^ 1.. מצוות תשביתו חלה מחצות יום י"ד, שנאמר (שמות יב, טו): "אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם", והוכיחו חכמים מן הפסוקים שכוונת התורה באומרה "בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן" ליום שלפני חג הפסח, שכן בפסח עצמו החמץ צריך כבר להיות מושבת, שאם לא כן יעברו עליו בבל יראה ובל ימצא, לפיכך מצוות ההשבתה היא ביום שלפני הפסח באמצעיתו, היינו בחצות (פסחים ד, ב).
איסור אכילה והנאה מחמץ חל מחצות יום י"ד לדעת ר' יהודה, כמבואר בפסחים כח, א, וכן פסק רמב"ם, ר"י אבן גיאת, רא"ש ורוב הראשונים. אמנם דעת ר' שמעון שאיסור אכילה מתחיל בפסח עצמו, ורק מצוות תשביתו חלה בחצות יום י"ד. ויש מהראשונים שפסקו כמותו, ונחלקו מה כוללת מצוות תשביתו לפי ר' שמעון, לרמב"ן וראב"ד, כיוון שחובה להשבית את החמץ גם אסור לאכלו, אבל מהתורה מותר ליהנות ממנו תוך כדי שרפתו, ומדברי חכמים אסור בהנאה משעה שישית ובאכילה מתחילת שעה חמישית. ולדעת המאור, המצווה להשבית החמץ אינה אוסרת לאכלו, שכן באכילתו הוא משביתו. כאמור דעת רוב הפוסקים שהלכה כר' יהודה שאיסור אכילה והנאה מהתורה חל מחצות היום. וכן נפסק בשו"ע תמג, א.
חמץ שעבר עליו הפסח, לר' יהודה אסור מהתורה, ולר' שמעון מותר מהתורה וחכמים גזרו עליו שיהיה אסור (פסחים כח-כט), וכן נפסק (רמב"ם א, ד; מ"ב תמח, ז).
^ 2.. שכן באיסורים אלו נאמר במפורש שבעת ימים (ראב"ד, מהר"ם בן ברוך, מ"א מ"ב תמג, א). ויש אומרים שהאיסור מתחיל בחצות י"ד (רש"י, וכן נראה מר"ח והעיטור, שעה"צ תמג, ב).
^ 3.. אם הבצק תפח, סימן שהחמיץ (מאירי), וסימני הסדקים ומראה הכיסוף וחשבון הדקות נועדו רק למקרה שהבצק לא תפח. אמנם יש מצבים בהם הבצק תופח ואין זה חמץ אלא סירחון בלשון חז"ל, כגון באורז או בדגן עם מי פירות, אבל כאשר התפיחה נעשתה בקמח ומים, סימן הוא שהחמיץ. ובלא שום סימן, אם שהה הבצק בלא לישה במשך זמן מהלך מיל, נעשה חמץ, כמבואר מהמשנה והגמ' פסחים מו, א. ובשו"ע תנט, ב, מבאר שהוא 18 דקות. אמנם דעת רמב"ם וברטנורא שמהלך מיל 24 דקות. וכתב בבאו"ה שבהפסד מרובה אפשר לסמוך עליהם. אלא שבסתם, משום חומרת חמץ, נוקטים הפוסקים שיעור 18 דקות בלא להזכיר את הדעה השנייה.
ואמנם דעת רש"י והמאירי, שרק אם התעורר ספק אם התחיל בבצק חימוץ, צריך לבדוק את הזמן, ואם עבר עליו שיעור מהלך מיל - נחשב חמץ. אבל כשלא התעורר ספק, גם אם שהה שיעור מיל אינו נחשב חמץ. אבל דעת רוב הראשונים, שבכל מקרה אם עבר על הבצק שיעור מהלך מיל - נחשב חמץ, וכ"כ רמב"ם הל' חמץ ומצה ה, יג, ושו"ע תנט, ב. והפמ"ג בהקדמה לסימן תסז כתב שהוא חמץ גמור והאוכלו חייב כרת. והרשב"ץ כתב שיש לחוש שהחמיץ. ובמקום חם - הבצק מחמיץ בפחות ממהלך מיל, כמו שכתב האגודה בשם הגאונים, וכ"כ רא"ם, הגה"מ ומרדכי, והוסכם להלכה. והרא"ש כתב שגם אם הבצק התחמם בידיים, ממהר חימוצו. והובא בשו"ע ורמ"א תנט, ב. (ועי' בבירור הלכה פסחים מו, א, בעניין בצק החרש). ונחלקו אם השהיות מצטרפות, והכריע בתה"ד שלישה גמורה מבטלת את השהייה הקודמת, אבל ניקור אינו מבטל, והובא במ"ב תנט, טז.
בפסחים מח, ב: "כל זמן שעוסקות בבצק אינו מחמיץ", ובארו הראשונים, רובם ככולם, וכן פסקו רמב"ם ה, יג, טור ושו"ע תנט, ב, שאפילו עוסק כל היום בלישה אינו מחמיץ. והירושלמי נראה שחולק על הבבלי, וסובר שאם הלישה נמשכה מהלך ארבעה מיל נחשב הבצק לחמץ, וכתב הב"ח עפ"י ריא"ז שלכתחילה יש לחוש לשיטה זו. ויש דעה מחמירה (ריטב"א), שכוונת חכמים שכל זמן שלשים בקצב המקובל, שבו מסיימים את הלישה תוך פחות משיעור מהלך מיל - אינו מחמיץ; אבל אם הלישה נמשכה יותר - נחשב הבצק חמץ. ואף שהפוסקים רובם ככולם חולקים על דעה זו, לכתחילה מחמירים לסיים את כל תהליך הלישה בפחות מ-18 דקות, כמבואר בערוה"ש תנט, ז.
^ 4.. דעת שו"ע תמז, יב, שחמץ נוקשה אסור מדברי חכמים, ולכן התיר חמץ נוקשה שעבר עליו הפסח, שכיוון שעבר על איסור דרבנן בלבד, אין לאוסרו אחר הפסח. וכ"כ בשועה"ר תמב, כ-כא, ובמ"ב תמב, ב, על פי רוב הראשונים. אמנם יש ראשונים שסוברים שאיסורו מהתורה. ויש בזה שתי סוגיות, לעניין איסור אכילתו ואיסור השהייתו, ועי' בבירור הלכה לפסחים מח, ב, על איסור אכילת חמץ נוקשה; ומב, א, על איסור השהייתו. גם קמח שנילוש במי פירות עם מעט מים נחשב לר"ת והרבה פוסקים חמץ נוקשה, ועי' לקמן ח, א, בדין מצה עשירה.
^ 5.. אם גוי הכין חמץ בפסח ואח"כ פסלו ממאכל כלב, כתב במ"ב תמב, מד, עפ"י חק יעקב בשם תה"ד שאסור לישראל ליהנות ממנו, כי היה חמץ בזמן האיסור. ועי' באג"מ או"ח ג, סב, שהיקל. וביחו"ד ב, ס, בסוף ההערה סיכם את הדעות בזה. לגבי שאר איסורים שמשעה שנפסלו ממאכל אדם פג איסורם, עי' ערוה"ש יו"ד קג, א-ה.
^ 6.. האם גם הכנסת העיסה למקפיא עוצרת את תהליך ההחמצה? לאג"מ או"ח ג, נט, אין לסמוך על כך, כי אולי הצינון רק מעכב את החימוץ אבל אינו מונעו כליל. אבל בשו"ת חלקת יעקב ג, קסו, ודבר יהושע ב, נח, הקילו שהקפאה מעכבת לגמרי את ההחמצה. אלא שאין להכין לכתחילה עיסה כדי להקפיאה ולאפותה בפסח, שגם על המים סמכו חכמים רק בדיעבד. אלא שאם הוכנה עיסה לפני פסח ולא הספיקו לאפותה וגם לא החמיצה, אפשר להקפיאה עד אחר הפסח ואז להפשירה ולאפותה.
ואף שאין נוהגים להקל בחליטה, נפקא מינא לחולה שיש בו סכנה שעדיף למעט באיסור, כמבואר במ"ב תנד, יג.