בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • חודש אדר
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

שמחה בת חנה

מתוך "קול צופיך" גיליון 299

אדר א' ואדר ב'

חודשי השנה העברית; חישוב תקופות השנה בלוח העברי; קביעות החודשים; ז' אדר - יום פטירתו של מרע"ה; אדר א' ואדר ב'; נוסח שטרות ונדרים; יארצייט בשנה מעוברת; וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו; אתערותא דלתתא ואתערותא דלעילא; ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה; למה גנבת את אלוהי? גומל נפשו איש חסד; משנכנס אדר מרבין בשמחה; וירום מאגג מלכו ותנשא מלכותו; ר"א בן חרסום מחייב את העשירים; להנחיל אוהבי יש; הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע; אורה - זו תורה.

undefined

הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל

ערב ר"ח אדר א' התשס"ה
14 דק' קריאה
חודשי השנה העברית
על פי ההלכה, חודשי השנה העברית מחולקים בצורה שאינה שוה, יש חודשים מלאים (ל' יום), ויש חסרים (כ"ט יום).

ומדוע כך חולקו החודשים, וכי לא יכלו לעשות חלוקה שוה שבכל חדש יהיה שלושים יום? אלא יש לדעת שעל פי חישוב מסלול הלבנה במדויק, אין בחודש אלא עשרים ותשעה יום וחצי ועוד כמה חלקי רגעים. וכיון שכך, אי אפשר לעשות חצי יום לחדש מסוים, וחצי יום השני לחודש שלאחריו, ועל כן החודשים מחולקים שפעם חסר ופעם מלא, כך שלעולם יהיה החשבון של השנה השלמה שוה ומדויק.

והכלל בחלוקת החודשים הוא כך: ר"ח שבט - לעולם יום אחד, אדר - יומיים בין אדר א' ובין אדר ב'. ר"ח ניסן - יום אחד, ר"ח אייר – יומיים, ר"ח סיון - יום אחד, תמוז - יומיים, ר"ח אב - יום אחד, אלול - יומיים. תשרי – יום אחד. "ר"ח חשון-יומיים, ור"ח כסלו ור"ח טבת משתנים משנה לשנה, לפעמים שניהם יומיים, לפעמים שניהם יום אחד ולפעמים ר"ח כסלו יום אחד ור"ח טבת יומיים".
חישוב תקופות השנה בלוח העברי
מסופר על הרב אבודרהם הראשון שראש הכנסיה החליט לאסור אותו בבית הסוהר, ולא ידע הרב על שום מה. וכשנפגש עמו ראש הכנסיה אמר לו שלא ישחרר אותו עד שיסביר לו כיצד הצליחו חכמי ישראל לשלב את חישוב השנה על פי החמה שיש בה שס"ה ימים, עם חישוב הלבנה שיש בה שנ"ה ימים, ואעפ"כ לעולם ניסן יהיה חודש האביב ותשרי תקופת גשמים, ואילו אצלנו תקופת השנה משתנה מאוד מאוד משנה לשנה?

הסביר לו הרב אבודרהם, כי בכל שנה יש דיחוי של 11 יום בערך מתקופת השנה, כך שפעם בשלוש שנים צריכים לעבר את השנה כדי להשלים את שלושים הימים החסרים שהצטברו, ועושים אדר א' ואדר ב', וכך לעולם חודש ניסן יחול בתקופת האביב. אמר לו ראש הכנסיה, לא אניח לך עד שתלמדני חכמה זו על בורייה, ולימד אותו את כל החישובים, והוא הטעה אותו בעשר דקות, ואותם עשר דקות התרחבו עם השנים ליום וחצי, עד כדי כך שחשבו לתקן שפעם בכמה שנים יהיה יום אחד ללא תאריך כלל, ולא עלה הדבר בידם.

קביעות החודשים
התורה הקדושה קבעה מצוה שאין לזוז ממנה, והיא המצוה הראשונה שנצטוו בה עם ישראל - מצות קביעת וקידוש החודש. ומלבד זה, התורה נתנה כח לסנהדרין לשנות ולקבוע את ראשי החודשים בהתאם לתקופה ולעניין, באופן שבשעת הצורך, והם יכולים לקבוע ראש חודש בשונה מהמציאות, ובשמים מסכימים עמם ומכריחים את הלבנה לשנות את מסלולה ולהתאים את עצמה לקביעת הסנהדרין. לדוגמא אם לפי קביעת ראש חודש אלול או תשרי יחול יום כיפור ביום שישי או ביום ראשון, באופן שזה מקשה על ההכנה לצום או על הוצאתו בגלל שבת, יכלו לקבוע ראש חודש בהתאם ולא להתחשב אפילו בעדותם של העדים. והנה באה הלבנה בתלונה לפני הקב"ה ואומרת לו הרי כתוב "חוק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם", וכיצד בני האדם משנים את חוקה ואת מסלולה שנקבע לה מששת ימי בראשית? אומר לה הקב"ה שזהו תפקידה להשמע לקביעת החכמים ואסור לה לשנות מתפקיד זה (ועיין מסכת סוכה מ"ג ע"ב ותוס' ד"ה לא אקלע).

ז' אדר - יום פטירתו של מרע"ה
הנה ידוע שמשה רבנו נפטר ביום ז' אדר ב', וחז"ל אומרים שהיה זה בחודש אדר הסמוך לניסן, כלומר שאחרי שלושים יום לפטירתו לקח אותם יהושע והכניסם לארץ, כדי שיהיו ערוכים לעסוק בענייני הפסח על אדמת הקודש. ביום ז' אדר עושים "יום החברא הקדישא", וצמים בו ואחרי כן עושים בו סעודה ומשתה. והטעם לכך הוא משום שביום זה הקב"ה טיפל בעצמו בקבורתו של משה רבנו, כך שלא היתה "עבודה" לאנשי הח"ק ביום ז' אדר, והיה זה להם ליום "חופשי" וקבעוהו ליום משתה, כי שמחתם שהם יהיו מחוסרי עבודה.

אדר א' ואדר ב'
יש נ"מ בהלכה כיצד לקרוא לחודש אדר א' ואדר ב', האם יש לקרא לחודש אדר א' בשם אדר סתם ולאדר ב' בשם אדר ב', או שמא אדר ב' חשוב יותר ועל כן ראוי לקרוא לאדר ב' אדר סתם, ולאדר א' בשם אדר א'? והנ"מ לענין בר מצוה, נדרים, יארצייט ועוד (עיין לכה"ח סי' נ"ה ס"ק נ"ט ס', ס"א)

ולכתחילה, יש לציין בחודשי אדר – אדר ראשון ואדר שני. ובדיעבד אם כתב באדר ראשון "אדר" סתם, או באדר שני אדר סתם, הן בכתובה וכ"ש בגיטין עליו לעשות שאלת חכם.

נוסח שטרות ונדרים
נחלקו הפוסקים אם בכתיבת שטר ישנו נוסח העלול להטיל ספק באמיתותו, למשל אם כותבים בו יום שלשים לחודש שבט או א' לחודש אדר וכדומה. הגמרא בנדרים דנה באדם שנדר שלא ישתה יין שנה שלמה, ונתעברה השנה, האם היתה כוונתו לי"ב חודשים או לשנה ואפילו יהיו בה י"ג חודשים, ולמסקנה אסור בשנה ובעיבורה. וכן אם פירט ואמר עד ראש חודש אדר הכוונה לאדר ראשון, ואם אמר עד סוף אדר כוונתו לסיום השנה בסמיכות לחודש ניסן ועל כן יחול הנדר עד סוף אדר ב' שהוא סמוך לניסן. והר"ן פסק להלכה כר"י נגד ר"מ ועל כן מי שכותב אדר סתם והוא עומד באדר ב' הרי שהשטר פסול כי הוא שטר מוקדם. בימינו אנו מקפידים שלא להכנס למחלוקת, ועל כן כותבים ומפרטים אדר ראשון ואדר שני, ובאופן זה יוצאים אליבא דכו"ע.

וכתב הרמב"ם (פ"י מהל' נדרים הל' ו') וז"ל: "שאני שותה יין עד ראש אדר, אם היתה שנה מעוברת ולא ידע שהיא מעוברת כשנדר, אינו אסור אלא עד ראש חדש אדר ראשון. ואם נדר עד סוף אדר, הרי זה אסור עד סוף אדר שני. ואם ידע שהשנה מעוברת ונדר עד ראש אדר, אסור עד ראש אדר שני" (ועיין השגות הראב"ד).

ולמעשה, בכתובה - יש לכתוב אדר ראשון ואדר שני. בשטרות אחרים – ניתן לכתוב אדר א', אד"א, אד"ר; אדר ב', אד"ב. ואם כתב כך בכתובה ישאל חכם.

בגט – בדרך כלל אין כותבים גיטין בראש חדש, אבל בשעת הדחק כותבים: א' דר"ח – שהוא ל' לחדש (החדש שעבר). ויש שכותבים שלשים יום לירח פלוני שהוא א' דר"ח אלמוני.

יארצייט בשנה מעוברת
אם ל"ע אדם נפטר בחודש אדר של שנה פשוטה הסמוכה לשנה מעוברת, יש אומרים שיעשה ג' פעמים "יום השנה", האחד, בחודש שבט שהוא י"א חודש מהפטירה, השני, בחודש אדר א' שהוא סמוך לסיום י"ב חדש של האבל, והשלישי באדר ב' שהוא סיום שנת האבל. מרן בעל הבא"ח דן בדבר זה באריכות, וביטל מכל וכל את אותם הנוהגים לעשות יארצייט ג' פעמים, וכתב שיש למחות ביד המורים לעשות כן כי הוא מנהג בורות. ומ"מ מסקנתו היא, שמי שרוצה לצום בשלושת המועדים שיצום (עיין בר"פ ח"ד סי' מ"א שהאריך בזה).

וידוע שביום פטירת אביו ואמו צריך להרבות בלימוד התורה כדי לחזק את מזלו, ואם אינו יכול ללמוד – יצום, ויאמר שמיעוט חלבו ודמו ביום זה יהיה כמו הקרבת קרבן, והקרבת קרבן זה תהיה לזכותו של אביו או לזכותה של אמו שנפטרו באותו היום. ומי שאינו יכול לצום - ילמד. וכל בני המשפחה מרבים בימים אלו בתורה ומצוות, וכן ראוי לנהוג כל מי שלא יכול לצום.

מר אבי ע"ה נפטר ביום א' דר"ה ואין אני צם בו, וגם מרת אמי ע"ה נפטרה ביום ד' מנ"א ואיני צם מחמת הסמיכות לט' באב.

ולמעשה, לענין יום הפטירה: לדעת השו"ע מתענים באדר ב', ולדעת הרמ"א באדר א', והוסיף שיש נוהגים יומיים (ועיין סי' תקס"ח סעי' ז' ולמש"ב וכה"ח שם).

וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו
יש תענית דיבור ויש תענית אוכל.
ועל דרך רמז אמרו, כתוב שאמרה אסתר למרדכי "וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלשת ימים" (אסתר ד, טז), כדי לכפר על מה שנהנו מסעודתו של אחשורוש. ולכאורה אם אמרה וצומו עלי פשוט שלא יאכלו ולא ישתו? אלא כוונתה היתה "וצומו עלי" – אל תעשו תענית דיבור ותגידו שזה נקרא צום, אלא מאכילה ושתיה ממש. זה פירוש אחד.

פירוש שני, אומרים חז"ל שהיה זה בליל פסח, ואומרת אסתר למרדכי אל תאכלו – מצה, ואל תשתו – יין (עיין מסכת מגילה לקמן). וכתוב "ויעבור מרדכי ויעש ככל אשר ציותה עליו אסתר" (אסתר ד, יז) – שעבר על דין תורה שהעביר יום טוב של פסח בתענית (עיין מגילה דף ט"ו ע"א, ורש"י שם ד"ה יו"ט ראשון של פסח, וכן רש"י במגילת אסתר שם).

כיצד אסתר באה ומצווה את מרדכי שהיה מראשי הסנהדרין, מה לעשות? אלא אומרת אסתר, זה מצב של פיקוח נפש. וי"א שאסתר אומרת וצומו "עלי", ורבקה אמנו אמרה ליעקב אבינו "עלי" קללתך בני, ותרגם אונקלוס שזה בנבואה.

ואומרים חז"ל כשאחשורוש ערך משתה הוא הזמין גם יהודים ונתן להם אוכל טרף וציוה אותם לאכול. בא המן הרשע והציע למלך שיאמר ליהודים, מי שירצה יאכל ומי שלא ירצה שלא יאכל, כדי שיאכלו ברצון ולא בכפיה, וממילא יקבלו עונש יותר גדול, וכן בענין יין נסך – "והשתיה כדת אין אונס".

המן הרשע ידע גם הלכות, והוא בא ואמר למלך אחשורוש "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים בכל מדינות מלכותך ודתיהם שונות מכל עם ואת דתי המלך אינם עושים ולמלך אין שוה להניחם" (אסתר ג, ח).

ואומר המן למלך, אם תביא ליהודי כוס יין לשתות הוא לא ישתה אלא ישפוך את היין לארץ, וגם ישבור את הכוס כי הוא בלע. אבל אם יפול זבוב לתוך הכוס שלו הוא יוציא אותו וישתה את היין – יוצא מכך שאתה המלך יותר גרוע מזבוב (עיין מסכת מגילה דף י"ג ע"ב, ועיין שם "ליכא דידע לשנא בישא כהמן" וכו').

מסופר על רבי שלמה אבן גבירול, שהיו כמה כמרים ששנאו אותו, והם הציעו למלך שיזמין אותו לסעודה והמלך יתן לו כוס יין לשתות, וכן היה. לקח רשב"ג את כוס היין והניחו על הרצפה. אמר לו המלך: תשתה! אמר לו רשב"ג איני רוצה לשתות. מיד גזר המלך עליו מיתה.

ולפי החוקים של אותה מדינה אדם שנגזרה עליו מיתה רשאי לבקש בקשה אחת לפני מותו. ביקש רשב"ג שיביאו לו גיגית מלאה מים פושרים וסבון ואמר שברצונו לרחוץ את רגלי המלך. אמר המלך אם כך רצונו, שירחץ את רגלי. לאחר שסיים, אמר רשב"ג כי ברצונו לשתות את המים המלוכלכים שבגיגית, והוא החל להתלבט אם יברך עליהם או לא מכיון שהם מאוסים. מששמע המלך את דבריו אמר לו וכי משוגע אתה?!האם אתה רוצה לשתות מים אלו?! אמר לו רשב"ג, לא כתוב שאסור לשתות מים מלוכלכים, אבל כן כתוב בהלכה שלנו שאסור לשתות יין נסך. אמר לו המלך, כיון שעשית זאת בשביל הדת שלך ולא מחמת שאתה נגעל ממני, אני מעריך זאת ואתה משוחרר ואין עליך שום טענות.

אתערותא דלתתא ואתערותא דלעילא
הגמרא אומרת (מגילה י"ג ע"ב) "ליכא דידע לישנא בישא כהמן", המן היה פיקח גדול ורשע גדול. וכשהפיל המן את הגורל מיום ליום ומחדש לחדש, ויצא לו חודש אדר, אמר בליבו חדש זה טוב הוא שהרי מת בו אבי התעודה, אך לא זכר כי היא עת הלידה. וכשנגזרה הגזרה באו ואמרו למרדכי כך וכך המצב, עמד מרדכי ובכה, והנה הוא רואה את אליהו הנביא ובקש ממנו שיעלה לשמים ויבקש ממשה רבנו שיתפלל. הלך אליהו הנביא ועשה זאת. אמר משה רבנו לאליהו הנביא, אם יש צדיק למטה אני יכול לעזור, אבל אם אין צדיק למטה, אני לא עוזר.

אמר מרדכי למשה הרי יום ז' באדר יצא בגורל ואתה קשור לענין הזה ועל כן תתפלל אתה. אמר לו משה תתחיל אתה ותתפלל למטה ואני אעזור לך, כי אם יש אתערותא דלתתא יש גם אתערותא דלעילא. ואז מיד "ויקרע מרדכי את בגדיו וילבש שק ואפר ויצא בתוך העיר ויזעק זעקה גדולה ומרה". אמרה אסתר מה תועיל קריעת בגד וצעקה של מרדכי הרי הוא לא חטא, אלא צריך להוציא פקודה "וצומו עלי", לכפר על מה שנהנו מסעודה של אחשורוש.

ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה
וכתוב "וכל עבדי המלך אשר בשער המלך כורעים ומשתחווים להמן וכו' ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה" (אסתר ג, ב). אמר המן למרדכי מדוע אינך משתחוה לי? הרי גם הסבא שלך יעקב אבינו השתחווה לסבא שלי לעשיו? אמר מרדכי להמן, יעקב אבינו אמר את הפסוק 'שויתי ה' לנגדי תמיד' והשתחוה לה' ולא לעשיו. אמר המן למרדכי א"כ גם אתה תעשה כן. אמר לו מרדכי, שם אצל יעקב אבינו היו עימו רק אחד עשר ילדיו ואמר להם יעקב שיאמרו 'שויתי ה' וישתחוו לה', אבל אם אני אשתחווה אליך כל העולם יראה זאת, ולא ידעו שאמרתי 'שויתי ה' לנגדי תמיד'.

אמר המן, אם כך יש לי עצה, כשאתה תגיע ל"מודים אנחנו לך" בתפילה ותכרע, אני אעבור לפניך. אמר לו מרדכי, אני במודים סוגר את עיני ולא מסתכל. אמר לו המן אם כך כשתכרע ב"עלינו לשבח" אני אעבור מולך. אבל "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה" גם כשאמר 'עלינו לשבח' לא כרע ולא השתחווה כדי לא יאמרו שמשתחווה להמן.

אמר לו המן וכי אתה פוחד מהיהודים? אני אשמיד ואהרוג את כל היהודים מנער ועד זקן. ואומר המהר"ם שיף ע"ה, כתוב בתורה "ואם אין לאיש גואל להשיב האשם". ואומרת הגמרא (ב"ק ק"ט ע"א): וכי יש אדם בישראל שאין לו גואלים? (הרי אם נקח למשל יהודי מאמריקה ויהודי מרוסיה וננסה למצוא קרבה בניהם, לבסוף נגיע לאברהם יצחק ויעקב). אלא בגזל הגר הכתוב מדבר. ומשמע שבישראל אין מציאות שאין גואל.

המן היה עבדו של מרדכי, והוא רצה להרוג את מרדכי. אמרו לו הרי יש למרדכי בן והוא יורש אותו ולא אתה תירשנו. אמר המן אני אהרוג גם את בנו. אמרו לו: אם כך אחי האב יורשים. אמר המן אהרוג גם אותם. אמרו לו אז הסבא יורש. אמר המן אהרוג גם אותו. אמרו לו תמיד ימצא מישהוא קרוב שהוא יקח את הירושה. אמר המן אם כך אני אשמיד את כל היהודים (עיין מהר"ם שיף בסוף מסכת חולין בדרושים נחמדים).

למה גנבת את אלוהי?
הנוצרים גנבו מאיתנו את חג השבועות ובו הם נוטלים מעין ענפים ומנענעים כמו שאנו לוקחים לולב בסוכות. אבל את חג הפסחא שלהם הם תמיד עושים כשאצלנו חג פסח, וזה לא הגיוני, כי הם הולכים לפי חשבון השמש, ואנו הולכים לפי חשבון הירח, וחשבון השמש והירח אף פעם אינו אחיד. ומזה תמיד היו עלילות דם בחג הפסח.

הנוצרים גם תמיד טוענים שהרגו את האלוה שלהם. וכי איזה אלוה אפשר להרוג? ומעין זה מצינו שאומר לבן ליעקב אבינו "למה גנבת את אלוהי" (בראשית לא, ל). אומר לו יעקב אבינו: הכיצד אפשר לגנוב אלוה?! ואם אפשר לגונבו סימן שאינו אלוה.

בכל דור יש יצר של עבודה זרה, יש דור שבו הע"ז באה לידי ביטוי בפיתוח הגוף והספורט כמו שהיה ביון. ויש דור שהע"ז שלו היא רדיפה אחר הכסף והזהב - "אלוהי כסף ואלוהי זהב לא תעשו לכם".

גומל נפשו איש חסד
בכל תפוצותיו של עם ישראל הן בארץ והן בחו"ל תמיד ישנם מקומות של תורה. אם אדם נפגש עם חברו הוא מדבר עימו בדברי תורה, בפרשת השבוע, או במשנה יומית, או הלכה יומית או דף יומי. וכתוב כשאדם נפרד מחברו לא יפרד אלא מתוך דבר תורה, ולא דברים בטלים. וחבל שאדם מדבר דברים בטלים, כי קצוב לכל אדם כמה מילים ידבר בחייו, ואם הוא לומד תורה זה לא נכלל בחשבון זה, אבל אם הוא מדבר דברים בטלים זה בחשבון המילים שהוקצבו לו.

אם אדם מוסיף תורה, הוא מוסיף חיים. ואשריהם עם ישראל שהם גומלי חסדים אחד עם חברו. וכתוב "גומל נפשו איש חסד" (משלי יא, יז) אדם צריך לעשות חסד גם עם הנשמה שלו, הנשמה אינה רוצה אוכל או שאר מטעמים אלא היא רוצה שילמד תורה, ובזה יש לה הנאה גדולה.

משנכנס אדר מרבין בשמחה
הגמרא בתענית (כ"א ע"א) אומרת: "משנכנס אדר מרבין בשמחה", שואל גאון עוזנו ותפארתנו בעל הבא"ח זיע"א (בספרו אדרת אליהו) מדוע הגמרא אומרת בלשון "משנכנס" ולא אמרה בלשון פשוטה "באדר מרבין בשמחה"? אלא, מכאן יש רמז לכך שהשמחה של פורים אינה מתחילה מראש חודש אלא כבר מהמולד של חודש אדר, ועל כן כתבה הגמרא בלשון "משנכנס". יש שהגדילו לעשות ואמרו שהשמחה של פורים מתחילה כבר בשבת מברכין שמכריזים על ראש חודש אדר.

וירום מאגג מלכו ותנשא מלכותו
בחדש אדר ובפורים מצוה לשמוח – "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם" (אסתר ט, א). ואומר בעל הבא"ח מה זה ונהפוך הוא? אלא כתוב "וירם מאגג מלכו ותנשא מלכותו" (במדבר כד, ז). המן ואשתו לקחו שלש קוביות לשחק בהם, ואמרה זרש להמן: בא ונראה מה המזל שלך. וידוע שבכל קוביה, כל מספר שיוצא למעלה, המספר שתחתיו משלים לשבע, למשל אם למעלה יוצא שש, למטה יש אחד, ואם למעלה חמש, למטה שניים וכן הלאה. לקח המן שלש קוביות וזרקם, ויצאו לו המספרים: שלש, שלש, אחד – שמח המן שמחה גדולה כי יצא לו מספר אגג. אמרה לו אשתו: בא ונראה מה יש למטה בקוביה. לקחו את מספר שלש והפכוהו ויצא ארבע, לקחו את מספר אחד והפכוהו ויצא שש. לקחו את מספר שלש השני והפכוהו ויצא ארבע – כלומר דוד. אמרו המן ואשתו הנה נצחנו את דוד. אך הם השאירו את הקוביות כמו שהם, היינו דוד נשאר למעלה, ואגג למטה, וזהו שכתוב "וירם מאגג מלכו ותנשא מלכותו", של דוד.

מסופר על עשיר גדול שבכל שנה ביום פורים היה מנהגו לחלק צדקה לעניים. פעם אחת ביום פורים החליט העשיר שאחרי התפילה הוא ילמד. מיד הוא לקח 'חוק לישראל' והתחיל ללמוד, ועיין ברש"י ובשאר מפרשים וכו'. העניים שהיו רגילים לבא ולקבל ממנו צדקה בכל פורים, באו לביתו אך העשיר לא שם. בצר להם הם פנו לרב ואמרו שהעשיר לא נמצא. הלך הרב לבית העשיר לבדוק שמא הוא חולה. והנה אשת העשיר אומרת לו כי בעלה לומד בבית הכנסת. הלך הרב ודפק על הדלת אך אין עונה, ושוב דפק בחזקה ואמר לעשיר שיפתח. משפתח העשיר את הדלת אמר לו הרב, אתה עכשיו צריך לחלק צדקה לעניים, ומה שאתה עושה כעת זה עצת היצר הרע שאומר לך תלמד תורה כדי שלא תקיים דבר בעיתו מה טוב – את מצוות הצדקה. ובפרט שהעניים עיניהם תלויות במתנות לאביונים (עיין מגילה דף ד' ע"ב בסוף העמוד "מפני שעיניהם של עניים נשואות במקרא מגילה").

ר"א בן חרסום מחייב את העשירים
אין אדם שפטור מללמוד תורה, וכבר כתב הרמב"ם (פ"א מהל' ת"ת ה"ח) כל אדם חייב ללמוד תורה בין עני בין עשיר, בים שלם בגופו בין בעל יסורין, בין בחור ובין זקן וכו'.

ואומרת הגמרא (יומא ל"ה ע"ב): "עשיר אומרים לו מפני מה לא עסקת בתורה אם אומר עשיר הייתי וטרוד הייתי בנכסי אומרים לו כלום עשיר היית יותר מרבי אלעזר, אמרו עליו על רבי אלעזר בן חרסום שהניח לו אביו אלף עיירות ביבשה וכנגדן אלף ספינות בים ובכל יום ויום נוטל נאד של קמח על כתיפו ומהלך מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה. פעם אחת מצאוהו עבדיו ועשו בו אנגריא (רש"י - עבודת שר העיר ועבודת עצמו היתה והם אינם מכירים בו וסבורים שהוא מיושבי העיירות שלו שעבודת אדוני הארץ מוטלת עליהם). אמר להן בבקשה מכם הניחוני ואלך ללמוד תורה אמרו לו חיי רבי אלעזר בן חרסום שאין מניחין אותך ומימיו לא הלך וראה אותן אלא יושב ועוסק בתורה כל היום וכל הלילה". ועוד מביאה הגמרא שם, שאם אדם יטען עני הייתי ולכן לא למדתי תורה כי הייתי טרוד בפרנסתי, הלל מחייבו שהיה עני ועסק בתורה. ואם יטען אני הייתי עסקן ציבורי או כל סיבה אחרת, יוסף יוכיח שהיה יפה תואר ואעפ"כ היה עוסק במלאכת שמים (עי"ש בגמרא).

להנחיל אוהבי יש
מי שעוזר ללומדי תורה הוא נוטל חצי מהלימוד תורה, וגם אשה ששולחת את בעלה ללמוד תורה, היא לוקחת ממנו חצי מלימוד התורה. ולכאורה מה נשאר לזה שלמד? אלא אומר הקב"ה, אם אתה לומד תורה אני אהיה שותף שלישי, ואני אתן לך חלק שלם, שנאמר "להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא" (משלי ח, כא). לאוהבי – הם לומדי התורה, ולתומכים - ואוצרותיהם אמלא.

הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע
אני רגיל תמיד לומר, כתוב "הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע בא יבא ברינה נושא אלומותיו" (תהלים קכו, ו).

הפשט הוא: כשהשור חורש את השדה ואין לו מה לאכול שם הוא הולך ובוכה, אבל כשהתבואה מתחילה לצמוח ושוב הוא חורש בשדה, הוא שמח כי יש לו כעת מה לאכול.

ויש מבארים כך, לעיתים באים לאדם ומבקשים ממנו שיתרום, והוא מתחיל לבכות שהמצב הכלכלי שלו קשה ומס הכנסה לוקח ממנו כך וכך וכו' – "הלך ילך ובכה", אך לבסוף הוא נותן משהוא – וכפי מה שנתן נותנים לו מהשמים. אבל אם אדם מתחילה נותן בשמחה ובטוב לבב – "בא יבא ברינה", אז מהשמים יתנו לו בכפל כפליים – "נושא אלומותיו", שנאמר "זרעו לכם לצדקה קצרו לפי חסד" (הושע י, יב).

אורה - זו תורה
ועיקר העיקרים הוא שצריך לזכור שהשמחה שישנה בחדש אדר אינה שמחה של קלות ראש, אלא שמחת התורה, וכמו שהגמרא במגילה (טז ע"ב) אומרת "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר, אמר רב יהודה אורה - זו תורה, וכן הוא אומר כי נר מצוה ותורה אור". ומובא במדרש על פסוק זה שאחרי הנס וההצלה שהיתה ליהודים באותה תקופה, חזרו ועסקו בתורה.

דודי הרה"ג יהודה צדקה זצ"ל – ראש ישיבת 'פורת יוסף' היה אומר, כל הזמן חשבו שפוליטיקה תעזור – אחות לנו בבית המלך, ואסתר תדבר עם אחשורוש והמן ותזמין אותם לסעודה וכו'. והנה ראו שלא עזר כלום. מה עשה מרדכי? לקח את הילדים וישב ולמד אתם תורה. אמר הקב"ה מה הקול הזה שאני שומע? אמרו לו מרדכי לומד תורה עם תלמידיו הלכות עומר. אמר הקב"ה אם הם לומדים תורה אני אציל אותם. וכשבא המן וראה אותם לומדים, שאל אותם במה אתם עוסקים? אמר לו בהלכות עומר. אמר להם המן: כמה עומר אתם מביאים לבית המקדש, האם במשקל טון? אמרו לו: לא טון, אלא רק קומץ קטן. אמר המן: בא קומץ שעורים שלכם ודחה עשרת אלפים ככר כסף שלי. כח התורה דוחה את כל עשרת אלפים ככר כסף של המן (עיין מגילה דף ט"ז ע"א, ומדרש רבה אסתר פרשה י').

וחז"ל אומרים שהמן עשה חשבון כמה חצאי שקלים נתנו עם ישראל ורצה לתת כנגדם את עשרת ככר כסף. אבל ה' הפר עצתו וקלקל מחשבתו והשיב לו גמולו בראשו (ועיין תוס' שם ד"ה ודחי).

ואמרו המפרשים, אם כבר נצחנו את המן לשם מה הולכים ומוסיפים עוד יום אחד? אלא אחשורוש היה רשע יותר מהמן והוא בא ואומר למרדכי "כי כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתום בטבעת המלך אין להשיב" – פתאום אחשורוש נעשה לאיש חוק ואיש מוסרי. אבל כשרצו להרוג את כל היהודים הוא לא שומר חוק, וכ"ש שזה לא מוסרי. ומה שבקשה אסתר עוד יום אחד, כדי להרוג את העמלקים.

ואומר מרדכי למלך, במקום שיהא כתוב "יֵהרגו היהודים" נשנה רק את הניקוד ונכתוב "יַהרגו היהודים", אתה המלך הרי טוען כי כתב שנכתב ונחתם וכו' אין להשיב, נכון אין מחזירים את "ההוראה", רק מפרשים אותה (עיין מהר"ם שיף סוף מסכת חולין).

אנחנו אומרים לקב"ה רבש"ע, תראה כמה תורה יש באר"י ובכל העולם כולו, כמה בני ישיבות יש שעוסקים בתורה, ובכל מקום ומקום יש גם נדיבים שעוזרים לבני תורה. וכתוב "בצדקה תיכונני", וכתוב "ואני זאת בריתי" ובא לציון גואל - מגיע לנו שהקב"ה ישלח לנו משיח צדקנו במהרה בימינו, וכן יהי רצון ונאמר אמן.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il