ג
השיעור עוסק בהשפעתו העמוקה של היחיד על כלל מרחבי הבריאה, שבהם כל התעלות רוחנית אישית סוחפת ומרוממת את המציאות כולה. דרך בירור הרצון הפנימי, התפילה וחיבור המעשים הגשמיים לקדושה, האדם מגלה את כוחו לחבר את העולם למקורו האלוקי.
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א מקור הקודש: נשמת ישראל ואחדות החיים
אורות התחיה -פסקה ג'
השיעור עוסק בייחודו של עם ישראל כנושא שם ה' בעולם, תוך הדגשה כי שורש חייו וחוקיו נובעים מאחדות וממקור הקודש ולא מערכים מפורדים. מתוך כך מוסבר כיצד כל רובדי הקיום, המשפט והמעשה האנושי מתעלים בישראל לדרגת קדושה ומבטאים את רצון ה' השלם.
שמונה פרקים לרמב"ם מכוח המדמה אל האמת הפנימית
שיעור 3
השיעור עוסק באבחנה של הרמב"ם בין כוחות הנפש ובתעתועי "כוח המדמה", הנוטה להשוות בין דברים בעלי דמיון חיצוני אך בעלי מהות שונה לחלוטין. דרך עקרון זה וההבנה של "עולם הפוך", מוסבר כיצד השקר והדמיון של המציאות והתקשורת מסתירים את האמת העמוקה – מהגדרת האדם ועד לזכות על ארץ ישראל.
ענינו של ראש השנה שבת, ראש השנה, ומה עם ראש חודש?
כשראש השנה חל בשבת נפגשים שלושה מועדים במקביל, אך באופן מפתיע – ראש חודש נעלם לחלוטין מנוסח התפילה. המאמר חושף את הסוד שמאחורי ההעלמה הזו, ומגלה מדוע ביום הדין עדיף "להשתיק את הקטרוג" ולהתמקד בהמלכה ולא בחטאים
יסודות הש"ס הקדמה לכללי ספיקות בממון
בבא מציעא ב
הגדרת הספק אינה חוסר ידיעה גרידא, אלא חוסר ידיעה שיש בה ריעותא, או 'דררא דממונא'. הבחנה בין דררא דממונא למוחזקות, שבדרך כלל שתיהן הנהגות ולא ראיות, והיחס בין בירור להנהגה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכוח הרהור התשובה למימושה
אורות התשובה פרק ז, ב-ה
הרב מרחיב על כך שיש קול אלוקי באדם שקורא לו לחזור בתשובה אל ה' יתברך, וכאשר אדם מהרהר בתשובה הוא בעצם מצליח לשמוע את הקול הזה, ותפקידו להוציא מן הכוח אל הפועל את הרצון הזה להתקרב אל ה' במעשים, ואומר הרב 'ולפי גדלה של התשובה כך היא מידת החרות שלה'.
