ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- ספריה
- שם מרדכי
- בבא מציעא - פרק שני
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא מציעא
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
אפרת בת נעמי
"אמר רבא: ראה סלע שנפלה,... המתין לה עד שנתיאשו הבעלים ונטלה - אינו עובר אלא משום 'לא תוכל להתעלם' בלבד."
מלשון רבא משמע, שאם המוצא המתין עד שהבעלים התייאשו ורק לאחר מכן הוא נטל את המטבע; המוצא רשאי להשתמש במטבע לעצמו – למרות שעבר על איסור "לא תוכל להתעלם".
רש"י והרמב"ם הסכימו שאין צריך לשמוע באופן מפורש - שהבעלים התייאשו. אך רש"י והרמב"ם נחלקו מהו המצב שיש להסיק ממנו שהבעלים התייאשו.
רש"י קישר בין דברי רבא כאן לבין דברי רבי יצחק בסוגיה לעיל מיניה בדף כ"א ע"ב:
" נטלה לפני יאוש - שלא שהה כדי למשמש זה בכיסו.".
לפי פשטות הסוגיה שם, לשיטת רבי יצחק - "אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה". משמע לכאורה - שאחר שעה ממש, וודאי שהבעלים התייאשו. 1
הרמב"ם (גזלה ואבדה יד, ז) פסק את הסוגיה באופן שונה מרש"י:
"המתין לה ולא הודיע לבעלים ולא נטל הדינר - עד שידעו הבעלים שנפל שהרי נתיאשו כמו שביארנו - ואחר כך נטל הדינר מעל הארץ אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם וכן כל כיוצא בזה."
הרמב"ם אינו סומך על החזקה שאדם עשוי למשמש בכיסו, והוא מצריך ידיעה ברורה שהבעלים יודע שהמטבע נפל בוודאות מכיסו. הרמב"ם כותב "כמו שביארנו"; ולעיל מיניה בפרק י"ד מהלכות גזילה ואבידה הלכה ה', הוא כתב:
"יאוש שלא מדעת אפילו בדבר שאין בו סימן אינו יאוש, כיצד, נפל ממנו דינר ולא ידע בו שנפל אע"פ שכשידע בו שנפל יתייאש הרי זה אינו יאוש עתה עד שידעו הבעלים שנפל , אבל אם עדיין הבעלים אומרים שמא נתתיו לפלוני או שמא במגדל הוא מונח או שמא טעיתי בחשבון וכיוצא בדברים אלו אין זה יאוש".
לשיטת הרמב"ם גם כאשר ידעו הבעלים מחסרון המטבע מכיסם - אין הדבר מהווה יאוש; ורק אם בסופו של דבר יסיקו, שהמטבע נפל מכיסם - יתייאשו. לשיטת הרמב"ם, אין צורך שנשמע מפיו "וי לחסרון כיס". אולם צריכים אנו לשמוע מפיו, שהוא משוכנע שהמטבע שחסר בכיסו - נפל ממנו; וממילא חזקה שהתייאש.
שיטת הרמב"ם אינה מתאימה להבנת אביי בדף כ"ב ע"א בשיטת רבי יצחק. לדעת אביי, החזקה ש"אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה" גורמת לכך שאחר פרק זמן קצר ביותר, המוצא רשאי ליטול את המטבע. אביי אינו חושש לחששות שהזכיר הרמב"ם – "שמא נתתיו לפלוני או שמא במגדל הוא מונח או שמא טעיתי בחשבון וכיוצא בדברים אלו".
הרמב"ם דייק בדברי רבא כאן. רבא נקט - "המתין לה עד שנתיאשו הבעלים", ולא נקט - "המתין לה עד כדי שימשמשו בכיסם". יש לדייק מכך שרבא חולק על הבנת אביי בשיטת רבי יצחק. לדעת הרמב"ם, רבא חזר בו מדבריו שבדף כ"ב, שאמר שמותר ליטול מטבע שנפל, מטעם ש"יאוש שלא מדעת הוי יאוש"; ורבא מודה כעת - ש"לא הוי יאוש", ולכן צריך להשיבו. אולם רבא אינו מסכים עם אביי לכל דבר. רבא סבור שמשמוש בכיס והידיעה שהמטבע אינו שם, אין די בהם. ועד שלא נדע בוודאות שהבעלים יודע שהמטבע "נפל", אין לתלות ב"יאוש" ואסור ליטלו.
עשוי למשמש בגניבה - ולעומתו בגזילה
לשיטת רבא החזקה ש"אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה" - אינה מחייבת שאם אדם הבחין בחסרון מטבע מכיסו שהוא יתייאש. כמו כן, יש להבין את החזקה הזו באופן אחר; וכדלקמן.
זו לשון הרמב"ם לפני כן בפרק ד' הלכה י' מהלכות גניבה:
"... הגונב סלע מכיס חבירו או כלי מביתו והחזיר דבר הגנוב למקומו אם ידעו הבעלים בגניבתו ולא ידעו בחזירתו עדיין הגנב חייב באחריותו עד שימנה את מעותיו ".
מפשטות דברי הרמב"ם משמע, שבגנב אין לסמוך על הכלל ש"אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה" , ועד שלא ידוע בוודאות - שהבעלים מנה את המעות - עדיין חייב הגנב באחריותו.
זו לשון הרמב"ם לאחר מכן, בפרק א' מהלכות גזילה ואבידה הלכה ח':
" הגוזל את חבירו והבליע לו בחשבון יצא, ואם החזיר לכיסו שיש בו מעות יצא, שאדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה והרי מנה המעות שהחזיר לו בכלל מעותיו ומנין שלא מדעת פוטר, ואם החזיר לכיס שאין בו כלום לא יצא וחייב באחריות הגזלה עד שיודיעו שהחזיר לכיס פלוני".
במצוות השבת גזלה הרמב"ם מסתמך על החזקה "שאדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה", והוא אינו מצריך ידיעה וודאית שהבעלים כבר מנה את מעותיו. קיימת סתירה בין פסיקת הרמב"ם בהלכות גנבה לבין פסיקתו בהלכות גזלה. הלחם משנה שם יישב בדרכו את הסתירה שברמב"ם, אך כתב בסיום דבריו - "ועדיין צ"ע דאינם מתיישבים הדברים לאמיתותם".
נלענ"ד, שההבדל שבין דיני גזילה לדיני גניבה נובע משיטת הרמב"ם, שהתבארה לעיל באריכות בפרק "עתיד ולמפרע ברמב"ם". לשיטת הרמב"ם, במקום שיש חלות הנובעת ממצווה נחשב דבר העומד להתרחש כאלו כבר התרחש.
בגנב, חיוב ההשבה הוא דין שהדיינים צריכים לדון בגנב. וכשם שיש דין שנהנה חייב לשלם כך יש דין שגנב חייב לשלם. לפיכך, פרעון חובו יגמר רק כאשר האחריות על החפץ המושב תעבור ממש לידי הבעלים, וכל עוד אין הבעלים יודעים שעליהם לשמור את החפץ המושב, לא פרע את חובו.
אולם בגזלן, התורה ניתקה את חיובו מדין תשלום שדומה ל"נהנה", והסיעה אותו למצוות - "והשיב את הגזלה". הרמב"ם הכריע בגדרי המצוות, שדבר שהתחילו לעשותו - ועומד להתרחש - נחשב כאלו כבר התרחש. לפיכך, כבר כעת נחשב הגזלן כאלו קיים את מצוות ההשבה, ואינו צריך להמתין לידיעה וודאית של הבעלים.
הרמב"ם ומהלך הסוגיה בבא קמא דף קי"ח
דיני השבת מטבע לכיס שגנבו או גזלו ממנו מופיעים בסוגיה בבא קמא דף קי"ח; והסוגיה אינה מחלקת שם בין גזילה לבין גניבה – שלא כשיטת הרמב"ם. אמנם לעיל בפרק "עתיד ולמפרע ברמב"ם" התבאר שהרמב"ם דוחה מהלכה סוגיות רבות בגלל שיטת מר זוטרא בבבא מציעא דף כ"ב ע"א. לשיטת מר זוטרא, רבא חזר בו למסקנתו והכריע ש"חלות שם" שנובעת ממצווה – חלה למפרע.
לפיכך, פסיקתו האחרונה של רבא, גורמת להבדל בדיני ההשבה בין גניבה לבין גזילה.
הרמב"ם סבור, שלשון רבא בסוגיה בבבא מציעא דף כו, ב – נאמרה לפי מסקנתו האחרונה. רבא לא נקט - "המתין לה עד שימשמש זה בכיסו" - מפני שהוא סבור - שאין הלכה כרבי יצחק בכל דבר.
לפי מסקנת רבא, אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה, אולם אין וודאות מתי, ויתכן שיארך זמן רב עד שיעשה זאת בפועל. (ובנוסף לכך, באבידה - גם אם יגלה את חסרון המטבע, לא יתייאש עדיין; כמבואר בלשון הרמב"ם שהבאנו לעיל.)
אולם אע"פ שיארך זמן רב עד שימשמש בכיסו, נוקט רבא שבהשבת גזילה - שהיא חלות הנובעת ממצות "והשיב"; - מכיוון שצפוי שבעתיד ימשמש כיסו, ויגלה שנוסף לו מטבע; הרי ניתן להחיל את חלות ההשבה כבר עתה. וכפי שגילה מר זוטרא בדף כ"ב ע"א, שזו דעת רבא בענין חלות שם "תרומה" הנובעת ממצווה.
דאייתי ארבלא
זו לשון הסוגיה בהמשך שם בדף כ"ו ע"ב:
"אמר רבא: האי מאן דחזי דנפל זוזי מחבריה בי חלתא, ואשכחיה ושקליה - לא מיחייב לאהדורי ליה. מאי טעמא - ההוא דנפל מיניה מיאש הוא, אף על גב דחזייה דאייתי ארבלא וקא מרבל - מימר אמר: כי היכי דנפול מינאי דידי - הכי נפול מאיניש אחרינא, ומשכחנא מידי."
מגירסת הסוגיה כפי שהיא לפנינו משמע לכאורה, שלמוצא מותר ליטול את המטבע, ואע"פ שאינו יודע בוודאות שהבעלים מודע לנפילתה. לכאורה סיבת היתר הנטילה היא מטעם רבי יצחק שאמר "אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה", ולפי הדרך שהבין אביי בסוגיה לעיל מיניה בדף כ"א ע"ב. גרסת הסוגיה מנוגדת לשיטת הרמב"ם. לדעתו, גם אם המטבע נפל - כל עוד הבעלים אינם בטוחים שהוא נפל - אסור ליטול את המטבע.
הסוגיה מזכירה אמנם שהמאבד מחפש אחר המטבע; אך היא מקדימה ואומרת "אף על גב". משמע לכאורה שהיא מספרת על כך כדי לתאר את גודל ההיתר, ולא כדי שהדבר יהיה סיבה להיתר.
לכאורה, שיטת רבא כאן סותרת את הבנת הרמב"ם בשיטתו האחרונה של רבא.
ברם, הרמב"ם מוציא מהאפשרות שדברי רבא כאן יסתרו את דבריו שלעיל מיניה; וזו לשון הרמב"ם שם בפרק י"ד מהלכות גזילה ואבידה הלכה ט':
"ראה חבירו שנפל ממנו דינר בתוך החול או בתוך העפר, ונתעלם ממנו ; הרי זה כנופל לים או לנהר והרי הוא של מוצאו, שהרי נתיאש ממנו מפני שאין בו סימן. ואפילו ראה אותו הביא כברה לחפש אחריו בדעת רעועה הוא מחפש כדרך שמחפשים בעפר שאר הבלשין שלא נפל מהן כלום שמא ימצא מה שנפל לאחרים כך הוא זה מחפש לא מפני שלא נתיאש."
הרמב"ם הוסיף את המילים "ונתעלם ממנו". לשיטתו, רבא מדבר כאן באופן שהמוצא ראה, כיצד המאבד שם לב שהדינר נפל - והמאבד גם שם לב שהדינר "נתעלם ממנו". לפיכך, רק מכיוון שהבעלים מודע לנפילה - ולאובדן , מותר למוצא ליטול את המטבע.
ועל גבי ההיתר זה, נוסף החידוש של רבא; שאפילו הביא כברה, אין זה מגלה שלא התייאש.
^ 1.ועיין בריטב"א
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א כוח הרצון והתעלות העולמות
חלק ג' פסקה כ"ב , כ"ג
השיעור עוסק בהשפעתו העמוקה של היחיד על כלל מרחבי הבריאה, שבהם כל התעלות רוחנית אישית סוחפת ומרוממת את המציאות כולה. דרך בירור הרצון הפנימי, התפילה וחיבור המעשים הגשמיים לקדושה, האדם מגלה את כוחו לחבר את העולם למקורו האלוקי.
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א מקור הקודש: נשמת ישראל ואחדות החיים
אורות התחיה -פסקה ג'
השיעור עוסק בייחודו של עם ישראל כנושא שם ה' בעולם, תוך הדגשה כי שורש חייו וחוקיו נובעים מאחדות וממקור הקודש ולא מערכים מפורדים. מתוך כך מוסבר כיצד כל רובדי הקיום, המשפט והמעשה האנושי מתעלים בישראל לדרגת קדושה ומבטאים את רצון ה' השלם.
שמונה פרקים לרמב"ם מכוח המדמה אל האמת הפנימית
שיעור 3
השיעור עוסק באבחנה של הרמב"ם בין כוחות הנפש ובתעתועי "כוח המדמה", הנוטה להשוות בין דברים בעלי דמיון חיצוני אך בעלי מהות שונה לחלוטין. דרך עקרון זה וההבנה של "עולם הפוך", מוסבר כיצד השקר והדמיון של המציאות והתקשורת מסתירים את האמת העמוקה – מהגדרת האדם ועד לזכות על ארץ ישראל.
ענינו של ראש השנה שבת, ראש השנה, ומה עם ראש חודש?
כשראש השנה חל בשבת נפגשים שלושה מועדים במקביל, אך באופן מפתיע – ראש חודש נעלם לחלוטין מנוסח התפילה. המאמר חושף את הסוד שמאחורי ההעלמה הזו, ומגלה מדוע ביום הדין עדיף "להשתיק את הקטרוג" ולהתמקד בהמלכה ולא בחטאים
יסודות הש"ס הקדמה לכללי ספיקות בממון
בבא מציעא ב
הגדרת הספק אינה חוסר ידיעה גרידא, אלא חוסר ידיעה שיש בה ריעותא, או 'דררא דממונא'. הבחנה בין דררא דממונא למוחזקות, שבדרך כלל שתיהן הנהגות ולא ראיות, והיחס בין בירור להנהגה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכוח הרהור התשובה למימושה
אורות התשובה פרק ז, ב-ה
הרב מרחיב על כך שיש קול אלוקי באדם שקורא לו לחזור בתשובה אל ה' יתברך, וכאשר אדם מהרהר בתשובה הוא בעצם מצליח לשמוע את הקול הזה, ותפקידו להוציא מן הכוח אל הפועל את הרצון הזה להתקרב אל ה' במעשים, ואומר הרב 'ולפי גדלה של התשובה כך היא מידת החרות שלה'.
רביבים קביעות עיתים לתורה
הדרכת התורה לכלל ישראל, לעבוד בששת ימי המעשה רוב היום ולקבוע עיתים לתורה בבוקר ובערב | ההדרכה הראויה לתלמידי החכמים הייתה, לשלב עבודה יחד עם לימוד התורה | המצווה ללמוד תורה יומם ולילה מתקיימת בשבתות ובחגים | על ידי לימוד זה הקבוע בכל יום, נחשבים כלומדים כל היום כולו | בשעות שאדם צריך לעסוק בהן בתורה, עליו להיזהר מאד שלא לבטל תורה
יומא מצוות חינוך הבנים - חינוך לשעות
השיעור עוסק בדיני האכלת קטנים וחולים ביום הכיפורים, ובוחן האם מותר להאכילם גם מעבר לצורך המינימלי של פיקוח נפש. בעקבות פסק הרמ"א והשגת ה'מנחת חינוך', הרב מנתח האם חובת התענית היא רציפה בכל רגע או מהווה מציאות יומית כוללת שברגע שהופרה פוקע איסורה. במקביל, נבחנת מהותה של מצוות החינוך – האם תכליתה הרגל לקיום מצוות בעתיד או חיוב עכשווי על מעשה המצווה, תוך השלכות מעשיות לשאלות חינוכיות שונות.
ענינו של ראש השנה עבודת ראש השנה מתוך אהבה
הרב בוחן את יסוד המצוות של ראש השנה ומסביר כיצד קיומן מתוך שמחה, חיבוב ודבקות מעורר את האהבה והרחמים של הקב"ה כלפינו בדין. דרך דברי חז"ל והראשונים על תפילות היום ותקיעת שופר, מודגש שהמבחן האמיתי של האדם הוא בעשייה שמעבר לחיוב הבסיסי ומתוך רצון פנימי עמוק.
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת ניצבים וילך
עַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה. - למה כתיב אֶת הַשִּׁירָה. הול"ל אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת. מה הטעם שאין מברכים את חודש תשרי בברכת החודש שבת מברכין. וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה. הטעם דכתיב וַיַּשְׁלִכֵם ל' רבתי. ומדוע כתיב חסר י'. ומדוע לא כתיב 'אל ארצות אחרות' בלשון רבים.
שיעורים בספר יהושע מבית המדרש להנהגת הארץ
יהושע פרק א'
השיעור עוסק במעברו של יהושע בן נון מחיי בית המדרש והתלות במשה אל עבר הנהגת עם ישראל וכיבוש הארץ. דרך מושגים כמו "לא ימוש" ו"חזק ואמץ", מוסבר כיצד המעבר לעשייה מעשית ומלחמה אינו ניתוק מהתורה, אלא הופעתה בשלמות בתוך מציאות החיים.
מאמר שלישי מדרגת החסיד וסוד ההשגחה התמידית
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק בביאור ספר הכוזרי ומזמור קל"ט בתהילים, תוך העמקה בהכרה שהבורא מחיה ומפעיל כל תנועה ואיבר באדם בכל רגע ורגע. מתוך כך מוארת מעלת ה'חסיד' החי בדבקות עליונה, ולצד זאת נשזרות תובנות על סבלנותו האינסופית של הבורא, מידות הרחמים וספרי המהר"ל.
אורות ארץ ישראל - הרב אליהו ברין סוד הגלות ותחיית ארץ ישראל
אורות ארץ ישראל א' - ג'
השיעור עוסק במשמעות הרוחנית של היציאה לגלות ככור היתוך לבירור וזיכוך כוחות החיים הישראליים והאוניברסליים. מתוך כך, מובהר תהליך הגאולה והשיבה לארץ ישראל כתנועה פנימית ועמוקה של תחייה לאומית ורוחנית שאינה מותנית מראש בתשובה שלמה.
מידות הראי"ה המצוות כציורי האמונה המעשיים
אמונה כ"א -כ"ב
השיעור עוסק בצורך המהותי של האדם באידיאל אלוקי עליון המעניק משמעות וחיות פנימית לחייו. מתוך כך מוסבר כיצד המצוות והמנהגים משמשים כביטוי מעשי וציור גשמי שמוריד את רעיונות האמונה הגבוהים אל מציאות החיים.
