ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- שבת ומועדים
- בין המצרים
- האבילות על החורבן
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
הרב מרדכי צמח בן מזל
ורבינו בחיי כתב דברים ברורים (בספרו "כד הקמח" - ערך אבל) לחלק בין ישראל לאומות העולם בהספדים על מתיהם. וזו לשונו: "יש בינינו ובין האומות חילוק כוונות. כי אנשי מצרים כיוונו בהספדו של יעקב לשני דברים. האחד, מפני כבוד המלכות (שהיה אביו של יוסף המושל במצרים). והשני, מפני חסרון תועלת גופני, שהיו חסרים ממנו. וזאת כוונת אומות העולם בהספדם, בהיותם דואגים על חסרונם מן המת תועלת גופני. והם מצטערים עליו צער גופני, שאיבדו ממנו התועלות הגופניות. אך ישראל, כוונתם בהספד לעשות בזה עבודה גמורה להקב"ה, מפני שהמת היה איש צדיק, שומר דרך ה', והיה תיק לתורה ולמצוות ולמעשים טובים, וכלי הנשמה הטהורה בקיום המצוות. ולזה כיוונה התורה, שקבעה לנו בזה מצות אבילות. והזהירו רז"ל על ההספד שלא להתעצל בהספדו של צדיק (שבת קה:), וכו'. עכ"ל. והוא הענין שכתבנו לעיל, כי ישראל, שתכונתם המקורית היא רוחנית, הם מסוגלים להתאבל על אבידה רוחנית. אמנם אומות העולם, שחיים חיי הגוף, אינם מסוגלים להתאבל אלא על אבידה גופנית, רוצה לומר הפסד גופני שהגיע להם בהעדרו של הנפטר. ואפילו אם הנפטר היה גם צדיק וקדוש מאד, לא יספידוהו אלא על תועלת גופנית שחסרו כעת ממנו.
ותכונתן האמיתית של ישראל, להעדיף הרוחני על הגשמי, מבוארת היטב בפי' הגר"א לשיר השירים (ה', ז' - ח'), בענין חורבן בית-המקדש, ודברי כנסת ישראל כשהיא מודיעה על איזה ענין מהחורבן היא מצטערת ביותר. וזו לשונו: "היכוני , כמו שאמרו חז"ל (סוכה נב.): נתן עיניו במקדש ראשון והרג תלמידי חכמים שבו. נתן עיניו במקדש שני והרג תלמידי חכמים שבו. פצעוני , פירוש: היכה והחריב ארץ ישראל, ונעשה פצעים בארץ ישראל בכמה עיירות. נשאו את רדידי מעלי שומרי החומות , כמו שאמרו רז"ל (ילקוט שמעוני - איכה, רמז תתר"ט): כיון שבאו השונאים לבית-המקדש, נשא המקדש עצמו לעלות למעלה, ובאו מיכאל וגבריאל והשליכו אותו. וזה שאמר שומרי החומות , שהם היו שומרי ירושלים כמו שנאמר (ישעיה ס"ב, ו'): "על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים". והם מיכאל וגבריאל. ועכשיו גם הם נהפכו, ונטלו ממני את בית-המקדש. השבעתי אתכם בנות ירושלים , עכשיו בגלות אמרה, משביע אני עליכם בנות ירושלים, המה הי"ב מלאכים הסובבים ירושלים שלמעלה כמו שאמרו רז"ל. אם תמצאו את דודי מה תגידו לו, מכל הצרות שמצאוני, אל תגידו לו יותר רק שחולת אהבה אני, שזה קשה לי יותר מכולם, מה שהוא נפרד ממני. עכ"ל. והיינו, שפרידת השכינה הקדושה ממנה, שהוא ההפסד הרוחני ביותר, יותר קשה לה מכל המכות והפצעים וכו'. ועתה , מרוב אריכות הגלות ותוקפה, נתרחקנו קצת מתכונה זו. ה' יתברך יחזיר לנו אבדתנו .
מובא בגמרא (סוכה נה:): "אמר רבי אלעזר: הני (אלו) שִבעים פרים (שמקריבים בקורבנות המוספין בחג הסוכות) כנגד מי? כנגד שבעים אומות [ פירש רש"י: לכפר עליהם שירדו גשמים בכל העולם, לפי שנידונין בחג על המים (ר"ה טז.)] ... אמר רבי יוחנן: אוי להם לעכו"ם (עובדי כוכבים ומזלות - אומות העולם), שאיבדו ואין יודעין מה שאיבדו! בזמן שבית-המקדש קיים, מזבח מכפר עליהן. ועכשיו מי מכפר עליהן" [ועיין בזוהר הקדוש ח"ג דף קמח/ב (סוף פרשת נשא)]. ע"כ. ולכאורה יש להבין, הלוא ישראל איבדו בחורבן בית-המקדש, הרבה יותר ממה שאומות העולם איבדו על-ידי חורבן הבית, ואם כן, למה רק על אומות העולם אמר רבי יוחנן: אוי להם, שאיבדו מה שאיבדו - בחורבן הבית - ולא על ישראל, שאיבדו יותר? ועוד קשה, למה האריך רבי יוחנן בלשונו, שלא לצורך (לכאורה) באומרו: אוי להם, שאיבדו ואין יודעין מה שאיבדו! מה יוצא מזה אם יודעין מה שאיבדו, או לא יודעין? לכאורה עיקר הצרה להם היא, שאיבדו כפרת המזבח. ואם כן, היה לו לרבי יוחנן לקצר בלשונו ולומר: אוי להם לאומות העולם, שאיבדו כפרת המזבח. ולא יותר. וצריך עיון בזה.
שנינו (אבות פ"ג, מי"ד): "חביב אדם שנברא בצלם. חיבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם, שנאמר (בראשית ט', ו'): כי בצלם א-לוהים עשה את האדם". חביבין ישראל שנקראו בנים למקום. חיבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום, שנאמר (דברים י"ד, א'): "בנים אתם לה' א-לוהיכם". חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה שבו נברא העולם. חיבה יתירה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה, שנאמר (משלי ד', ב'): "כי לקח טוב נתתי לכם, תורתי אל תעזובו". ע"כ. והחסיד יעב"ץ מביא בשם הר"י בן שושן פירוש על זה ששנו: "חיבה יתירה נודעת להם". והיינו , שלפעמים המהנה את חבירו, לא יודיעהו. כי אינו חשוב בעיניו להתרצות אליו וכו'. ולזה אמרו חז"ל (שבת י:): "הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו". וה' יתברך, מאהבתו את האדם ואת ישראל, הודיע מעלתם. עכ"ד. ונראה שרצה לומר כי הנותן מתנה לחבירו, עצם נתינת המתנה היא לכאורה אות ידידות וחביבות. אמנם אם אינו מודיע לו שנתן לו את המתנה, או שאינו מודיע לו את ערך המתנה, חסרה כאן חיבה יתירה. כי אם המקבל אינו יודע את ערך המתנה, אז אינו מחשיבה ואינו שומרה, ואם נאבדה אינו מטריח את עצמו לחפש אותה וכו'. וזה מה שאמרו חז"ל: "חיבה יתירה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה שנאמר וכו'". רצונם לומר , מלבד עצם נתינת התורה הקדושה, כלי חמדתו יתברך שמו לישראל, עוד הוסיף ה' יתברך להראות חיבה יתירה להם לישראל, בזה שהודיע להם - "נודעת להם" - שהתורה הקדושה היא כלי חמדתו יתברך שמו, שנאמר: "כי לקח טוב נתתי לכם, תורתי אל תעזובו", פירוש: הפסוק הזה מלמדנו שה' יתברך הודיע לבני ישראל את ערכה של תורה, שנקראת טוב , וכו'.
והנה הקב"ה נתן לישראל עמו את בית-המקדש עם כפרת המזבח ושאר ענייניו. וחיבה יתירה נודעת להם - שהודיע הקב"ה לישראל את גודל ערכו של המקדש וקודשיו ושאר מעלותיו הנשגבות מאוד. על כן העריכו ישראל מאוד את המקדש, ובנו אותו בשמחה רבה ובחפץ לב. ואם אמנם גרמו עוונותיהם להחריב את המקדש הראשון, בתקופת יצר העבודה-זרה, ואת הבית השני, מפני שנאת חינם שהיתה בהם, מכל מקום לאחר מעשה הם בוכים ומתאנחים ומתאבלים על החורבן, וצמים ומתחננים לפני אביהם שבשמיים שירחם עליהם, ויבנה ביתו כבתחילה וכו'. וכל זה עושים, מפני שמתחילה הודיע להם הקב"ה את גודל ערכו של הבית הגדול והקדוש שקרא שמו עליו. אמנם אומות העולם, אף-על-פי שגם להם היתה הנאה מעבודת בית-המקדש כנ"ל (מהגמרא סוכה נה:), מכל מקום לא בחיבה יתירה נודעת להם כפרה זו - כלומר, לא הודיע להם הקב"ה את גודל ערכו של בית-המקדש, וכמה הן נהנין מכפרת המזבח.
וכיון שלא נודע להם לאומות העולם כמה טובה יוצאת להם מעבודת בית-המקדש, על כן לא העריכוה ולא כיבדוה ולא אהבוה, ואדרבה עוד שנאוה, וסוף סוף באו והחריבוה. ולאחר חורבנה, בודאי שאין מתאבלים עליה ואין מחכים לבניינה. אדרבה, מלאים חיל ורעדה בהעלותם על דעתם פן תיבנה. ובזה נבין קצת את דברי רבי יוחנן הנִזכרים לעיל, אוי להם לאומות העולם שאיבדו, ואין יודעין מה שאיבדו. פירוש: ישראל איבדו יותר מאומות העולם בחורבן בית-המקדש, אמנם יודעין מה שאיבדו. על כן מתפללים, מתענים, חוזרים בתשובה ומחכים בכִליון עיניים שתוחזר להם אבדתם הגדולה - בית-המקדש. אמנם אומות העולם, מעולם לא נודע להם כמה טוב להם בית-המקדש, על לאחר חורבנה, אין יודעין מה שאיבדו, ואין מתאבלים עליה, אדרבה ששים ושמחים על חורבנה, ואם כן בודאי לא יראו בשמחתה. אוי להם מאוד לאומות העולם.
הרמ"א בספרו "תורת העולה" מביא מעשה שאפלטון הפילוסוף הגדול בא לירושלים עם נבוכדנצר, ולאחר חורבן המקדש נכנס להר הבית. וראה את ירמיהו הנביא בוכה מאוד, ומרים קול נהי וקינה על החורבן. וישאל לו אפלטון ב' שאלות: א) אתה החכם בישראל מדוע אתה בוכה על עצים ואבנים. ב) הרי הבית כבר נחרב, ואין ראוי לחכם לבכות על העבר.
השיב לו ירמיהו ואמר: אתה בתור פילוסוף ודאי יש לך כמה ספיקות בפילוסופיא אשר עדיין לא ידעת פתרונם. אמר לו אפלטון: ודאי כן הדבר, ויש לי הרבה ספיקות אשר חושבני שאין אף אחד בעולם שיפשוט לי אותם. אמר לו ירמיהו: אמור לי אותם ספיקות ואני אפשוט לך. ויאמר לו ספיקותיו, וירמיהו פשט לו את כולם כלאחר יד. אפלטון נדהם מאוד מזה, ותמה אם עומד לפניו ילוד אישה שיהיה מלא בחכמה רבה כל כך. ויאמר לו ירמיהו כל זה החכמה ששמעת, שאבתי מעצים ואבנים אלו! ... ועל שאלתך השנייה: היאך נאה לחכם לבכות על העבר, לא אוכל לענות לך כי אינך מסוגל להבין זאת, עד כאן סיפור הדברים.
הוסיף על זה הסבא מקלם ואמר: כי התשובה על שאלתו השנייה פשוטה, שאין אנו בוכים על העבר, אלא על העתיד, כי שערי דמעות לא ננעלו, ועל-ידי האבילות על החורבן נזכה לראות שוב בבנין בית-המקדש במהרה בימנו אמן. אלא שזה אין גוי יכול להבין.
והוסיף הסבא מקלם עוד, שיש להתבונן מכאן גודל קדושת נשמת ישראל, שדבר כזה אשר ההדיוט שבישראל מבין בפשטות, לא היה מסוגל להבין אפילו חכם גדול שבחכמי אומות העולם כאפלטון.
("לב אליהו" ח"א - "שביבי לב" עמ' רס"ג)
(נלקט ונערך - בתוספת נופך - בעיקר מתוך הספר "יבנה המקדש" לג"ר שלמה ברעוודה שליט"א)
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עוצמת התפילה והרצון המעלה הכל
חלק ג' פסקה כ"ד , כ"ה
השיעור עוסק בתפילה כביטוי לכמיהת כל הבריאה אל מקורה האלוקי, כאשר האדם מרכז בתוכו את שאיפות היקום כולו ומעלה אותן. דרך כוח הרצון והדבקות, התפילה מתגלה כפעולה ממשית במציאות המחברת את העולם למקור הברכה והחיים.
יומא אכילת מאכלים שאינם ראויים ביום הכיפורים
יומא דף פ"א
השיעור עוסק בדין מי שאכל או שתה דברים שאינם ראויים ביום הכיפורים, מתוך עיון בסוגיית המשנה בדף פ"א ובמחלוקת על שתיית חומץ. דרך בירור מחלוקת הרמב"ם, הטור, הראבי"ה והגר"א, נבחנים יסוד איסור אכילה לעומת חובת העינוי, וכן שאלת פטור אכילה שלא כדרך הנאתה.
ענינו של ראש השנה מלידת חיה להולדת אדם
השיעור מעמיק בביטוי "היום הרת עולם" ומבאר כי האדם נברא כחיה פראית שתפקידה להוליד ולפתח את צלם האלוקים שבה מן הכוח אל הפועל. מתוך כך מוארים מהות יום ראש השנה, מעמדם הייחודי של ישראל בדין כממליכי המלך, והמבט השלם שלעתיד לבוא שיתגלה כ"יום שכולו שבת".
אור החיים על הפרשה כמטר וכטל: עומק לימוד התורה
אור החיים על פרשת האזינו חלק ב'
השיעור עוסק בביאור הפסוק "יערוף כמטר לקחי" על פי פירוש ה"אור החיים", ומנתח את הדימויים של תורה שבכתב ותורה שבעל פה למטר ולטל. בנוסף מודגשת הדרישה מכל אדם למצות את מלוא כוחותיו בלימוד, מתוך כוונה טהורה לקרוא בשם ה' ולגדלו.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס, קס"א
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
רביבים שש השאלות ששואלים אדם בדין
לקראת ראש השנה ראוי להבין את השאלות ששואלים אדם בעומדו לפני בית דין של מעלה | תורה, עבודה, ישועה – שש השאלות מקיפות את חייו ושליחותו של היהודי בעולם, ובתנאי שלכל זה קודמת יראת ה' | ומדוע מרבים כל כך בשבחים בתפילת ראש השנה?
ראש השנה ראש השנה – נאחז בסבך בקרניו
מה היה לו לאיל להאחז בסבך כאילו דוקא הסבך מציל אותו ומדוע הוא חילופו של יצחק אבינו ואיך כל זה קשור לכפרת השופר
אור החיים על הפרשה סוד האזנת השמיים והארץ
אור החיים על פרשת האזינו חלק א'
השיעור מעמיק בביאור ה"אור החיים" לפסוק "האזינו השמים... ותשמע הארץ", ומיישב שורת דיוקים לשוניים באמצעות היחס שבין קרבה וריחוק. דרך כך מתבררים רבדים פנימיים באדם – בין נשמה לגוף, בין מנהיגים לפשוטי העם, ובין חובת התורה לצורכי הפרנסה.
מאמר שלישי מדרגת החסיד וראיית המלאכים
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק במדרגתו הרוחנית של ה'חסיד' בספר הכוזרי, החווה השגחה אלוהית מתמדת ומודעות עמוקה לבורא בכל תנועה ודיבור. מתוך כך נידונה המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן ולריה"ל סביב ממשות ההתגלות של מלאכים בעולם והשגתם על ידי יחידי סגולה.
ערב אבות ובנים - אלול תשפ"ו מביכורים לאחדות: כוחה של ערבות
השיעור עוסק בחובת לימוד התורה לדורות הבאים ובהכרת הטוב העולה ממצוות ביכורים, הן על השפע הגשמי והן על הזכות הרוחנית. מתוך כך הוא מעמיק בעקרון הערבות ההדדית של עם ישראל כגוף אחד, המהווה מפתח לניצחון ולזכייה בדין לקראת ראש השנה.
ערב אבות ובנים - אלול תשפ"ו תקיעת שופר בשבת
השיעור עוסק בדין תקיעת שופר כשראש השנה חל בשבת, תוך בחינת יסודות האיסור וההבדלים בין גישת הבבלי (גזירת חכמים) לירושלמי (פטור מדאורייתא). בהמשך נסקרים היתר התקיעה בפני בית דין, שיטת הרי"ף, והפולמוס ההיסטורי הסוער בירושלים סביב ניסיונו של הרב עקיבא יוסף שלזינגר לחדש את המנהג.
ערב אבות ובנים - אלול תשפ"ו איזון הרוח מול קידמת החומר
הרב ד"ר יוחנן קאפח בשיעור העוסק בצורך להעמיק ברוחניות ובתורה כמשקל נגד להתפתחות הטכנולוגית והחומרית של העולם, תוך שימוש בכלים מודרניים כדי לייעל ולהעמיק את הלימוד. דרך דוגמאות כגון ריבוי תקיעות השופר והתפתחות אמירת הקדיש, מודגש כיצד עם ישראל מוסיף ומחבב את המצוות מתוך אהבה ולא מתוך עול.
אורות התשובה - הרב הראל כהן הדרכה מעשית בהרהור תשובה
אורות התשובה פרק ז, ה1 ו'
הרהור תשובה הוא הגרעין שממנו צומחת התשובה, ואסור לנו לזלזל בזה. בהמשך הרב ממלמד אותנו על הגישה הבריאה אל התשובה שצריכה להיות בשמחה!
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א אנשי הקודש בתחיית האומה
אורות התחיה -פסקה ג',ד'
השיעור עוסק במתח שבין העיסוק המעשי בבניין האומה וארץ ישראל לבין השמירה על הגובה והעומק הרוחני שלה. דרך תורתו של הראי"ה קוק, מובהר כי קיומם של גדולי תורה וחסידי עליון הוא שמאפשר לעם לפעול במרחב החומרי והלאומי בביטחון וללא חשש מירידה רוחנית.
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש ראש השנה
תרועת ראש השנה היא יללה או גניחה, והרי נאמר בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ יְ-הֹוָה. וכי פירושו הוא לילל או לגנוח לפני המלך ה'. מדוע תוקעים תשר"ת ולא תרש"ת. מה הטעם כשמזכירים זכות אבות מהפכים הסדר ומזכירים קודם את יעקב ואח"כ את יצחק ואברהם. אמר הקב"ה לאדם זה סימן לבניך כשם שעמדת לפני בדין היום הזה ויצאת בדימוס כך עתידין בניך לעמוד לפני בדין ביום זה ויוצאין לפני בדימוס . והלא נתקלל וגורש מגן עדן, ונקנסה עליו מיתה? ואיך אמר שיצא בדימוס שהוא פטור גמור?
