ישיבה
בית המדרש
- מדורים
- תולדותיהם של צדיקים
- מאמרים נוספים
- ספריה
- קומי אורי
- ג - לקראת הבחירות
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
אשר בן חיים
נתגלגלה לידי, ולידי חבריי מישיבת "מרכז הרב" ומישיבות אחרות בירושלים, הזכות הגדולה להיות המייסדים של "הישיבה הלוחמת" הראשונה, מה שקרוי היום "ישיבת הסדר". ישיבה זו הוקמה בירושלים, בחורף תש"ח, הרבה לפני "ישיבת כרם ביבנה" ו"ישיבת הדרום".
מעשה שהיה כך היה:
ישיבת "מרכז הרב" בירושלים, שאותה הקים אור ישראל וקדושו מרן הרב זצ"ל, היתה "מרכז" של חברי כל המחתרות לפני קום המדינה, ודווקא תלמידיה המצטיינים של הישיבה היו בין ראשיהן ומפקדיהן. ידוע, כי האלוף דוד רזיאל הי"ד, מפקד האצ"ל, למד בישיבה. עובדה היא, כי חלק גדול של אנשי הלח"י, שהיו חברים ב"ברית החשמונאים" בירושלים, היו תלמידי הישיבה. גם אני הייתי חבר בתנועת "ברית החשמונאים", תנועה ששמה לה את אור ישראל וקדושו, מרן הרב קוק זצ"ל, למורה דרך. ראשי התנועה, משה סגל ז"ל, מאיר מדן ז"ל, ברוך דובדבני ז"ל ואחרים, היו תלמידים מובהקים של אבי-מורי מרן הרב הנזיר הקדוש זצ"ל, ושל רבותינו מרן הגרי"מ חרל"פ זצ"ל ומרן הגה"צ רבי צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל. גם אנשי "ההגנה", שמבחינה מספרית מנו בירושלים יותר מאחרים, היו תלמידים פעילים בישיבה, והיו בין המפקדים הבכירים שלה.
בראשית שנת תש"ח, הרגשנו, תלמידי הישיבה, חברי "ברית החשמונאים", שהגיע הזמן לדאוג בטרום-מדינה וצה"ל לאיחודם של אנשי ההגנה, האצ"ל והלח"י. למעשה התקיים דבר זה רק במקום אחד בירושלים, בימים שלפני מלחמת השחרור, ברובע היהודי של העיר-העתיקה. שם התאחדו שלוש המחתרות למפקדה משותפת. המפקד היה איש ההגנה, הסגן היה איש האצ"ל, ואנשי לח"י היו בין הלוחמים.
עם תחילת הקרבות בחורף תש"ח, החלטנו, קבוצה של בחורי ישיבה ממרכז הרב וגם מישיבות אחרות, להתארגן וליצור בתוך העיר העתיקה מרכז, שבו נשב בבית הכנסת ונלמד תורה, וכל הלומדים יהיו באותה עת גם חברים בכוח המגן והלוחם, שהיה אז כאמור, משותף. איחוד זה היה, בעצם, מעין המשך של "תנועת המרי העברי" שהקים ד"ר בנימין לובוצקי ז"ל, שגם היא היתה תנועה משותפת של שלוש המחתרות. ההסכם ההוא אומנם נשבר, בגלל ההתקפה על "מלון המלך דוד", מכיוון ש"ההגנה" ראתה בכך הפרה של ההסכם, כביכול, אבל האידיאולוגיה נשארה, והיא שאפשרה את הקמת "האחדות הלוחמת" בלבה של ירושלים - הרובע היהודי של העיר העתיקה.
בחורף תש"ח נפתח בירושלים משרד קישור של כל היחידות הלוחמות של העיר העתיקה, שהממונה עליו היה חנוך טמפלהוף ז"ל, ראש המשמרת הצעירה של "הפועל המזרחי" בירושלים. בעידודו ארגנתי בשלב הראשון קבוצה של כ-10 בחורי ישיבה, שהתנדבו להגיע לעיר העתיקה ולהצטרף לכוח הלוחם והמגן. דבר זה לא היה פשוט כלל משום שהרובע היהודי של העיר העתיקה היה נתון ב"מצור בתוך מצור". הערבים צרו על הרובע היהודי, והבריטים שמו עליו עוד טבעת מבחוץ ועוד טבעת מבפנים, שהפרידה בין השטח היהודי לערבי. אבל, אחת לשבוע, היתה יורדת לעיר העתיקה שיירה של הצבא הבריטי כשבתוכה אספקה ואנשים חיוניים, כמו רופאים ומורים. זה היה התירוץ הפורמלי, שכמובן ניצלנו אותו להעברת נשק ולהעברת לוחמים. זכור לי כיצד היינו עומדים, מדי בוקר, במשך שבועות, ליד בניין הסוכנות היהודית ברחוב הקרן הקיימת בירושלים, ממתינים ומחכים לשיירה שהיתה יורדת דרך אזור חיץ מוקף גדרות תיל, אזור ביטחון בריטי שנקרא אז "בווינגרד", על שם השר הבריטי הזכור לשמצה. אזור ביטחון זה חצץ בין ירושלים היהודית לירושלים הערבית. בשעריו היו בודקים אותנו הבריטים ו"דואגים" שלא יוכנסו חלילה בשיירה שלנו נשק או לוחמים. הערבים היו בודקים גם הם את השיירה בכניסה להר ציון, למעשה בשער יפו. אותי השחילו לתוך העיר העתיקה, תוך שאני שוכב מתחת לאספקת המצרכים החיוניים על ה"קומנדקר", שהוחבאו בו גם נשק ודברים חיוניים אחרים, הכל היה מכוסה בברזנט כדי להסתיר אותנו מן הבודקים. למזלי, הכידון של הרובה של איש המשמר, שעמד בשער יפו וניסה לתקוע אותו פנימה, לא פגע בי. הרגשתי בדומה לרבי יוחנן בן זכאי, שהסתירו אותו מן הרומאים בשערי ירושלים, בארון של מתים. זה היה ממש נס - בחסדי ה' עלינו.
אגב, תאריך הגיוס לצה"ל בפנקס השרות שלי הוא ה-1 בפברואר 1948, הרבה לפני קום המדינה למעשה. מן הרגע שהתחלנו את הלחימה בירושלים, רצו הממונים על כך שנהיה כבר חיילים של "מדינת ישראל" שבדרך. ב"מרכז הגיוס" חיילו אותנו בדיעבד, כדי שנהיה חיילים מראשית הדרך, לצורך ההסכם הבין-לאומי. דבר זה היה אמור להבטיח שאמנת ז'נבה תחול על השבויים, לכן חיילו אותנו רטרואקטיבית, כשהיינו בשבי הערבי. כך נוצר בפועל "ההסדר" הראשון, שילוב שירות ביטחוני עם לימוד התורה, והוא נוסד בברכת ראשי ישיבת "מרכז" אאמו"ר זצ"ל והרב צבי יהודה זצ"ל.
מרן הרב קוק זצ"ל נגד גיוס בני הישיבות?
כאמור, ההתארגנות שלנו היתה בידיעתם ובהסכמתם של מורינו ורבותינו. רבותינו הגדולים בישיבה, באותו זמן, היו מרן הרב צבי יהודה זצ"ל ואבי-מורי מרן הרב הנזיר זצ"ל. ואולם ראש הישיבה, מרן הגאון הרב יעקב משה חרל"פ זצ"ל, לא התערב. הוא עמד מן הצד, כי כמה מתלמידיו ומבניו טענו, שאנחנו צריכים להמשיך לשבת ללמוד תורה. הם הסתמכו על דברי חז"ל "מי גרם להן לרגלינו שתהיינה עומדות במלחמה? שערי ירושלים שהיו עוסקים בתורה". זה מדרש ידוע על הפסוק "עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים". חלק מהמקורבים אל מרן ראש הישיבה זצ"ל הלכו בדרך הזאת, אבל מרנן הרצי"ה והרב הנזיר זיע"א היו בעד ההתארגנות שלנו. אבא זצ"ל רק ביקש ממני, שאחכה עד אחרי "סדר פסח", ואחר-כך אלך.
הייתי בן יחיד להורי. בן שגדל בנזירות, בדרך מיוחדת מאוד (גדלתי בנזירות ומלידתי עד שהגעתי לגיל 16, היו לי שערות ארוכות, שמעולם לא נגזזו. כשהגעתי סמוך לגיל 12, "מופלא סמוך לאיש", התכנסו כל גדולי ירושלים בביתנו, וביניהם היו הגאונים: רבה של העיר מרן הרב צבי פסח פרנק זצ"ל וחברי בית דינו וכן זקן ראשי הישיבות מרן ר' איסר זלמן מלצר זצ"ל ומרן הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, ומסרתי לפניהם "מודעה", שאני ממשיך את הנזירות כמנהג חולין על טהרת הקודש ולא כנדר. אחר-כך, כשלמדתי בישיבה, ובייחוד כשהפכתי להיות פעיל בהגנה ובמחתרת, דבר זה ממש לא היה אפשרי, לכן החלטנו להפסיק את זה. שערותי נגזזו בטכס מיוחד, בהסכמת אבא מארי הרב הנזיר זצ"ל. אבל עד היום הזה אני לא שותה יין ולא אוכל בשר, כמנהג אבא-מארי הרב הנזיר הקדוש זצ"ל). כמובן, שלא הייתי מתנדב להלחם במקום המסוכן ביותר בירושלים בלי הסכמתו וברכתו. פסק דינו של אבא מארי זצ"ל בנושא זה של גיוס בני תורה תלמידי ישיבות למלחמת מצווה של הגנת ירושלים התפרסם ב"מגילת מלחמה ושלום", שהוציא לאור אחרי פטירתו תלמידו הרה"ג יוסף טולידאנו שליט"א, כיום רבה של גבעת-זאב.
את הסכמתו האישית של מרן הרב צבי-יהודה זצ"ל קיבלתי בדרך מקורית, על-ידי מעשה שהיה. כמה מתלמידי הרב חרל"פ זצ"ל, יחד עם כמה ראשי ישיבות שהתנגדו לעניין הגיוס, ואמרו שבחורי ישיבה לא צריכים לשרת אלא ללמוד תורה, הוציאו לאור ופרסמו כרוז ברחובות ירושלים בכותרת: "מרן הרב קוק זצ"ל היה נגד גיוס בני ישיבות"! הם ציטטו מתוך מכתב שהרב כתב (בלי להזכיר למי נכתבו הדברים), דברים חריפים מאוד בנושא, כגון "שאסור לעשות אנגריה בתלמידי חכמים", ועוד ועוד. בנוסף לכך הם ציטטו את המדרשים ואת הגמרא שהם פירשו כמקור לדעתם כגון "רבנן לא צריכים נטירותא" ועוד. ההפתעה היתה, שהם הביאו את הכול בשם מרן הרב קוק זצ"ל, באגרות-קודש שלו, והדברים היו מאוד ברורים ותקיפים.
באחד הימים, בחורף תש"ח, כשהייתי פעיל מאוד ב"הגנה של ירושלים", יצאתי מהישיבה וראיתי להפתעתי את הכרוז הזה כשהוא תלוי ומודבק בכניסה לבית המדרש של הישיבה והזדעזעתי. מצד אחד ידעתי, כי מרן הרצ"י הכהן קוק תומך בנו בכל לבו וכן כי חתנו של הרב, הלא הוא מנהל הישיבה מרן הגאון הרב שלום נתן רענן זצ"ל, היה בעד השתתפותנו בכוח המגן. חתנו של הרב רונן זצ"ל, הגאון הרב מרדכי פרום זצ"ל, היה מרכז "לשכת הגיוס", של ירושלים. והנה, פתאום נוכחנו, לכאורה, שאנחנו, תלמידי הרב, פועלים נגד דעתו. ואולם לא הבנו כיצד זה גדולי תלמידיו, הרב צבי יהודה והרב הנזיר, מסכימים ומעודדים את הפעילות הזאת.
אני עצמי , בנו של אחד מגדולי תלמידי הרב, התלבטתי מאוד. הייתי במצב-רוח קשה מאוד. יצאתי מהישיבה לשוח קצת. הישיבה שכנה אז "בבית-הרב" שבמעלה רחוב הרב קוק. יצאתי והתחלתי לרדת לכיוון כיכר-ציון, והנה אני רואה את מרן הרב צבי יהודה, צועד במעלה, לקראתי, תוך שהוא צולע, שכן היו לו בעיות עם הרגל. עצרתי לתת "שלום עליכם" כראוי לרב, והוא ראה שפני ממש לבנות. הרב צבי יהודה זצ"ל הכיר אותי היטב, ואהב אותי. היחס שלי אליו היה כמו אל דוֹד ממש. מיד כשראה אותי, שאל אותי, "מה קרה, שאר-ישוב"? כשלא עניתי, לא הרפה ממני, עד שסיפרתי לו על הכרוז הזה, שמביא פסק אביו מרן הרב זצ"ל שאסר על גיוס בני ישיבות. להפתעתי, נעמד הרב צבי יהודה זצ"ל מלכת וצעק בקול גדול: "זיוף! זיוף!". היתה זו צעקה רמה - ממש שאגה! נבהלתי מאוד. אני מאמין שאת השאגה הזאת שמעו מכיכר-ציון עד ל"בית הרב". מורנו הגרצ"י זצ"ל היה נרגז מאוד מאוד. לאחר שנרגע קצת הסביר לי, שהמכתב המצוטט הוא מכתב שכתב אור ישראל וקדושו מרן הרב ז"ל לרבה הראשי של אנגליה, ד"ר הרץ זצ"ל. המכתב התייחס לנושא של גיוס תלמידי ישיבות שבאו לבריטניה כפליטים מפולין וליטא בזמן מלחמת העולם הראשונה ובהקשר לגיוסם לצבא הבריטי. מורנו הגרצ"י זצ"ל כעס מיד על עצם ההשוואה, והוא הדגיש וחזר והדגיש: הרי פה לוחמים למען ארץ-ישראל ולמען ירושלים עיר הקודש, ושם לחמו למען צבא זר. הלא כאן לוחמים מלחמת מצווה של כיבוש ארץ-ישראל ושל "עזרת ישראל מיד צר הבא עליהם". מיד הצעתי לרב שיכתוב את בירור הדברים. הבטחתי לדאוג לפרסומם, למרות שלא היה אז בית דפוס פעיל בכל ירושלים, שכן בגלל המצור לא היתה אספקת דלק, וכל בתי הדפוס נסגרו. אמנם היה פעיל דפוס אחד, דפוס רונלד, במקום שבו נמצא היום "בניין כלל", והם עבדו בשביל "ההגנה". פניתי למנוח ד"ר יצחק רפאל ז"ל, מנהיג הציונות הדתית, שהיה אז יו"ר ועדת המצב בירושלים, וסיפרתי לו את כל הסיפור. הוא דאג לכך, שבסופו של דבר החוברת נדפסה, והיא נקראה בשם "למצוות הארץ". המאמר הזה פורסם אחר-כך בעוד כמה מקומות, והוא אכן פנה לחובתנו ההלכתית, להשתתף בלחימה ובהגנה על ארץ-ישראל.
שבוי בזרועות הרב
במלחמת הרובע היהודי של העיר העתיקה נפצעתי קשה מאוד ונלקחתי בשבי הירדני. אחרי שבעה חודשים בשבי נערכו חילופי שבויים בין ממלכת ירדן למדינת ישראל. אותנו, הפצועים, החזירו ראשונים לארץ ולקחו אותנו לזכרון-יעקב, לווילה של אהרונסון, ששמשה כבית הבראה צבאי. זה נעשה כדי שנהיה במקום סגור, כדי שהתחקור של צה"ל, של המודיעין, ייערך לפני שניפגש עם אנשים אחרים.
למחרת בבוקר, אחרי תפילת שחרית, בשעה שהורדתי את התפילין, הבטתי מבעד לחלון והנה אני רואה את מרן הרב צבי יהודה, מטפס בכבדות במעלה ההר. אחר-כך התברר לי כי הוא עלה על האוטובוס הראשון מירושלים, ונסע השכם בבוקר מירושלים לזכרון-יעקב כדי לפגוש אותי. רצתי לקראתו, הוא חיבק אותי ונישק אותי, ובכה על צווארי כמו ילד, כי באמת הייתי במצב שכולם כמעט התייאשו ממני. עד אז עוד לא היה כדבר הזה, לחזור משבי ערבי. אבל בחסדי ה', הירדנים נהגו על-פי האמנה הבין-לאומית, וכך נהגו אחריהם גם המצרים. זה קרה בניגוד לסורים ולכנופיות הערביות-הפלסטיניות, שרצחו שבויים. המלך עבדאללה רצה להראות את עצמו כלפי העולם כמלך נאור ושומר על החוק הבין-לאומי. אכן, שנים רבות עברו עד ששמעתי את כל הסיפור. מפי השגריר משה ששון שמעתי את הסיפור על אביו, השר אליהו ששון ז"ל, שהלך יחד עם משה דיין ז"ל בשליחות ראש הממשלה דוד בן-גוריון ז"ל לירדן, להיפגש עם המלך עבדאללה ולנהל אתו משא-ומתן על חילופי שבויים. זה היה סיפור מרתק, כיצד השר ששון ומשה דיין ז"ל, נשלחו לחלץ אותנו מן השבי.
מיד כשנרגע מורנו הרצי"ה, בפגישתנו בזכרון-יעקב, הכניס את ידו לכיס מעילו והוציא ממנו חוברת קטנה, "למצוות הארץ", וכתב שם בהקדשה: "לידיד נפשי, אהובי וחמודי, היוזם, היועץ, הדורש. חוברת זו שמורה מיום הופעתה, לשוב פדויי ה' בשלום, ובאו לציון ברנה, כנפש אוהבך ומוקיר בית אביך הגדול. צבי יהודה". החוברת הזאת שמורה עמי עד היום.
צריך לדעת ולזכור, שלמרות שישיבת "מרכז הרב" איננה "ישיבת הסדר", הרצי"ה סבר, שאלה שיכולים וראויים, ראוי שיילחמו, יגנו ויהיו בתוך המסגרת של כוחות הביטחון. כך השיב תמיד לשואליו, אבל התייחס לכל אחד מבחינת מצבו האישי, הרוחני והבריאותי. הוא גם שמר מכל משמר על כך שהישיבה הקדושה תמשיך להתקיים ולעלות מעלה מעלה, כמקור השפעה לכל "ישיבות תורת ארץ-ישראל". ברוך ה' עלו הדברים יפה וקם דור שלם של מפקדים וחיילים בצה"ל, שהם לומדי תורה, תלמידי חכמים ויראי שמים - תהא ברכת ה' עליהם!
--------------
באדיבות תנועת "קוממיות". להזמנת חוברת המאמרים 02-9974425.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות התשובה - הרב הראל כהן השתלבות הפרט בתשובת הצדיקים והכלל
אורות התשובה פרק ח, ו' - ז'
השיעור עוסק באופן שבו תשובת הצדיקים מאירה את המציאות כולה, ובאפשרות של האדם הפרטי להיכלל בתשובתם הכללית כדי להתעלות מנפילותיו וממכאוביו. בנוסף, מוסבר כיצד החטא סותר ופוצע את ההרמוניה העולמית, בעוד תהליך התשובה מאחה את הקרעים ומשיב את השלמות והאור לכל סדרי ההוויה.
גירושין חובת מזונות ילדים בהלכה ובפסיקה
השיעור בוחן את גדרי החיוב ההלכתי של אב במזונות ילדיו, תוך עיון במקורות התלמודיים, במחלוקות הראשונים ובהתפתחות תקנות חכמים לאורך הדורות. בהמשך לכך, מנותחות ההשלכות המעשיות של פסיקות בתי הדין ובתי המשפט כיום, תוך התייחסות לשינויים הכלכליים והחברתיים בימינו.
מידות הראי"ה תיקון הברית: עבודה מתוך שכל
ברית א' - ב'
השיעור עוסק בתיקון מידת הברית ובמעבר מפעולה מתוך טבע או חשק רגעי, לעבודה מושכלת ותבונית שבה האדם בוחר בטוב מפני שהוא אמת. מודגש כי אף שהתיקון דורש מאמץ ואיפוק מול החומריות, הוא מהווה דרגה עליונה של עבודה מאהבה המשפיעה שפע וברכה על העולם כולו.
אור התנ"ך ממשה ליהושע: שותפות בארץ החדשה
יהושע פרק ג'
השיעור עוסק במעבר ההנהגה ממשה ליהושע בכניסה לארץ ישראל, תהליך המתואר כמעבר מהנהגה ניסית ופסיבית להנהגה של שותפות, יוזמה ועשייה מצד העם. מתוך ניתוח הפסוקים ומדרשי חז"ל, מוסבר הצורך בקריאה המשולשת "חזק ואמץ" כבסיס ליצירת מדרגה רוחנית חדשה המשלבת בין מחשבה, דיבור ומעשה.
חיי שרה מידת האבות וגאולת הבנים
שיחת מוצ"ש פרשת חיי - שרה
השיעור עוסק במדרגותיהם הרוחניות של האבות – מקניין מערת המכפלה, דרך לימוד הזכות המיוחד של יצחק על ישראל ועד לגדולת שיחתם של עבדי האבות. מתוך דברי הראי"ה קוק מוסבר כי הדבקות הטבעית והפנימית של האבות בה' היא השורש והמגמה שאליה עם ישראל שב ומתעלה בדור הגאולה.
שם משמואל על הפרשה השידוך של יצחק ורבקה
שם משמואל על הפרשה - חיי שרה (תרע"ח)
השיעור עוסק בשידוך יצחק ומסביר כיצד אליעזר זכה למידות חסד ואמת דווקא בזכות מאבקו העיקש להתנתק מנגיעותיו ואינטרסיו האישיים להשיא את בתו. התגברות פנימית זו היא שאיפשרה לו לנצח את רמאותם של בתואל ולבן ולהוציא מהם את רבקה.
לנתיבות ישראל התורה, ההתיישבות והופעת השם
לנתיבות ישראל א' , מאמר מ"ז (ב), מ"ח, נ"ג
השיעור עוסק בחשיבותה של ההתיישבות הדתית בבניין הארץ, בצורך להרבות באור התורה ובהעמקת לימוד משנתו של מרן הרב קוק. בהמשך לכך, מוסברת מהות קריאת שם ה' על עם ישראל כביטוי לקדושה פנימית המתגלה במצוות, בתפילין ובחיבור לכלל המציאות.
תורה ומדע מנגנוני כוח, כפייה וחירות הנפש
השיעור בוחן את מושג הכוח, יחסי השליטה והכפייה התת-מודעת בחברה מול תפיסות פילוסופיות כמו זו של פוקו. כנגדן מוצגת התפיסה היהודית, לפיה האדם אינו יוצר את עצמו מאפס אלא מגלה את נשמתו האלוקית הפנימית ואת ייעודו בעולם.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א זיכוך המידות בדרך לדבקות
טהרת הנפש והמידות י"א - י"ג
השיעור עוסק באתגר המוסרי והרוחני של האדם בעת עלייתו במעלות הדבקות, שבה מתעצמות גם המידות והחיסרונות הדורשים זיכוך מתמיד. מתוך כך מודגש כי ההכרה בליקויים וההתמודדות עמם אינן עילה לנפילה או לעצבות, אלא מנוף פנימי להמשך צמיחה, התעלות ותיקון.
יסודות הש"ס יסודות וטעמי שבועות בדיני ממונות
פתיחה לענייני שבועות
השיעור עוסק בסוגי השבועות השונים בדיני ממונות מדאורייתא ומדרבנן, ומנתח את הופעתם בסוגיות המרכזיות במסכת בבא מציעא. בהמשך לכך, נבחנים טעמיהן של השבועות והשאלה העקרונית האם שבועה נתפסת ככלי ראייתי מברר או שנועדה לפייס את דעתו של בעל הדין.
עבודת הקודש להחיד"א סודות כתבי החיד"א בספר עבודת הקודש
השיעור עוסק בתהליך הההדרה והמחקר של ספרי החיד"א, וחושף כיצד ביטויים שנראו כטעויות דפוס או שגיאות כתיב התגלו למעשה כמליצות, רמזים וסודות עמוקים. המרצה מדגים באמצעות דוגמאות מכתבי יד כיצד גישתו הייחודית של החיד"א מדויקת ומכוונת בכל אות וסימן.
