ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- ארץ אגדה
- משיח בן יוסף
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
אפרת בת נעמי
לאחר מכן, מסופר שבן השונמית חלה ומת, ואלישע החיה אותו. במסכת נדה (דף ע, ב) מובא שחכמי אלכסנדריה שאלו את ר' יהושע בן חנניה, האם "בן שונמית" מטמא בטומאת מת, והוא ענה להם "מת מטמא, ואין חי מטמא!". רד"ק הסיק מהדברים הללו שר' יהושע בן חנניה סבור ש"בן השונמית" לא מת ממש 1 . אם כך צריך להבין, מדוע הכתוב מתאר את בן השונמית כמי ש"מת"?!
במאמר הזה נדון בשאלה מדוע השונמית לא ביקשה בן; ובמאמר הבא נדון בשיטת ר' יהושע בן חנניה - מדוע הכתוב מתאר את בן השונית כ"מת" אם הוא לא מת ממש.
אליהו ו"בני רחל"
המעשה מזכיר מעשה קודם, באליהו, רבו של אלישע. אליהו התארח בבית אלמנה; ו"בן האלמנה" חלה ומת, ואליהו התפלל והחיה אותו. רד"ק מדייק מתרגום יונתן (מלכים א יז, כ), שהתרגום סבור ש"בן האלמנה" לא מת ממש 2 . בשני המעשים, מדובר באם שחשה שבנה "מת"; והנביא מחיה אותו. מה משמעות הדבר?
המענה לשאלות האלו ניתן על ידי אליהו הנביא עצמו. ב"סדר אליהו רבה" (יח) 3 מסופר, שחכמים נחלקו האם אליהו הוא מ"בני רחל" או מ"בני לאה"; ואליהו גילה להם שהוא מ"בני רחל"; וש"בן האלמנה" שהוא החיה - הוא "משיח בן יוסף". מה אליהו רמז בכך?
אליהו גילה לחכמי בית המדרש שהמעשה בבן האלמנה, משקף רעיון שמרומז בפרשיות לידת בני רחל. הדברים התבארו במאמר הקודם"אליהו ומשיח בן יוסף" , ונחזור בקצרה על עיקרי הדברים. רחל אינה מרוצה לגמרי מהבנים שנולדו לה. כאשר יוסף נולד היא אומרת: "יֹסֵף ה' לִי בֵּן אַחֵר". המילה "אַחֵר" מיותרת ואומרת דרשני. למילה "אַחֵר" יש משמעות של משהו "שונה". משהו מסוים בבן לא מצא חן בעיניה הרוחניות; ולכן היא התפללה שה' ייתן לה בן - שיהיה "אַחֵר" מהבן הזה.
כאשר נולד בנה השני, רחל קראה לו "בֶּן אוֹנִי" במשמעות של "בן הָאֵבֶל שלי". לכאורה, היא קראה לו כך רק מפני שהיא מתה בלדתו. אלא שאם יעקב בא לשלול את המשמעות העצובה הזו הוא היה צריך לקרוא לו "בִּנְ-חָי". יעקב קרא לו "בִּנְ-יָמִין" כדי לשלול כוונה אחרת של רחל. רחל ראתה בעיניה הרוחניות שגם הבן הזה שייך לצד של השמאל, שקשור בעיניה למוות. אולם יעקב היטיב לראות ממנה, והוא ראה גם בו בן שקשור לצד של הימין, הצד של החיים.
שְׁנֵי הָעַמּוּדִים
הפנים השונים של ה"ימין" ושל ה"שמאל" מרומזים במקדש. בספר מלכים (א ז, כא) מסופר ששלמה המלך הקים שני עמודים לאולם, והוא קרא לעמוד הימני בשם "יָכִין" ולעמוד השמאלי בשם "בֹּעַז". ונאמר עליהם (שם, טו):
"וַיָּצַר אֶת שְׁנֵי הָעַמּוּדִים נְחֹשֶׁת, שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה אַמָּה קוֹמַת הָעַמּוּד הָאֶחָד, וְחוּט שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אַמָּה יָסֹב אֶת הָעַמּוּד הַשֵּׁנִי".
העמודים היו זהים, אך לעמוד הימני מיוחס הקו הישר והניצב ("קומה"); ואילו לעמוד השמאלי מיוחס הקו העגול ("יסוב"). בספרי הקבלה מבואר שהקו הישר מסמל את עבודת התורה והמצוות, ואלו הקו העגול מסמל את העיסוק בעולם הטבע הגשמי - העולם שגם הגויים מתעסקים עמו.
רחל ראתה בעיניה הרוחניות שגם הבן הנוסף שנולד לה עתיד לעסוק בענייני החול של ה"צד השמאלי", בעיניה הצד הזה קשור ל"מָוֶת"; ולכן היא קראה לו "בֶּן אוֹנִי" במשמעות של "בן הָאֵבֶל שלי". אולם יעקב ראה בהשגה נבואית גבוהה, והוא "ראה" שגם ה"שמאל" הזה הוא "ימין"; וכעין המבואר ב"מאור ושמש" (דברים פרשת שופטים):
"לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל... שהצדיק מיחד הכל שמאל בימין והימין בשמאל, וממתיק הדינים בשרשם, וממילא נעשה משמאל שהוא דין - ימין שהוא רחמים גמורים. וזה שפירש רש"י ז"ל אפילו אומר לך על שמאל שהוא ימין..."
בעם ישראל קיימות שתי קבוצות מרכזיות, קיימת "קבוצת משיח בן יוסף" שמכונה "בני רחל" - שעוסקת בענייני המעשה; וקיימת קבוצת "משיח בן דויד" שמכונה בני לאה - שעוסקת בענייני הרוח. רחל ראתה ברוח קודשה באספקלריא שאינה מאירה, והיא התייחסה למי שעוסקים בגשמיות כאל "מתים". אולם יעקב ראה באספקלריא המאירה והוא ראה שגם הם חיים וגם הם שייכים ל"ימין".
אליהו גילה לחכמי בית המדרש, שהחייאת "בן האלמנה" - מרמזת לאופן שרחל מתייחסת ל"משיח בן יוסף", ולאופן שיעקב "מחיה" אותו. ההבנה שרחל ויעקב התייחסו באופן שונה לבנים, חוזרת ומבארת פרשיות תמוהות אצל האישה השונמית; וכדלקמן
רוני עקרה לא ילדה
לאה ילדה ארבעה בנים, ורק אז מסופר שרחל קינאה בה (בראשית כט-ל):
"וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד... וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה' עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה וַתַּעֲמֹד מִלֶּדֶת: וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי: וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר הֲתַחַת אֱ-לֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן:
רחל מתחננת אל יעקב שיתפלל עליה שתלד, ויעקב נראה כמי שמסרב. במדרש הקשו על כך (בראשית רבה עא): "אמר לו הקדוש ברוך הוא כך עונים את המעיקות?!" ברם, ההבנה שרחל ויעקב התייחסו באופן שונה לבנים מבארת את כוונת יעקב באופן אחר, שמלמד זכות על יעקב!
תרגום יונתן כותב שם, שלאה ראתה ברוח קודשה שמהבן הרביעי יצא דויד המלך שעתיד להודות לקב"ה (בחיבור ספר תהילים ועוד); ולכן היא קראה את שמו יהודה. הכתוב מספר שרחל קינאה בלאה רק לאחר לידת יהודה. רחל רצתה ללדת רק בנים מהסוג הזה של "משיח בן דויד", בנים שאמורים לעסוק בתורה ובהודאה. כשרחל ראתה בעיניה הרוחניות, שלאה ילדה ליעקב בן מהסוג הזה, היא פנתה אליו בתביעה שיתפלל עליה שתלד גם היא "בנים" כאלו.
עד אז, רחל היתה מקיימת בעצמה את דרשת ברוריה אשתו של ר' מאיר. הנביא ישעיהו (נד, א) מנבא: "רָנִּי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה", וברוריה הסבירה בסוגיה בברכות (דף י, א) שמדובר באישה ששמחה בעקרותה מפני שהיא לא רוצה ללדת בנים לגיהנום. לפי ראיית הרוחנית של רחל, בנים מהסוג של משיח בן יוסף, שייכים לצד של השמאל, לצד של הגיהנום; והיא רצתה שלא יוולדו לה בנים כאלו. עד אז, רחל לא החשיבה ו"לא ספרה" את הבנים האחרים שנולדו ללאה. אולם כעת כשלאה ילדה את יהודה, היא החשיבה את לאה כמי שילדה "בנים". רחל רצתה שגם לה יהיו "בני לאה" כאלו.
לעומתה, לאה באה בגישה של הכנעה לרצון הבורא. לאה שמחה בכל הבנים שהקב"ה העניק לה. גם בבנים הראשונים שלה, שלא היו מהסוג של יהודה ("משיח בן דויד").
יעקב ידע שרחל רוצה שלא יוולדו לה בנים מהסוג של "משיח בן יוסף". לפיכך, כשהיא פנתה אליו בתביעה שיתפלל עליה לבנים; הוא כעס עליה. הוא הסביר לה שהמעצור נגרם מפני שהקב"ה נעתר לה – "אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן". יעקב מתפלל לקב"ה שייתן לה בנים, אלא שיעקב מתפלל מתוך הכנעה לרצון הבורא. גם אם הבן שיוולד יהיה מסוג של "משיח בן יוסף" הוא ישמח בו; ואילו רחל אינה רוצה שיוולד לה בן כזה.
בסופו של דבר, הקב"ה זכר את רחל, והעניק לה את הטובה המגיעה לה; למרות שהיא לא רצתה בה. הקב"ה הוליד ממנה את יוסף ואת בנימין, למרות שהם לא התאימו לשאיפותיה. המאורעות האלו חוזרים גם בפרשיית האישה השונמית.
העקרות של האשה השונמית
האשה השונמית ידעה את גדולת אלישע; וידעה שהנביאים מסוגלים להתפלל על העקרות שיפקדו. אולם גם היא שמחה בעקרותה. הכתוב מספר שהשונמית היתה "אִשָּׁה גְדוֹלָה", ותרגום יונתן מסביר "אתתא דחלת חטאין"; כלומר, השונמית היתה צדקת ויראת חטא. בעלה היה איש עשיר, והם היו בני המעמד הגבוה; אך החיים הגשמיים האלו לא סיפקו את רוחה, והיא חשה שאלו חיים "מתים" וחסרי תכלית. לפי השקפתה, "כל המוליד מוליד בדומה" 4 ; היא היתה משוכנעת שהבן שיוולד לה יהיה דומה לאביו. גם הוא יהיה שייך לקבוצת משיח בן יוסף, וגם הוא יעסוק בצד הגשמי של החיים. היא לא ביקשה מאלישע שיברך אותה בבן, מפני שהיא לא רצתה שגורלה יהיה כגורלה של רחל. היא לא רצתה שבסופו של דבר, יוולד לה בן שיהיה שייך לקבוצת משיח בן יוסף.
אלישע ידע דברים רבים גם בלא שיגידו לו; וכן מצאנו שהארמים אמרו (מלכים ב ו, יב): "אֱלִישָׁע הַנָּבִיא אֲשֶׁר בְּיִשְׂרָאֵל יַגִּיד לְמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר בַּחֲדַר מִשְׁכָּבֶךָ". אלישע ידע שלאשה השונמית אין בן, וגם את הסיבה לכך; והוא רצה להאיר את עיניה בטעותה. הוא רצה להחשיב בעיניה גם אנשים מקבוצת משיח בן יוסף; ולאחר מכן לברך אותה בבן.
הדרך שאלישע ניסה לפתור את בעיית האישה השונמית
נערו של אלישע, גיחזי, התעסק בעניינים הגשמיים של אלישע; והוא היה נציג של קבוצת "משיח בן יוסף". אלישע רצה להכריח את השונמית להכיר טובה לגיחזי; ולכן אלישע צרף אותו לתכנית הברכה. אלישע הורה לגיחזי לקרוא לשונמית, ולמרות שהיא עמדה לפני אלישע, אלישע ניהל את השיחה בינם באמצעות גיחזי: "וַיֹּאמֶר לוֹ אֱמָר נָא אֵלֶיהָ הִנֵּה חָרַדְתְּ אֵלֵינוּ אֶת כָּל הַחֲרָדָה הַזֹּאת מֶה לַעֲשׂוֹת לָךְ הֲיֵשׁ לְדַבֶּר לָךְ אֶל הַמֶּלֶךְ אוֹ אֶל שַׂר הַצָּבָא?". אלישע רצה שגיחזי ידגיש שהיא היטיבה גם עם גיחזי וגם עם אלישע ("חָרַדְתְּ אֵלֵינוּ"); וזו הסיבה שמזכה אותה לשכר על עמלה. אלישע הוסיף והזכיר בדבריו את המלך ואת שר הצבא, שעוסקים בפעולותיו של משיח בן יוסף; כדי להראות לשונמית שלמרות היותו נביא - גם הוא מחשיב אותם.
אך השונמית לא התרשמה מכך. היא אמרה שהיא אינה זקוקה להתערבות המלך או שר הצבא, מפני שמשפחתה דואגת לה – "בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת"; והיא אף לא ביקשה מאלישע שיתפלל עליה לבן.
לאחר שהשונמית יצאה, אלישע פנה לגיחזי: "וַיֹּאמֶר וּמֶה לַעֲשׂוֹת לָהּ? וַיֹּאמֶר גֵּיחֲזִי אֲבָל בֵּן אֵין לָהּ וְאִישָׁהּ זָקֵן". גיחזי לא חידש לאלישע דברים שלא היו ידועים לו. אולם אלישע רצה שישועתה של השונמית תבוא באמצעות גיחזי. לאחר שגיחזי יזם את הברכה, אלישע הורה לגיחזי לקרוא לה בשנית, ואז אלישע פנה אליה ישירות: "וַיֹּאמֶר לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה אַתְּ חֹבֶקֶת בֵּן".
לשון אלישע דומה להבטחת המלאכים על לידת יצחק: "כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה". אולם אלישע מוסיף את המילה "חֹבֶקֶת". ה"חיבוק" יוצר היקף של "עיגול" סביב הבן. אלישע רמז לשונמית שהבן שלה יהיה שייך ל"עולם העיגולים", לקבוצת משיח בן יוסף. 5
אך השונמית נשארה איתנה בהשקפתה: "וַתֹּאמֶר אַל אֲדֹנִי אִישׁ הָאֱ-לֹהִים אַל תְּכַזֵּב בְּשִׁפְחָתֶךָ". בעיניה, בן ששייך לקו העגול של משיח בן יוסף הוא בן של "כזב"; והיא לא רוצה בן שכזה.
בסיכום המאמר נמצאנו למדים, שהמעשה באשה השונמית ובחוסר רצונה לבקש ברכה לבן, חוזר על עקרון שמרומז בתורה. ראייתה הרוחנית של השונמית דומה לראייתה של רחל, שתיהן רואות בבן ששייך ל"קו העגול" ומתעסק בענייני העולם הזה – בן לא רצוי. אך יעקב אבינו ואלישע הנביא רואים באספקלריא המאירה, והם רואים גם אותו כבן רצוי.
יעקב אמר לרחל "הֲתַחַת אֱ-לֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן" - כהסבר לעקרותה. כלומר, הקב"ה נעתר לרצונה שלא ללדת בנים מסוג של "משיח בן יוסף". ברם, בסופו של דבר, הקב"ה העניק לרחל את הטובה המגיעה לה; למרות שהיא לא רצתה בה. הקב"ה הוליד ממנה את יוסף ואת בנימין, למרות שהם לא התאימו לשאיפותיה. אלישע רוצה להידבק בדרכיו של הקב"ה, והוא רוצה שהשונמית תוליד בן למרות שהוא לא יתאים לשאיפותיה.
במאמר הבא נשתדל נדון בעזהשי"ת בפרשית מיתת והחייאת בן השונמית.
^ 1.ה'חתם סופר' (שו"ת ח"ב יו"ד סי' שלח) כתב, שגם לדעת הרמב"ם בן השונמית לא מת ממש.
^ 2.כך סבור גם רבנו פרץ (שיטה מקובצת, בבא מציעא דף קיד, ב).
^ 3.מובא בתוספות בבא מציעא קיד ב
^ 4.מהרש"א חידושי אגדות מסכת יבמות דף סג עמוד א
^ 5. שמו של הנביא חבקוק מורה גם כן על "חיבוק" שיוצר היקף של "עיגול"; וכן מצאנו שחז"ל אומרים על חוני המעגל (תענית דף כג, א): "עג עוגה ועמד בתוכה, כדרך שעשה חבקוק הנביא". משמעות ה"עוגה" שחבקוק וחוני עיגלו סביב עצמם התבארה במאמר"המעגל של חוני" . בזוהר (הקדמה דף ז, ב) נאמר שהנביא חבקוק הוא בנה של השונמית.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
שמונה פרקים לרמב"ם מדרגות בקרבה אל המלך
שיעור 5
השיעור עוסק בתורת הנפש של הרמב"ם ובמשל הארמון המפורסם מתוך "מורה הנבוכים", הבוחן את הדרגות השונות בקרבה לה' ובהגשמת ייעודו השכלי והרוחני של האדם. דרך סיפורים חסידיים ודיון על אתגרי השעה, מודגש החיבור שבין לימוד עמוק, תיקון המידות והמפגש עם הבורא.
עשרת ימי תשובה מדוע ה' מנסה את האדם - "האלוקים ניסה את אברהם"
ה' מנסה את אברהם מדוע? הרי יודע אם יעמוד בניסיון
רביבים לעורר את הילדים לתשובה
מי שרואה שילדיו אינם מתפללים או לומדים כראוי, יבדוק תחילה את עצמו | לאחר בירורים פנימיים יוכל לדבר עם הילדים בכנות על ערך לימוד התורה | כאשר ההורים רוצים להוכיח את בנם או בתם על התפילה, עליהם לבדוק את עצמם אם הם מתפללים ברצינות | חשוב מאוד שהנזיפות בילדים יהיו מעטות מאוד לעומת דברי השבח והעידוד, ובמיוחד צריך להשתדל להימנע מכעס | כאשר ההורים שומרים על אווירה טובה, רוב הבעיות חולפות ומתברר שהילדים הרבה יותר טובים ממה שהיה נראה לכאורה
אור החיים על הפרשה ברכות השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק א'
השיעור עוסק בביאורו של ה"אור החיים" לברכות משה לשבטי יוסף, זבולון, יששכר וגד בפרשת "וזאת הברכה". במהלכו מנותחות המשמעויות הרוחניות וההיסטוריות של הברכות, לצד מקומו המיוחד של משה רבנו בהנהגת העם ובקבורתו.
אור החיים על הפרשה סוד ראיית משה וברכת השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק ב'
השיעור עוסק בביאורי ה"אור החיים" לברכות השבטים בסוף ספר דברים, תוך התמקדות בשבטי גד, דן ואשר ובמשמעות מלחמותיהם וברכותיהם. בהמשך נבחנים האופן שבו ראה משה את ארץ ישראל מהר נבו, פטירתו, וסוגיית כתיבת שמונת הפסוקים האחרונים של התורה.
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
