^ 1.. אף שהאצבעות הן איבר חיצוני, כיוון שעל ידן אנו פועלים את כל הפעולות שבעולם, בראן הקב"ה באופן מיוחד הרומז לכל הכוחות הפנימיים הגנוזים בנשמתו של האדם. ולכן מספר האצבעות הוא עשר כנגד עשרה מאמרות שעל ידם נברא העולם, וכנגד עשרת הדברות, וכנגד עשר הספירות, שמספר עשר כולל את תמצית כל האידיאלים האלוקיים שבעולם.
בדומה לזה, צוותה התורה לכהנים לקדש את כפות ידיהם ורגליהם במים מהכיור לפני כניסתם לעבודת בית המקדש, שכן קצות הידיים והרגליים הם הרחוקים ביותר ממרכז חיותו של האדם, וממילא הטומאה נדבקת בהם יותר (מהר"ל נתיב העבודה פרק טז).
לגבי קידוש ידיים ורגליים של הכהנים לפני עבודתם במקדש, חייבים ליטול את כל כף היד (חולין קו, ב). וכך בנטילה לפני ברכת כהנים, צריכים ליטול את כל כף היד (שו"ע או"ח קכח, ו). ולגבי תרומה נחלקו הראשונים, וכן לגבי נטילה לסעודה.
^ 2.. שבע המצוות הן: א) קריאת הלל בזמנים ידועים. ב) קריאת מגילה בפורים. ג) נרות חנוכה. ד) נרות שבת. ה) נטילת ידיים. ו) ברכות הנהנין, ברכות המצוות, ברכות השבח וברכות הבקשה. ז) עירוב. ראוי לציין שכל דברי חכמים רמוזים בתורה שבכתב. וכך גם בעניין נטילת ידיים, ישנו פסוק הרומז לכך כמבואר בתלמוד (חולין קו, א).
^ 3.. לעומת זאת, יש נוהגים ליטול בברכה (כך מנהג התימנים הנוהגים כרמב"ם, וכן נהגו הגר"א ותלמידיו). אולם לרוה"פ, נוטלים בלא ברכה. ויש להוסיף, שבכמה דברים נחלקו הפוסקים האם חל דין דבר שטיבולו במשקה, ובמקרים אלו נראה שמלכתחילה אפשר להקל שלא ליטול מטעם ספק ספיקא, א' ספק אם הלכה כדעת המחמירים ליטול ידיים לפני דבר שטיבולו במשקה, ב' גם אם ההלכה כמחמירים, אולי אין זה דבר שטיבולו במשקה. לדוגמה, יש סוברים שמשקה מבושל אין דינו כמשקה (שו"ת מהרימ"ט ח"א עו, ובשיירי כנה"ג קנח, ג). לפי"ז הטובל בסקוויט בתה פטור מנטילה (וכ"כ בא"ח תזריע יט). וכן האוכל פחות משיעור נפח כביצה, אינו צריך נטילה מטעם ספק ספיקא (ראו בהלכה הבאה, ובמ"ב קנח, כ, שהעלה סברה להקל רק בכזית. ובפנה"ל פסח טז, 15). וכן כשאוכלים את המאכל שיש עליו משקה בכף או מזלג, י"א שאין צריך ליטול ידיים לפניו, וקל וחומר כשהוא מבושל (ערוה"ש קנח, יב, עי' כה"ח כג). אבל אם שטף ענבים או תפוחים ונשארה בהם רטיבות, אפילו אם אינו נוגע בצד הרטוב, לרוה"פ ראוי להחמיר, שבמקרה זה אין צירוף של ספק נוסף להקל.
^ 4.. התעוררה שאלה לגבי ברז מים חמים שיוצאים מדוד, וכן ברז מים קרים בבתים שהתקינו על גגותיהם חבית מים שממנה המים זורמים לבית. יש אומרים, שכיוון שיש מרחק רב בין החבית שעל הגג לברז שבכיור, אין המים היוצאים מהברז נחשבים כיוצאים מכלי, ואין ליטול בו ידיים (שערים המצויינים בהלכה מ, ה; אור לציון א, טז. ועי' פס"ת קנט, יט). ויש אומרים, שהמים הזורמים מן הברז נחשבים כבאים מתוך כלי, שכן הצינורות הופכים להיות חלק מן החבית, וממילא המים הזורמים מהצינור נחשבים כבאים מכלי (ישכיל עבדי ח"ה או"ח כו; ציץ אליעזר ח, ז). בשעת הדחק אפשר להקל.
^ 5.. לרמב"ם ההקפדה נקבעת לפי דעתו של הנוטל, ולרשב"א לפי רוב בני אדם, וחוששים לכתחילה לשתי השיטות, ולכן יטול בלא ברכה. עי' מ"ב קסא, ז ו-י, וכה"ח יח-יט. חשוב לציין שצבע שאין בו ממשות, גם אם מקפידים עליו - אינו חוצץ (מ"ב קסא, יד).
^ 6.. שיעור 'רביעית הלוג' לר"ח נאה - 86 מ"ל, ולחשבון עדכני - 75 מ"ל, ולחזו"א - 150 מ"ל, ואין צריך לחשוש לשיטתו, כמבואר להלן י, 11. אמנם המחמיר בזה תבא עליו ברכה, שאמרו חכמים שטוב ליטול בשפע מים, וכך גם יוכל ליטול כראוי את כל ידו. אבל מעבר לשיעור חזו"א אין מקום להחמיר. סדר הנטילה נתבאר היטב במ"ב קסב, סעיפים: א, מט. והגבהת הידיים התבארה בשו"ע קסב, א, ומ"ב ט-יא. ושם מבואר שמעיקר הדין לרוה"פ, כאשר נוטלים את כל כף היד ברביעית, אין צורך להגביה את אצבעות הידיים. ואע"פ כן יש נוהגים לדקדק בזה. בדיעבד, אם לא נטל ידיו פעמיים, אבל נטל כל יד ב'רביעית', אין טומאה בידיים, שכן לדעת רוב הראשונים, אחר שנטל ברביעית אין יותר טומאה במים. ורק לראב"ד, גם כשנוטל ב'רביעית', עדיין המים שעל היד נותרים טמאים, ולכן לדעתו צריך ליטול פעם שנייה. לכתחילה נוהגים כראב"ד, אבל בדיעבד אחר נטילה ב'רביעית' אין המים שעל היד טמאים.
^ 7.. יש מחמירים לנגב את ידיות הכלי רק במקום שרבים נוטלים, מתוך חשש שמא יהיה מי שיטול ידו בפחות מ'רביעית' לסירוגין, וידו תטמא את המים שעל ידית הכלי, ומים אלו יטמאו את ידי כל הנוטלים אח"כ (ארץ צבי ל"ה). אמנם גם בזה המנהג להקל. וראו בהרחבות, שיש לכך שני טעמים, האחד, שיש ספק אם היה אחד שנטל בפחות מ'רביעית' ונגע בידית הכלי, וספק בדרבנן להקל. השני, יש מקום לומר שהמים הטמאים שנותרו על הידית מידיו של הקודם אינם מטמאים את זה שנוטל אחריו, שאולי רק את הנוטל עצמו הם יכולים לטמא ולא אדם אחר (וכ"כ חזו"א). ואם ינגב כל יד לפני נטילתה וייטול אותה ב'רביעית', לדעת רבים, יצא מכל הספקות. שכן לשועה"ר (קסב, י) ודעימיה, אחר שנטל ידו ב'רביעית', נחתמה טהרתה ושוב לא תיטמא כלל. ואמנם לכתחילה חוששים לדעת המחמירים, כפי שכתבתי למעלה, מ"מ כאן שיש עוד סיבות להקל, אפשר לצרף את שועה"ר ודעימיה להקל. וכ"כ למעשה בהלכה ברורה קסב, כ. ועי' בפס"ת קסב, יג, ו.
^ 8.. לדעת הט"ז קנח, יב, אם כבר ניגב ידיו, כיוון שסיים את המצווה, הפסיד את הברכה. ולרוב הפוסקים, וביניהם רמ"א קנח, יא, מ"א טז, מ"ב מד, בדיעבד, כל זמן שלא התחיל לברך על הלחם, עדיין יכול לברך על הנטילה. שהואיל וכבר נעקרה ברכת הנטילה ממקומה, אפשר לברכה גם אחר סיום הניגוב. והרוצה להדר יעשה כעצת הפמ"ג במשב"ז קנח, יב, שיגע באצבעותיו במקומות המכוסים ועל ידי כך יתחייב בנטילה חדשה, ויחזור ליטול ידיו בברכה. ולדעת הבן איש חי שמיני ז, רק באופן זה יוכל לברך.
לרמב"ם ברכות ו, ב, מברך לפני הנטילה, והנוהגים כמותו נכון שימשיכו במנהגם. אולם גם בתימן רבים לא נהגו כמותו (פסקי מהרי"ץ הל' הנהגת האדם בבוקר כב).
^ 9.. מנהג רבים מעולי תימן, לדבר בין ניגוב הידיים לברכת 'המוציא', והואיל ויש למנהגם בסיס איתן בהלכה, אינם צריכים לחוש לדעת המחמירים ולשנות את מנהגם.
^ 10.. לרשב"א (א, קצב) ועוד ראשונים, גם הנוגע במקום מכוסה שבגופו, צריך ליטול ידיים בברכה. וכ"כ שו"ע קסד, ב, לבוש, מור וקציעה, בית מאיר ועוד רבים. ורש"ל כתב שלא תקנו נטילה בברכה באמצע הסעודה, ולכן כתב שהנוגע במקום מכוסה, יטול בלא ברכה. וכ"כ שכנה"ג, עולת תמיד, מג"ג ועוד. ויש אחרונים שכתבו שגם המתפנה לגדולים, יטול בלא ברכה, וכ"כ ט"ז, שועה"ר, פמ"ג, קצוש"ע ובא"ח. ואין לטעון כנגד הנוהג כמותם. אולם במ"ב ובאו"ה חיזק את דברי הרשב"א והשו"ע, שגם הנוגע במקומות מכוסים צריך לברך, וכתב שהנוהג לברך כמותם לא הפסיד. והוא עצמו הכריע עפ"י ח"א מ, יד, לברך אחר שהתפנה לגדולים. ובנשמ"א ביאר, שאפילו רש"ל מסכים לזה, מפני שרק לגבי נגיעה במקומות מכוסים שבגופו חלק על הרשב"א, והביא ראיה מגמ' יומא ל, א. ובבאו"ה צירף עוד סברה, שלמדנו בסי' ז', שלדעת הרבה ראשונים, כל מי שמתפנה לגדולים, צריך אח"כ ליטול ידיים בברכה. וכן מצינו אחרונים רבים, שלא חששו לספק, וכתבו לברך לכל הפחות אחר שהתפנה לגדולים, ומהם: ערוה"ש, חזו"א, אפיקי מגינים, וכ"כ בבית ברוך, והוסיף שכך המנהג. וכ"כ בהרבה ספרים מבני דורינו. ואם כן למרות שמדובר בספק ברכות, הואיל וכך היא דעת הראשונים (ואין ראשון שחולק על כך במפורש), וכך דעת רוב הפוסקים, וכך הדין מצד ספק ספיקא (שיש סוברים לברך ענט"י אחר התפנות לגדולים). ולמדנו שיש סוברים שגם לגבי ברכות הולכים אחר רוב ברור, וכן אחר ספק ספיקא (כמבואר להלן יב, 4). בנוסף, כלל הוא שבמקום מנהג אין חוששים לספק ברכות, וכך אכן נוהגים רבים, כפי שמוכח ממה שכתבו הרבה אחרונים לברך גם לאחר שנתפרסמו דברי הרש"ל ודעימיה.
^ 11.. לשיטת ר"ח נאה מיל הוא 960 מטר, ואמה 48 ס"מ. ולשיטת חזו"א מיל הוא 1152 מטר, ואמה 57.6 ס"מ. ולפי חשבון עדכני (מדות ושיעורי תורה לר' חיים בניש ה, כד; ו, ד), מיל הוא 912 מטר, ואמה 45.6 ס"מ. החובה ללכת עד מרחק מיל וד' מילים, הוא דווקא כאשר ידוע לו שיש שם מים, אבל מספק אינו צריך ללכת.